- פרשת שבוע ותנ"ך
- שלח לך
- משפחה חברה ומדינה
- ואנחנו קמנו ונתעודד
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
ראשית כל רצוני לאחל לך מזל טוב מקרב לב לרגל נישואי בתך היק' בתיה. זכה הזוג המהולל בפרשת בהעלתך להדליק נר גדול וחשוב בישראל, וב"ה זוהי "התכנסות" של מצוה. ואמנם ביחס אליכם זוהי גם "התנתקות" (על כן יעזוב...), אך יה"ר שיתרבו "התנתקויות" כאלה, גם במשפחתך וגם במשפחת עם ישראל, שכולן לשם התחברות והתדבקות זה בזה ובשכינה.
כתגובה למכתב שכתבתי לך, ולכם אחנו הגיבורים, בפסח שני, בענין התופעות המלוות את המעבר ממלכות שאול למלכות דוד, ממלכות שעה למלכות עולם, כתבת לי מכתב ובו בקשה ל"נקודה קטנה לביאור". וזה לשונך:
"האם ההיסטוריה רק חוזרת על עצמה מחוסר 'דמיון מפותח' מספיק לחדשה?! או על מנת לתקן את מה שהיה לוקה בחסר?... או במלים אחרות האם לא מוטל עלינו להיות חלק מנושאי כליו של המלך דוד (לעבות בצורה משמעותית את 400 אנשיו שהלכו איתו באש ובמים!!!), ע"מ לזרז את הגיעו לכס המלוכה, ולא להאריך באופן מלאכותי את מלכות המלך שאול שעוברת!!! על הנקודה הזאת, על הלכה למעשה, איך עלינו לנהוג, אני מבקש להבין את משמעות ההשוואה ההיסטורית הכה מדהימה! האם אחרי שנח ידע שהקלו המים מעל הארץ, לא היה לו ליזום יציאה מן התיבה, ולא לחכות לציווי אלוקי כ"צופה מן הצד" את ההיסטוריה שעוברת מעל צוהרו?!... (צוהר, זה גם אבן יקרה שמי שלא מודע בערכה עלול להפסידה...)".
אשתדל בהמשך הדברים להתייחס לאותה "נקודה קטנה לביאור", ועכ"פ שמח אני שקלטת שזוהי רק "נקודה קטנה", כי, כפי שהעיר לי יפה חתני ר' שמואל וייסברט נ"י, ה"הלכה למעשה" הכי גדולה היא לנסות ולקבל איזושהי הבנה במהלכי התקופה, ולקלוט שדברים קטנים שמתרחשים מול עינינו, מצביעים על דברים גדולים, והעיקר הוא להתחזק באמונה. המסקנות "האופרטיביות" הן כביכול פרט שולי. וכך כותב רש"י על הפסוק הנאמר בעקבות חטא המרגלים: "ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" (במדבר י"ד, י"א) - "בשביל כל הניסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי". כלומר, מה שהיה חסר, זוהי הבנת התקופה, להבין שהשי"ת מוביל את העם, וממשיך להוליך אותו קוממיות כפי שהוליך אותו עד עכשיו. ה"הלכה למעשה" רק נגזרת מן הדברים. ואם יהושע וכלב נהגו כפי שנהגו, זה מפני שהבינו ש"חפץ בנו ד'", ש"סר צילם מעליהם וד' אתנו", וע"כ "אל תיראום" (במדבר י"ד, ח' - ט'). וטרם אתייחס לדבריך, ברצוני לנסות ולהבין את הרש"י הראשון שבפרשת שלח לך, הבא לחבר בין שתי הפרשיות, "בהעלתך" ו"שלח לך":
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (במדבר י"ג, ב').
ולכאורה לא ברור כיצד יכלו "רשעים הללו" לקחת מוסר מזה שמרים לקתה על שדברה באחיה. וכי יש מקום להקיש בין דיבור על משה רבנו, בחיר הנביאים, לבין הוצאת דיבה על "עצים ואבנים". וגם אם אינם סתם "עצים ואבנים" אלא עצים ואבנים שיש בהם חיות, חיות של קדושה, של אדמת הקודש, עדיין אין מקום להיקש עם דיבור על "עבדי משה", ש"בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחדות, ותמונת ד' יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (שם בבהעלתך, במדבר י"ב, ז' - ח'). וחשבתי שניתן להבין את דברי רש"י בשני אופנים.
האם העם מתאים לנביא משה ולארץ ישראל?
אנסה בתחילה להבין מה המשותף בין הדיבור על משה רבנו לדיבת הארץ. לשם זה עלינו להבין את המשותף למשה רבנו ולארץ ישראל. שניהם נבחרו כשליחי ד'. הם כלים ביד השי"ת ע"מ להגשים את רצונו, את ה"פרוייקט" שלו. משה רבנו נבחר ע"מ לגאול את ישראל וע"מ להיות "צינור" המעביר לישראל את דבר ד', את מצוות ד'. וארץ ישראל נבחרה כמשכן לשכינה, כמקום שבו זרע אברהם יהיה לגוי גדול, יתברך ויתגדל ויהיה לברכה (ראה בראשית י"ב, ב'), כמקום סגולה בו מי שנבחר להיות סגולה מכל העמים יהיה לממלכת כהנים וגוי קדוש, ויקיים בארץ את אשר למדו משה ("ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" - דברים ה', כ"ח). וכיון שלא רק דת אנחנו, אלא עם, ממילא אנו זקוקים לארץ שבו נוכל להתפתח כעם, ולהיענות לאתגר הגדול להיות לעם קדוש.
