בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

סיפורו של היתר המכירה

שאלת השמיטה התעוררה אחרי העלייה הראשונה, כאשר קמו המושבות החקלאיות הראשונות בארץ ישראל * לעומת רבנים באירופה ורבנים ספרדים שתמכו בהיתר המכירה, גדולי הפוסקים בירושלים התנגדו לו @ ככל שחלפו השמיטות והפוסקים עמדו על קשיי החקלאים מקרוב, כך פחתה ההתנגדות להיתר @ התפתחות מפעל הציונות גרמה לתגובת נגד של התנגדות להיתר המכירה שאינה נובעת משיקולים הלכתיים בלבד

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסליו תשפ"ב
5 דק' קריאה
במשך שנות הגלות הארוכה הארץ עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות. גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה והחסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם) קמו עוד שבע מושבות: ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.
אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה, אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא ולסכנת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך לאחוז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ועוד רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי הקיום והשמיטה בארץ.

הרבנים המתירים
הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, שלא היה בדורו גדול שראה למרחוק כמותו, ישב על המדוכה עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה. הם הכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שאחר כך היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם מליטא רבי יצחק אלחנן תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב אלישר, תמכו בהיתר תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר
אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות שלפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. עוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שהגלות בעוון ביטול השביעית, ומנגד על ידי שמירת השביעית זוכים לרוב ברכה.
ראוי לציין שלעמדת רבני ירושלים האשכנזים היה משקל רב ביותר, שכן כמעט כל החלוצים היו יוצאי אשכנז, כ־70 אחוזים מהיהודים שחיו בארץ היו מיוצאי אשכנז, ורובם חיו בירושלים. בשנת תרמ"ט חיו בארץ כ־36 אלף יהודים, מתוכם כ־20 אלף בירושלים, עוד כעשרת אלפים בצפת, טבריה וחברון ועוד יישובים ותיקים, וכאלפיים במושבות החקלאיות, שנקראו "היישוב החדש".

בפועל נהגו על פי היתר המכירה
בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה, ובראשם הרב מוהליבר, פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. אולם למרות שהאיכרים נהגו על פי הוראת רבנים חשובים, היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו להיתר המכירה, וקנאי הדור עמדו לצידם ולחמו בחריפות ואף ברשעות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו חובבי ציון מבין המחמירים
ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים הרב סלנט והרב דיסקין. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב בחובבי ציון, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר, וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראיה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני
בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.
במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו, במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדיו להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים
עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שהתרחש בקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה, כך שבשנת תר"ע רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, עורלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן לא ניתן היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראיה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית
אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון והתנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.
רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. שכן גם אם בדור הראשון הרבנים המתנגדים יכלו להתעלם מדעת המקילים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה וכן הצורך הגדול בהיתר לא היה ברור דיו, הרי שבדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים שנוהגים בכל ישראל (כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ). לא זו בלבד אלא שמנהיגי ההיתר נטו לחומרא לעומת מה שהיה מקובל במקרי דחק דומים.
אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ
כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלא לשבות בשביעית, וגם אין ערך ליישוב הארץ כאשר הוא נעשה על ידי יהודים שאינם מדקדקים במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית אלא להפך, עדיף להקשות על המתיישבים.
אולם העמדה שהובילה את מנהיגי ההיתר מבוססת על מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ועל היות כל ישראל, גם אלה שאינם מדקדקים במצוות, בנים לה' אלוקינו, וכל מצווה שהם מקיימים חביבה לפניו מאוד. על אחת כמה וכמה מצוות שגאולת ישראל תלויה בהן.
לפיכך, מכיוון שהשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהעולים והמתיישבים היו מתמעטים אם היו שומעים שיצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את המצווה שחיובה מדאורייתא ליישב את הארץ. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה, חלקם בעקבות תעמולת מתנגדי ההיתר והחלוצים, נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת
לא היה קל לרבנים המתירים, הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מקנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל המהרש"ם).

הרב קוק
למרות שבעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק בן עשרים וארבע, רבים מזהים את הרב קוק עם ההיתר, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ' ובתשובות ואגרות רבות, והוא גם היה אחראי עליו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). וגם לאחר מכן בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.
ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ולכן הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה אינה מאפשרת לישראל להתקיים ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).
לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il