ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- נדרים
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- ר' יוסי ור' יהודה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ציפורה בת דוד
"האמורא רבה בר רב הונא מצא את רב הונא אביו כשהוא אוכל דייסה באצבעו. אמר לו לאביו: מדוע אוכל אדוני בידיו? אמר לו לבנו, כך אמר רב (רבו של רב הונא): דייסה שנאכלת על ידי האצבע טעימה יותר, וכל שכן כשהיא נאכלת בשתי אצבעות, וכל שכן כשהיא נאכלת בשלש... התנא רבי יוסי והתנא רבי יהודה, אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעו ואחד מהם היה אוכל את הדייסה על ידי עלה של דקל. אמר לו זה שאוכל בעלה של דקל לזה שאוכל באצבעו: עד מתי אתה מאכילני צואתך?! אמר לו זה שאוכל באצבעו לזה שאוכל בעלה של דקל: עד מתי אתה מאכילני את רוקך?!"
הדברים מפליאים. רב הונא רוצה להתענג על טעמה של דייסה, ולכן הוא אוכל דייסה באצבעו ולא באמצעות כף!! ואמנם רב הונא תולה את דרכו המשונה לשיפור טעמה של הדייסה בהוראות שקיבל מרבו, אלא שאין זה מובן מה עניינה של הוראת הרב לדברים שקשורים לטעם וריח?! ובכלל קשה שהנהגות אלו הן כנגד מה שהתבאר במסכת דרך ארץ (ד, א):
"מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו ..."
גם התנהגותם של ר' יוסי ור' יהודה מפליאה. במסכת דרך ארץ (פרקי בן עזאי ז, א) שנינו:
"ולא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לקערה, ולא ישוך מפרוסה ויתננה לחבירו, לפי שאין דעת הבריות שווה".
כלומר, יש אנשים שאינם מקפידים לאכול מפרוסת לחם שנגסו ממנה אך יש אנשים שפרוסה כזו מעוררת בהם גועל. ולכן גם אם אתה אינך מקפיד מלאכול פרוסה כזו, אל תיתן אותה לחברך שמא הוא מן המקפידים. ואלו במעשה שמסופר בפנינו כל אחד מן החכמים ממאיס את המאכל בפני חברו, וכאשר זה מודיעו שהוא ממאיס עליו את המאכל, כלל לא אכפת להם זה מזה!!! כאן המקום להעיר ולהאיר, שכאשר אנו מוצאים התייחסויות מוזרות של חכמים זה כלפי זה, או מעשים תמוהים שעשו חכמים זה לזה, אין להבין את הדברים כפשוטם. במעשים המובאים בדברי חז"ל קיימים כמה רבדים: הרובד העליון, החיצוני, הגלוי למעיין בו כבר בקריאה ראשונה, ורבדים נוספים, המתגלים רק לאחר העמקה. המעשים התמוהים והמשונים הם דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ
רב הונא היה ידוע כחכם המתפרנס מיגיע כפיו בעבודת הקרקע. בסוגיה במסכת כתובות (דף קה, א) מסופר שכאשר אנשים היו באים לדון לפניו בדין תורה, רב הונא היה אומר להם שהוא טרוד כעת בעבודת הקרקע לפרנסתו, אולם אם ישכרו מישהו שיעבוד בקרקע במקומו הוא מוכן לדון להם דין תורה בחינם. רב הונא לא היה מתבייש שהוא מתפרנס מעבודת הקרקע, ובסוגיה במסכת מגילה (דף כח, א) מסופר עליו שהיה הולך כאשר המעדר מונח לו על כתפו. אם נשתמש בביטוי מלשון ימינו נוכל לומר שרב הונא היה מתפרנס בעשר אצבעותיו. רבה בנו של רב הונא שאל את אביו מדוע הוא מתפרנס מיגיע כפיו, ומדוע אינו מתפרנס מקבלת משרה ציבורית של דיין וכדומה? ורב הונא השיבו, שהוא קיבל הדרכה זו מרבו המובהק, מהאמורא שהיה ידוע בכינוי "רב". רב אמר לו שככל שירבה לעמול באצבעותיו וירבה להתפרנס מיגיע כפיו כך יבושם לו. ובלשון המעשה שמובא בתלמוד - ככל שירבה באצבעות שבהן הוא אוכל את הדייסא כך ייטב לו!!
רב הונא הורה דרך זו גם לעניי עירו, ובמסכת תענית (דף כ, ב) מסופר שבכל יום ששי היה קונה את הירקות שנותרו בשוק וזורקם לנהר, ולא היה מחלקם לעניים. רב הונא לא רצה שהעניים יסמכו על הצדקה אלא שיעשו את ההשתדלות הנצרכת כדי להשיג כסף לצורכי השבת שלהם.