ומה היה הדבור שדברו מרים ואהרן במשה "על אודות האשה הכושית אשר לקח" (במדבר י"ב, א')? עפ"י רש"י הם דברו על זה שהוא פרש מאשתו, שגירשה, מתוך שנזקק לנבואה. ומה מונח בדבור זה? הם באים לומר שפרישתו מאשתו היא גם פרישה מן העם. במילים אחרות, הוא נהיה מדי מורם מהעם ואינו ראוי יותר להנהיג את העם, לדבר בשפת העם, שעדיין מחובר לעניינים שבגשם.
(ובדמיון קצת, הביא מורי ורבי בעל ה"שרידי אש" פירוש חסידי על הפסוק "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א') - שמשה רבנו הוא בגדר חצי איש וחצי מלאך, והם אמרו שהחלק "איש" שבמשה, שהוא הוא אשר העלנו מארץ מצרים, "לא ידענו מה היה לו", ורק ה"חצי מלאך" נשאר... במילים אחרות, אמנם הוא "העלנו" מארץ מצרים, אך בינתיים הוא התעלה יותר מדי!).
וכשאומרים הם "הרק אך במשה דיבר ד' הלא גם בנו דיבר" (במדבר י"ב, ב'), הם באים לומר שאין הכרח שהנבואה תנתק את הנביא מן העניינים הגשמיים, מן העם, אך זה מה שנהיה עם משה. אפשר שכשהחל להנהיג את העם, לא היה כך, אך לאט לאט נוצר נתק בין משה שהתעלה ונהיה "פרוש", והעם שלא התקדם באותו קצב. ויש כאן איפוא חוסר התאמה בין הנביא והעם. ולמה השי"ת הקפיד כ"כ? כי דבור זה מכיל בתוכו את המסר ששליחותו של משה רבנו הסתיימה. במילים אחרות, שליחותו נכשלה. אך להגיד ששליחות משה נכשלה, האם אין פירוש הדבר שהשי"ת כביכול טעה בבחירת השליח? והטעות יכולה להיות בשתים. או שכביכול הוא טעה בבחירת משה (וראה מש"כ רש"י על הפסוק "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" - "ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה"), או מה שאולי עוד חמור יותר, שהוא טעה בבחירת העם, שאינו יודע להתעלות! ויש כאן הבעת חוסר אמון בכוחות הטמונים בעם, להיות ראוי לשליחותו של משה רבנו.
ובדמיון קצת, העולה מתוך הרמב"ן סוף פרשת בא (שמות י"ג, ט"ז) שישנם כאלו שמאמינים שיש לעולם אלוקים מחדשו, יודע משגיח ויכול, אך אינם מאמינים בנבואה, "כי ידבר האלוקים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים". ולכאורה הרי מודים הם ביכולת ד', וכי מי שכל יכול מנוע הוא לדבר אל האדם? אלא שאין כאן כפירה בהשי"ת אלא באדם - שהאדם שקרוץ מחומר אינו מסוגל לקלוט את דבר ד'. אך בסופו של דבר, כפירה באדם, בכוחותיו הרוחניים, היא כפירה בד', שבחר באדם כנזר הבריאה, ובראו בצלמו. ואמנם ייצר אותו עפר מן האדמה, אך נפח באפיו נשמת חיים.
ואף כאן, הספקנות ביכולתו של משה לדבר אל העם, היא ספקנות ביכולתו של העם להתחבר אל משה, וספקנות זו היא כפירה בישראל, וכפירה בישראל היא בסופו של דבר כפירה בד' שבחר בישראל כנזר האדם. ואפשר שזהו מה שהשי"ת אומר לאהרן ולמרים: "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו וכו'" (במדבר י"ב, ז' - ח'). אם משה פרש מאשתו, זה מפני שמחובר אלי בכל עת, ואם חושבים אתם שמתוך כך ישראל לא יכולים יותר להתחבר אל משה, הרי המסקנה ההגיונית היא שישראל לא יכולים להיות דבקים בד'!
ומכאן להוצאת דיבה של המרגלים. זה נשמע באופן ראשוני כדיבת הארץ, אך מהי דיבת הארץ - שזוהי "ארץ אוכלת יושביה" (במדבר י"ג, ל"ב), כלומר שהארץ מקיאה את מי שאינו יודע להתחבר למעלותיה הרוחניות. הארץ היא מדי "גבוהה", והעם לא יוכל לעמוד במתח הרוחני התמידי, וגם אותו תקיא הארץ. ויש כאן איפוא חוסר התאמה בין הארץ והעם. נמצא שה"כפירה" בארץ היא בעצם "כפירה" בעם, בכוחותיו וסגולותיו הרוחניות. וכפירה זאת היא בסופו של דבר כפירה בד', שכביכול טעה בבחירת הארץ, או מה שאולי עוד חמור יותר, שהוא טעה בבחירת העם. וסוד זה מגלה לנו רש"י על הקרא "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א): "חזק הוא ממנו - כביכול כלפי מעלה אמרו". "ממנו" הוא דו - משמעי. כמובן הם לא מעיזים לומר זאת כלפי הקב"ה. הם אומרים זאת כלפי העם. אך השי"ת בוחן כליות ולב, ורואה כאן התרסה כלפי מעלה! וזהו מה שאמרו יהושע וכלב אל כל עדת בני ישראל: "אך בד' אל תמרודו" (במדבר י"ד, ט'). מה שנראה כדיבת הארץ הוא בעצם מרד בד'.
וראה מה נאמר ברש"י על הרמז שנרמז למשה רבנו בשעה שהשי"ת אמר לו להביא ידו בחיקו, וכשהוציאה "והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד', ו'):
"אף באות זה רמז שלשון הרע סיפר באמרו 'לא יאמינו לי' (שמות ד', א'), לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע".
רש"י לא בא סתם לדמות מילתא למילתא, לשון הרע כאן ולשון הרע כאן, אלא זוהי אותה דיבה ממש, הוצאת דיבה על העם שאין בו אמונה! ודיבה זאת הופכת לערעור כביכול על כושרו של השי"ת להכיר את עמו בשעה שהוא בא להתחבר אליו, לגאול אותו, לתת לו את תורתו ולהביאו אל הארץ.
טעות בעיתוי?
הצד השוה בין דיבור מרים ואהרן ודיבת המרגלים, שמי שהוא למעלה מן הזמן טעה כביכול בעיתוי. אפשר שבתחילה העם התאים למשה רבנו, אך עתה השתנו הדברים, ונגמרה ההתאמה. ולעומק, זוהי בעצם התרסה כלפי מעלה - שהוא כביכול לא חזה את ה"התפתחות". והרי השי"ת הוא שאמר למשה רבנו לפרוש מאשתו (ראה רש"י במדבר י"ב, ח'), ובו בזמן המשיך להורות לו לדבר אל העם. וכי נאמר ח"ו שהשי"ת לא הכיר את שלוחו או שלא מכיר את עמו?! ו"רשעים הללו", המרגלים, ראו ולא לקחו מוסר. טענתם היא גם על העיתוי, ואמנם בכיוון הפוך. ודאי שיבוא הזמן שהעם יתאים לארץ שנבחרה בשבילו. אך כרגע אין העם עדיין בשל להתמודד עם "ייסורי ארץ ישראל". וע"כ או שיש לצפות שה"ייסורים" יפחתו, או שיש לקוות שהעם יתעלה. וזוהי בעצם התרסה כלפי מעלה, שהרי השי"ת הוא שקבע, בשעה שהוציא את עמו ממצרים, שהגיע הזמן להיכנס לארץ ישראל: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה" (שמות ג', ח'). וכי נאמר ח"ו שהשי"ת הוא רק בעולם האצילות, והוא מנותק מן המציאות, מעולם המעשה?
בימים ההם בזמן הזה
אני חוזר על מה שהדגשתי שוב ושוב במכתבי הקודם, בעקבות דברי הרב יהודה אשכנזי ז"ל. אין אנו רשאים להשוות בין האישים של אז לאישים של היום, וע"כ אין אנו באים ח"ו להשוות, לא בין שאול המלך -שחז"ל העידו עליו ש"בן שנה שאול במלכו" (שמואל א' - י"ג, א'), שנשאר טהור כתינוק בן שנה- להנהגה דהיום, ואף לא בין המרגלים לאנשים דהיום. אנו באים להצביע על תופעות המלוות את התקופה, ע"מ שלא נופתע כשניתקל בתופעות דומות, ושנשכיל להתמודד אתן. ואם התורה מספרת לנו שבשעה שיצאו ממצרים התגלתה תופעה שנקראת פרשת המרגלים, כפה"נ שזוהי תופעה המלווה את היציאה מן הגלויות. ואתייחס למה שהוזכר כאן, שעם היציאה מן הגלות מתעורר ספק גדול על כושרו של ישראל להתמודד עם מעלותיה של ארץ ישראל, ומתוך כך עם ייסורי ארץ ישראל.
ודומה שהרש"י הראשון בתורה נותן לדברים ביטוי חריף. הוא פותח עם הערעור של אומות העולם, שבאים ואומרים לנו: לסטים אתם. וזה מצביע על המתח הבטחוני והמוסרי התמידי שאתו בני ישראל צריכים להתמודד כשמגיעים לארץ ישראל. השי"ת לא הביא אותם על אדמה ריקה אלא על אדמה מיושבת, והם כל הזמן צריכים להצדיק את עצם ישיבתם על הארץ, למה להם זכות יתרה על הגויים אשר השי"ת משלח מפניהם: "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי וכו'" (ויקרא י"ח, כ"ד - כ"ו), מה שלא מצאנו בשום אומה ולשון. ורש"י מביא את התשובה שבפינו לטענת "לסטים אתם": "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", כלומר הדרך היחידה להתמודדות היא בהכרה במסמך התורה כמסמך מחייב.