פשוט נבלה בשוק
התנא רבי יוסי המופיע בספור המעשה השני גם הוא סבור היה שצריך לעסוק במלאכות, לשיטתו בתוך עמל המלאכות מסתתרת גם כן תורה, ואלו שעוסקים במלאכתם ותומכים באחרים נחשב להם הדבר כאלו עמלו בתורה וכאלו קיימו אותה. וכך ידועה שיטת ר' יוסי בהקדמת הזוהר (דף ח א), וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"רבי יוסי אמר: 'שכל טוב' (תהלים קיא, י)... 'לכל עושיהם' (שם) אלו 'חסדי דוד הנאמנים' (ישעיהו נה, ג) תומכי תורה. ואלו שתומכים בתורה כביכול הם עושים, כל אלו שעמלים בתורה אין בהם עשייה בעוד שהם עמלים בה, אלו שתומכים בתורה יש בהם עשייה".
ר' יוסי היה מתפרנס מיגיע כפיו, וכן מצאנו במסכת שבת (דף מט ב) שר' יוסי היה פושט עורות. ואף על פי שמלאכת פשיטת עורות אינה נחשבת למלאכה מכובדת, ר' יוסי לא היה בוש בכך. ר' יוסי היה סבור שהוא תלמיד נאמן לשיטת ר' עקיבא שאמר (שבת דף קיח א): "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות." ר' יוסי מצא סמך לשיטתו גם בדברי ר' עקיבא שבמדרש בויקרא רבה (וילנא לה ו), וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"תני בשם רשב"י: הכיכר (הלחם) והמקל ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי כיכר לאכול, ואם לאו הרי מקל ללקות בו. היכן הוא משמעו של דבר (ישעיה פרק א יט-כ): "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ ..." (קרא בו כאלו כתוב) "וְחָרוּבִין תֹאכְלוּ". אמר ר' אחא: צריכים ישראל ל"חָרוּב" כדי לעשות תשובה. אמר ר' עקיבא נאה העניות לבתו של יעקב אבינו כרצועה אדומה בראש סוס לבן."
במאמר "החרוב של חוני" התבאר ש"שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" שנבחר על ידי הקב"ה לשמש כמטבע עבור עם ישראל היה "עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות ל, יג), וכתב האבן עזרא (שם בפרוש הארוך) 1 שמשקל עֶשְׂרִים גֵּרָה הוא משקל עשרים גרעיני חרוב. כלומר משקל המעה, מטבע הכסף הישראלי הקטן ביותר, היה כמשקל גרעין חרוב. אגדות חז"ל רבות בונות על הקשר שקשרה התורה בין החרוב לבין הכסף, וכאשר הן מדברות על החרוב הן מדברות למעשה על ה"כסף" 2 . עונש "אכילת חרובים" מסמל עונש של צורך בהתעסקות בעמל המלאכות המניב את הכסף. אולם ר' יוסי למד מדברים אלו של ר' עקיבא, שה"עניות" כלומר הצורך להתעסק במלאכות, הוא נוי לעם ישראל.
האמורא רב אימץ את הבנתו של ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא, ולימד דרך זו לתלמידיו וכן מצאנו במסכת פסחים (דף קיג א):
"אמר לו רב לרב כהנא, הפוך בנבילה והתפרנס בכך, ואל תתפרנס מכך שהנך הופך במילים. פשוט נבילה בשוק וטול שכר, ואל תאמר כהן אני ואדם גדול אני ובזוי הדבר עבורי."
אולם התנא ר' יהודה סבור היה שדברי ר' עקיבא בעניין ה"עניות" (כלומר עמל המלאכות) שהיא דבר נאה לישראל אינם כפשוטם, ויש להבין אותם באופן אירוני 3 .
במאמר "רבי עקיבא והדקל" נמשיך ונבאר את הדברים.
^ 1 וכן הרמב"ן בהערה לענין השקל, וכן ספר יראים (סי' קמ, דפוס ישן שנג)
^ 2 וראה ב"תורת הקנה" חלק "ספר הפליאה" ד"ה "וראה אתה בני", שהחרוב מובא שם כקשור ליום ואלו התמר כקשור ללילה. וכן בספר "מדרש תלפיות" בענף חרוב שבמערת רשב"י, החרוב מובא שם כקשור לימות החול ואלו התמר כקשור לשבת.
ונראה שהחרוב קשור לשעות היום ולימי החול שאז האדם עמל במלאכות, ואלו התמר קשור ללילה וכן לשבת שנבראו לשם עמל התורה.
^ 3 וכפי שמבינים את הבטוי "חן המקום על יושביו" וראה במסכת סוטה דף מז, א
^ 2 וראה ב"תורת הקנה" חלק "ספר הפליאה" ד"ה "וראה אתה בני", שהחרוב מובא שם כקשור ליום ואלו התמר כקשור ללילה. וכן בספר "מדרש תלפיות" בענף חרוב שבמערת רשב"י, החרוב מובא שם כקשור לימות החול ואלו התמר כקשור לשבת.
ונראה שהחרוב קשור לשעות היום ולימי החול שאז האדם עמל במלאכות, ואלו התמר קשור ללילה וכן לשבת שנבראו לשם עמל התורה.
^ 3 וכפי שמבינים את הבטוי "חן המקום על יושביו" וראה במסכת סוטה דף מז, א
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך ללמוד אמונה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