(וסיפר לי הרב ד"ר יעקב הרצוג ז"ל, בנו של הרב הראשי לישראל, ושהיה בעצמו תלמיד חכם דגול, ותלמידו של ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, והיה ליועץ לראשי ממשלות ישראל, שהוא אמר לראש הממשלה דאז: הטרגדיה הגדולה והפרדוקס של מדינת ישראל, שהזכות החוקית והמוסרית היחידה שיש לעם היהודי על ארצו, הוא "מסמך" שלא מאמין בו...
ובאותו ענין, הרב אשכנזי ז"ל היה אומר שברור שדברי רש"י נאמרו ברוח הקודש, ונכתבו על תקופתנו. כי מעולם בהיסטוריה (ובפרט בתקופת רש"י!), לא עלתה במלוא חריפותה הבעייה המוסרית "לסטים אתם", בשעה שעם כבש ארץ מיושבת. הרי כך היתה דרכו של עולם לאורך ההיסטוריה, ורק בתקופה המודרנית "מצפון העולם" הפך לרגיש לבעייה המוסרית של כיבוש. ודומה שגם הגמ' שמביאה ווכוחים שהתקיימו בענין זכות העם להתיישב בארץ ישראל, מכוונת לעיתותנו, ואכמ"ל).
ובאותו רש"י ממש, כותב הוא בהמשך הדברים: "בראשית ברא, וכו', בשביל התורה שנקראת (משלי ח', כ"ב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב', ג') ראשית תבואתו". כלומר, למי מיועדת ארץ ישראל, לעם שיש בידו ובכוחו להתמודד עם הבעייה "לסטים אתם", ומי הוא העם הזה, ישראל. השי"ת בחר את הארץ המתאימה לעם המתאים, שיש בידו להתמודד עם "ייסורי ארץ ישראל" בזכות התורה שבידו.
ויותר ויותר אנו עדים לתופעה, ולצערנו גם בקרב כאלו היראים את דבר ד', של הבעת חוסר אמון בכושרו של עם ישראל בזמן הזה להישאר בארצו, ברחבי השומרון, בערי יהודה ובחוצות ירושלים. הדרך לבטא את הספקנות איננה בערעור על זכותנו הנצחית על הארץ. וכי יהודי השר כל יום בתפילתו: "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפרזי והיבוסי והגרגשי - לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה", יבוא ויכריז ח"ו שהשי"ת איננו צדיק ואיננו עתיד לקיים את דבורו? וע"כ הספקנות מוצאת את ביטויה בערעור על העיתוי. ודאי שיבוא הזמן שיוכשר הדור, ויוכשר ה"קרקע", ודבר ד' יתקיים, אך כרגע אין זה הזמן. והשאלה נשאלת, אם לא עכשיו, אימתי? הרי עכשיו הוא הוא הזמן שבו השי"ת נתן לנו את המתנה המופלאה, והחזיר את העם לערי יהודה ולחוצות ירושלים, ואיפשר לנו לבנות כרמים בהרי שומרון. וכי לא ידע את מי הוא מחזיר? וכי נאמר ח"ו שהשי"ת הוא רק בעולם האצילות, והוא מנותק מן המציאות, מעולם המעשה?
וערעור זה לובש לבוש דומה להפליא ללבוש שלבש בשעתו. הערעור על העיתוי, הוא גם ערעור על כוחותיו וסגולתו של עם ישראל. באים ואומרים לנו: רוב העם איננו רוצה. ואם העם אינו רוצה, אי אפשר לכפות עליו. ועל ערעור מסוג זה אמרו יהושע וכלב: "אך בד' אל תמרודו" - כאילו השי"ת טעה בעם כשהחזירו לארצו. יהודי מאמין חייב להסתפק ב"סקר" העולה מתוך פרשת שלח לך. אם השי"ת מביא את העם לארץ ישראל, זוהי הוכחה ברורה ופשוטה שיש בעם את הכוחות הפנימיים להתמודד עם הקשיים וה"ייסורים".
הגע בעצמך, וכי בזמן שהעם ברובו מרוחק מתורה, היה עולה על דעתו של מאמין לומר שהעם לא רוצה בתורה, וע"כ נשתהה מללמדו תורה ומלקרבו תחת כנפי השכינה? אתמהה!
(אגב, מי בכלל קובע שהרוב אינו רוצה, אולי מיעוט בעם הוא שקובע כך, ושוטף את העם ע"י התקשורת, שעליה הוא שולט שליטה כמעט מוחלטת, שרוב העם רוצה להתנתק מחבלי ארץ ישראל, ו"להתכנס". וכפי שהעיר לי הרב עמנואל שיבר שליט"א, דווקא בעת שסקרים רציניים מורים שחל לאט לאט מהפך אדיר בארץ ישראל, ושרוב העם מגדיר את עצמו לפחות כמסורתי, ורוב ילדי ישראל לומדים בבתי ספר המגדירים עצמם כדתיים, מתפתים ל"שטיפת מוח". ואגב, דווקא שלשום שמעתי שיש סקר ב"הארץ" של יום שישי, י"ג סיון, שרוב העם מתנגד לתכנית ה"התכנסות", אך מאמין שהיא תתקיים... ולמה הוא מאמין? כי הוא מאמין בכוחה של התקשורת לבצע דברים, גם כשרק מיעוט רוצה בכך!).
"רוח אחרת"
וזה היה כוחם של יהושע וכלב, שלא התפתו ל"רוח רפאים" שהתהלך בתוך העם, בעקבות דבר המרגלים. המרגלים היו הרוב המוחלט ב"תקשורת", עשר כנגד שנים, אך יהושע וכלב האמינו בכוחו הפנימי של העם, ובזכות ה"רוח אחרת" שהיתה בהם, האמינו שיצליחו להחזיר את העם לסגולתו האמיתית, להפיח בו את רוח האמונה והבטחון שטמון בו. ודומה שרק בגלל שהיו כאלו שחשבו שה"תקשורת" דוברת אמת בשעה שמכריזה ש"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", נכשלו יהושע וכלב לעת ההיא. ובפרט, שעפ"י המדרשים, נקטו המרגלים באותם אמצעים ממש של תקשורת מוכשרת ובעלת עצמה. השכילו לחדור לפרטיות, נכנסו לכל בית ובית והציגו "הצגה" אפוקליפטית - מה יעלה בגורל הטף והנשים אם יפלו בידם של "ילידי הענק" (ובל נשכח שבסופו של דבר, יהושע וכלב הם הם שבזכותם זכינו להיכנס לארץ ישראל!).
ונמצא שההתפתות לאלו שאינם מאמינים ברוחו של העם, והקובעים שהעם ברובו אינו רוצה את ארץ ישראל, או שאינו מסוגל להתמודד עם "ייסורי ארץ ישראל", הופכת להיות לנבואה שמגשימה את עצמה, ואולי זהו החמור מכל! ודומה שמי שיודע את האמת, הוא אותו מיעוט הקובע מה חושב רוב העם. וע"כ הוא מתנגד בתוקף למשאל עם על ארץ ישראל, כי רק אז ניתן יהיה למשש באמינות את דופק העם ואת יחסו אל הארץ. בחירות אינן הבמה המתאימה ל"מחקר" רציני - מה רוצה העם באמת. ויפה העיר על כך הרב עמנואל שיבר שליט"א, כי העם רוצה גם מנהיגות, ואלה המייצגים את אותה "רוח אחרת" שהיתה עם יהושע וכלב אינם משדרים, כמותם, גם מנהיגות. הם מסתפקים במשרד הרווחה וכדומה... וע"כ נוטה רוב העם, בבחירות, להצביע לאותן מפלגות שיש כביכול במצען תכנית מגובשת להנהגת המדינה. ואוסיף שהעם רוצה שינוי. די לו והוא שבע ועיף ממאה שנות מלחמה. וכי לנצח תאכל חרב? וע"כ מי שבא ומציע "פתרון קסם" - שנביא סוף סוף שלום וביטחון לעם, העם נוטה לנהות אחריו, גם אם בתוך תוכו הוא יודע שזוהי תכנית הזויה. וכבר הזהירה אותנו התורה: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". העין רואה מה שהלב רוצה. ואם הלב רוצה שלום, ויש מי שיודע "לצייר" את השלום המיוחל, העין מתפתה שה"ציור" הוא מציאות ולא פרי הדמיון.
וחמי הרב יצחק לוי זצ"ל היה אומר שבעייתנו היא שאנחנו לא באים עם תכנית דומה, עם הצעת "שינוי" בגדול, עם "תכנית שלום" אמיתית. ויש רק תכנית אחת, ואין זולתה. היא התכנית שקבעה התורה: "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ... ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ... וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ב, א' - ו'). הבעייה היא, שאין מי שלוקח אותה בכל הרצינות ו"משווק" אותה בגדול! ודומה שזה שוב נובע מחוסר אמון בעם: משתכנעים שהעם אינו מוכן ל"שינוי" כזה! אך ברור לי שאם מצליחים "לשווק" תכנית הזייתית של שלום, וכי לא נצליח "לשווק" דבר אמת?! וכבר אמר ר' זכריה ברקוביץ, ה"חזן מלוזן", שלא לחינם מספרת לנו התורה שמשה רבנו היה כבד פה וכבד לשון. כי כדי להעביר דבר שקר, צריך כוח דמגוגי. אך "שמע ישראל", אמת, יכול גם מי שהוא כבד פה וכבד לשון להעביר...
(ואגב, שמעתי דבר מענין בשם הרב משה כהן שליט"א. על הפסוק, ריש פרשת פינחס "פינחס בן אלעזר וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כ"ה, י"א) כותב הספורנו:
"שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיבותי את חמתי מעליהם".
וכי ה"אדישות" של העם בשעה שפינחס קינא את קנאת ד', הוא תיקון על אדישותו הראשונה, בשעה שזמרי קירב את המדינית לעיני כל עדת בני ישראל? אלא שה"תיקון" כאן הוא במובן אחר. מתברר שהעם פועל קצת כעדר, והולך אחרי הרועה. בזה שהעם לא מחה על מעשה זמרי, אין כאן הסכמה שבשתיקה, אלא פשוט "שיתוק" מול מי שמגלה כוח מנהיגות ומגלה נחישות. והראיה, שגם מול פינחס העם לא מחה! ומתברר למפרע שהקלקול לא היה קלקול מוחלט. העולה מן הדברים, שאם ברור לנו מתוך ה"סקר" שלמדנו לעשותו עם קריאת פרשת שלח לך, שלפי העיתוי שבחר השי"ת להחזיר את עמו לארץ ישראל, אנו יכולים להכיר מהו הרצון הפנימי של העם, אין ספק שכשיקומו מנהיגים שיש בהם "רוח אחרת", רוח של אמונה וביטחון, ילך העם בגדול אחרי מי שרק אומר בנחישות ובגלוי מה שהעם מהרהר בצפוני לבו. לשם כך נאמרה לנו ג"כ פרשת שלח לך - שנלמד את הפרשה, נלמד מן הטעויות, נלמד לא להאמין ב"תקשורת" בשעה שהיא אומרת שהיא מייצגת את הרוב, ונלמד לא להאמין בכוחה הבלתי מוגבל!).
"הלכה למעשה"
בעקבות דברי הרב עמנואל שיבר שליט"א, צו השעה הוא ליצור מנהיגות אלטרנטיבית, שתהיה מזומנת ליטול לידה את השלטון, בשעה ש"מלכות שעה" תסיים את שעתה. ומנהיגות זו צריכה להיות בכל התחומים. לכנס את מיטב המוחות העבריים, הן בתחום הבטחוני, הן בתחום הכלכלי, הן בתחום החברתי, הן בתחום המשפט, הן בתחום התקשורת, הן בתחום יחסי חוץ, אנשים בעלי אמונה וביטחון, ולהכין בפרוטרוט את התשתית ל"שינוי" של אמת. ודומה שלשם כך דרושים מספר תנאים:
א. להאמין בכוחותיו וסגולותיו האדירים של עם ישראל. ואמנם מה שקרה אתכם, בשנה אחרונה, אחנו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון יכול להאציל רוח של יאוש. עמדתם, ואתכם הרבה מאתנו, חסרי אונים מול העצמה של החילות שכפו עליכם להיפרד מכל מה שבניתם בדם, ביזע ובמסירות אין קץ.
והנה שמעתי פעם סיפור מופלא שקרה בגמר מלחמת העולם. כשהגיעו חילות ארה"ב לשחרר את המחנות, התלוו אליהם גם אנשי דת יהודיים, ע"מ לתת "שרותי דת" לאסירים היהודים שמשתחררים. באחד המחנות, אמר אחד האסירים לאיש דת יהודי: אינני רוצה לשמוע ממך מאומה. אני גמרתי עם הדת! ולמה, שאל אותו איש הדת מחילות ארה"ב? ענה לו אותו אסיר: "היה במחנה הריכוז יהודי שהחזיק בתיקו בסתר סידור. והיו שם מאות אסירים שלא ידעו להתפלל בע"פ, ונודע להם שיש בידו של אותו יהודי סידור, וניגשו אליו וביקשו שיתן להם להתפלל מתוך הסידור. והוא דרש מכל אחד, שיתן לו כתמורה פרוסת לחם. אחרי שראיתי זאת, אחרי שראיתי את הניצול הציני שעושין מן הדת, אני גמרתי איתה!". אמר לו אותו איש דת מצבאות ארה"ב: ולמה אתה מסתכל רק על אותו יהודי שניצל את התשוקה לתפילה של אחיו, ולמה אינך מסתכל על כל אותם מאות יהודים שהיו מוכנים לוותר כל אחד על פרוסת לחם שלו, שהיא היתה אולי מקור חיותו היחיד והאחרון, ע"מ לשאת מילות תפילה לפני אדון כל???
וגם אנו נאמר, ולמה שנסתכל רק על אותם חילות שבאו לפנותכם, או על אותם אנשים ששלחו אותם ל"קרב", שהשכילו להכין במיומנות ובדקדקנות, ללא רשלנות, ללא עיכוב "בירוקרטי" כלשהו, את כל שלבי ה"התנתקות" עד ה"בורג" האחרון, אך לא השכילו לגלות גם רגישות של לב יהודי, ולהכין לכם מקום אלטרנטיבי, מקום מגורים, מקום עבודה ומקום חינוך לילדים, וכך הושלכתם כערבות לאחר מצות חבטה, וכאתרוגים לאחר סוכות! ולמה שלא נסתכל עליכם, אחינו הגיבורים, על גבורתכם המופלאה לפני הגזירה, בשעת הגזירה, ולאחר הגזירה?! גבורתכם בעצמת אמונתכם, גבורתכם בשמירה על צלם אנוש, בשמירה על כללי המוסר בתנאים קשים מנשוא. ולמה שלא נסתכל על כל אותם מאות אלפי יהודים שלא עמדו מן הצד, וניסו בכל מאודם להושיט לכם עזרה?
ב. להבין את רחשי הלב של התקופה, לפחות כמו שהמנהיגות העכשוית חשה זאת בתוך תוכה, וכל פועלה נגזר מתוך תחושה זו, כפי העולה ממכתבי הקודם. להבין שפועלים מתוך ההרגשה הברורה שאנו בשלבי מעבר מ"מלכות שעה" ל"מלכות עולם", או לפחות לבבואה של "מלכות עולם". מי שיבין זאת, יפעל בגדלות, ויתכונן להחליף את המנהיגות כולה, ולא רק את הפקידים במשרד הרווחה או התקשורת - המעוקרת מרשות השידור. וכך היה בשעתו כשדוד המלך חיכה שיבוא יומו. הוא התכונן למלכות ד' שתקום בירושלים!
ג. לדעת שלימוד תורה של תינוקות של בית רבן הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, ומתוך כך לקבל שאותה הנהגה תהיה ניזונת תמיד מההנהגה הרוחנית של אלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה, כפי שדוד המלך התייעץ כל העת בסנהדרין. וכל זה אפשרי במידה וישרה יחס של כבוד, הערכה ואהבה בין יששכר וזבולון!
ד. שלא "לשבור את הכלים", בשעה שנזדקק לגלות התנגדות למהלכים קשים וחריפים של המנהיגות הנוכחית. יהושע וכלב מחד, ודוד המלך ואנשיו מאידך פעלו עפ"י הנסיבות המיוחדות שלתוכן נקלעו. הם לא היו בבחינת "צופה מן הצד", אך גם לא "שברו את הכלים". יהושע וכלב ניסו לשכנע, ודוד המלך ואנשיו נאלצו להתחבא, ואלו ואלו בטחו שתבוא שעתם, ונתאזרו בכושר הענוותנות והסבלנות שנדרשת ממנהיג בישראל - דבר ששאול המלך נכשל בו בגלגל.
ומאידך, הם לא סגדו ל"רוב" ולא שרו שירי תהילה (כגון "ימים על ימי מלך תוסיף"...) לאלו שבאו לסלקם מן הזירה - לא לאלו שבאו לרגום אותם באבנים (ראה במדבר י"ד, י') ולא למי שבא לגמול להם רעה תחת טובה (ראה שמואל א' - כ"ד, י"ז). הם מצאו כל אחד את הדרך הנאותה להתמודדות ולהתנגדות. יהושע וכלב השתמשו במקצת ב"כלי התעמולה" של המרגלים עצמם, בבחינת "ועם עקש תתפתל" (תהלים י"ח, כ"ז). "ויהס כלב את העם"! (במדבר י"ג, ל' - ראה שם רש"י). ודוד לא התייצב דום, כשהמלך חיכה לו, אלא קם וברח (ראה שמואל א' - פרק כ'), וממקום מחבואו הכין את עצמו לגדולה.
דומה ש"שבירת כלים" בימינו היא השבירה הטוטלית של ה"משחק הדמוקרטי". לשבור כלים אלו, זה לפעול נגד המוסר האנושי. והנה, עפ"י מה שלמדונו חז"ל, יש ענין גדול להתחשב בכללי המוסר הבסיסיים המקובלים בעת ההיא. וכן מסופר על דוד המלך שנכנע לבקשת הגבעונים ע"מ שלא לחלל שם שמים בפרהסיא - שלא יאמרו אומות העולם "אין אומה זו ראויה לידבק בה", ואף עשה מעשה תמוה ע"מ שיתקדש שם שמים בפרהסיא (ראה היטב יבמות ע"ט,א וברש"י ד"ה ואל יתחלל שם שמים). ואין זה רק ענין של "בדיעבד", אלא כך צריכה להיות בגדול שאיפת "מלכות עולם", להיות הצינור שדרכו העולם כולו יכיר במלכות ש-די, וזה אפשרי רק במידה ואין היא סותרת בהתנהגותה את כללי המוסר האוניברסליים. בנוסף לכך, גם מבחינה "טקטית - פרגמטית", "שבירת הכלים" לא תצליח להוסיף נשמות בקרב ישראל ולקרב את אחינו התועים. כי הם לא יבינו בשום אופן, ובמקום להרבות אהבה, אנו נרבה עוינות ושנאה (השווה עם דבריו המופלאים של החזון איש יו"ד, הל' שחיטה סי' ב' אות ט"ז - שאין דין מורידין בזמן הזה, כי "אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"). בנוסף לזה, העם לא ילך אחרנו, וניכנס ב"מעגל קסמים", בו ניאלץ בסופו של יום לנקוט באותם אמצעים שאנו סולדים מהם כשעושים זאת לנו!
וע"כ יש לנקוט באותם נוהגים המקובלים בעולם הדימוקרטי, כשבאים לנגוע בציפור נפשו של "מיעוט" "הנרדף" ע"י "רוב". לא חייבים להושיט את הלחי, ולא חייבים להיות יותר "מלך" מה"מלך" עצמו, שהוא, בימנו, הדימוקרטיה. כי מי שמגלה רגישות מוסרית מוגזמת, מעבר לזאת המקובלת בעולם המערבי, אינו בהכרח מוסיף מוסר בעולם, ולעיתים להיפך, הוא מגביר את האכזריות, כשהצד השני רואה בהתנהגות זו אות וסימן לחולשה ולא לגבורה, ומנצל עד תום את מה שהוא חולשה בעיניו, וד"ל. מתוך כל אלה, לא כל אחד מוסמך לקבוע את הגבולות של ההתנגדות, והלוואי שתקום הנהגה רוחנית של גדולי תורה שתקבע את סף ההתנגדות למעלה ולמטה.
ובטוחני שאם נשכיל להתכונן למלכות, כמו שה"חפץ חיים" התכונן לבנין בית עולמים ע"י לימוד אינטנסיבי בהלכות בית הבחירה, ונשכיל לשמור על התנאים הנ"ל, נזכה לראות בקרוב, ואולי אף הרבה יותר קרוב ממה שזה נראה, באור הבוקע מתוך ה"צוהר".
האם הבחירה היא רק בין "לחם מן השמים" ו"לחם הארץ"?
הארכתי כבר בהבנה הראשונה לדברי רש"י על סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים. ואביא עתה רק ב"קצירת האומר" הבנה שניה לדבריו. בשעה שרש"י אומר "לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", אין הכוונה שלא לקחו מוסר כלל, אלא אדרבה, הם לקחו מוסר, אך למדו את המוסר הלא נכון!
הם ראו שמרים דברה במשה על כך שפירש מאשתו, ולקתה על זה. ומה מסביר השי"ת, שהוא פרש בגלל שהוא מחובר כל העת לשכינה: "פה אל פה אדבר במראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט". ומה למדו מזה? שמי שרוצה להישאר דבוק בשכינה, צריך לפרוש מהארציות. ומכאן, רצון המרגלים להישאר במדבר, ובו הם יכולים להישאר דבוקים כל העת בשכינה, ולא להיכנס לארץ ישראל - ששם נאלצים להיכנס לארציות, ולרדת מהמעלה הרוחנית. וכך מבאר ה"שפת אמת" (פרשת שלח לך תרמ"ה) את חטא המרגלים. הם ביקשו להישאר דבוקים בהשי"ת. ומתוך כך מתבאר נפלאות פשר המצוות שנצטוו בהם מיד אחרי חטא המרגלים: "וסמיכות הפרשיות חלה ונסכים וציצית אחר פרשת מרגלים, כי היה להם במדבר ג' מתנות הטובות, מן ובאר וענני כבוד. ולכן קשה להם לצאת מן המדבר. וניחם הקב"ה אותנו כי נשאר הארה מאלה הג' מתנות. וחלה ונסכים הוא זכר ממן ובאר. וציצית בחינת החסד ענני כבוד". במילים אחרות הם ביקשו להישאר ב"חממה האלוקית" שבמדבר, ופחדו להתנתק ממנה. ודומה שהפחד שהם מבטאים ביחס לילידי ענק שבארץ ישראל, הוא רק פועל יוצא של החשש מהניתוק מ"חבל הטבור" המחבר אותם לאלוקות. כדוגמת ילד, שרק בחיק אמו חש הוא בביטחון, ובשעה שנאלץ לעזוב אותו הוא מפחד פחד גדול מהסביבה.
הדבר מקבל את ביטויו המלא והחריף במצוות הפרשת חלה: "וזהו שסמך הכתוב מצוות חלה לנחמם, שלא יקבלו תרעומת המרגלים, כי בהיות שבמדבר היה להם לחם מן השמים, ובארץ היה להם לחם הארץ, עם כל זה כתיב (במדבר ט"ו, י"ט): והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד'".
והנה, כאמור, המרגלים ביקשו ללמוד מפרשת מרים שכך היא דרכה של תורה, פרישה מהארציות. והם לא קלטו שאדרבה, משה רבנו הוא ה"יוצא מן הכלל": "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא". בתור מי שמופקד על מסירת התורה ישראל, הוא צריך להיות "צינור טהור", שאין בו שום "תערובת" עצמית (גיסי, הרב צ. א. נויגרשל שליט"א, הפנה אותי לדברי הרמב"ם בסוף הל' נגע צרעת, שכותב שחטאה של מרים היא בכך שביקשה להשוות בין נבואתה לנבואת משה רבנו, עיי"ש). אך הכלל הוא שעלינו להתלמד לאכול "לחם הארץ" ואותו עלינו להרים תרומה לד'. זהו הנסיון וזהו האתגר. אמנם לשם כך נזקקו להכנה רבה תחילה, נזקקו לאכול ארבעים שנה לחם מן השמים. אך סוף הדרך, היא אכילת "לחם הארץ". והרבה יותר קשה לברך "המוציא לחם מן הארץ" מאשר "המוציא לחם מן השמים"....
ושוב אנו עדים לתופעה המלווה את עם ישראל ביציאה מן הגלויות. תופעה של הצגת הדברים כאלטרנטיבה: או שנאכל לחם מן השמים, שנהיה דבוקים בדת, ואז אין לנו שום חיבור לארציות, או שנאכל לחם הארץ, ואז אין שום חיבור לשמימיות. ודומה שחלוקה זאת מאד נוחה לאלו המבקשים להנהיג את הממלכה. הם יהיו ה"שבת גוי" שאוחזים בידם את כל מערכות השלטון, ולאלו המבקשים לאכול לחם מן השמים, הם משאירים פירורים, "משרד הדתות" וכדומה לו... וברגע שראו אתכם, הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, זורעים וחורשים ומגדלים חסלט, מחברים בין ארץ לשמים, הם החלו לפחד...
ויה"ר שתזכו להמשיך להיות עדות לכל באי עולם שהחיבור בין עם ישראל לארץ ישראל הוא אפשרי, שהחיבור בין ארץ ושמים הוא אפשרי!
בברכות חמות ובחיבה, אברהם אבא וינגורט
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך ללמוד גמרא?
משמעות המילים והדיבור שלנו
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
איך עושים קידוש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הדלקה וכיבוי ביום טוב
מה ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים?