- פרשת שבוע ותנ"ך
- וישלח
179
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
על הפסוק: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (בראשית לב, ד), אומר רש"י - מלאכים ממש.
שואל 'אור החיים' (בספר 'מאור החיים', ספר דרשות של אור החיים), איך יעקב שלח מלאכי אלוקים משרתי עליון, איך הוא משתמש בשרביטו של מלך, הרי המשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה, ואפילו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם הוא מביא שאותיות 'מלך' בסדר הפוך של האותיות זה 'כבודו לא מחול'). מתרץ ה'אור החיים' שכתוב בסוף בפרשה הקודמת: "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (בראשית לב, ב–ג). מה הכוונה 'ויפגעו'? כשאדם מתקרב רואים אותו מרחוק ואחר כך לאט לאט הוא יותר ויותר מתקרב. לא כן המלאכים, פתאום הם מופיעים לפניו. הקב"ה מזמן לפני יעקב שני מחנות של מלאכים, מלאכים של חוץ לארץ ומלאכים של ארץ ישראל. יעקב מבין שהקב"ה מלווה אותו ושולח לו מלאכים גם כדי שיוכל להיעזר בהם, על כן הוא מרשה לעצמו להשתמש במלאכים. יעקב מבין שהוא נמצא במקום רוחני גבוה כזה שמותר לו להשתמש במלאכי אלוקים.
'אור החיים' מדייק זאת מדרשת חז"ל על המילים: "בראשית ברא אלוהים", בראשית - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית' שנאמר: 'ראשית תבואתו'. ובשביל ישראל 'ברא אלוהים' – היינו מלאכים שנקראים בשם אלוהים. ובכל זאת, למה יעקב היה צריך לשלוח דווקא מלאכים. אומר 'אור החיים' רק המלאכים יכולים לדעת מה בליבו של עשו ואם הוא חושב על יעקוב רעה, וכשם שהם הופיעו לפני יעקב בפתע פתאום, כך בן רגע הם מופיעים לפני עשו, ואז עשו לא יכול לתכנן לפגוע בו.
עוד הוא מוסיף: "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" מדוע תוספת המילה 'לאמור'. מפרש, אל תגידו לעשו 'כה אמר עבדך יעקב' כי יכולים לחשוב שמפני כבודו של עשו, השליחים קוראים ליעקב עבד, אלא הוא יעקוב אמר להם תגידו לו שאני אמרתי לכם להגיד את האמירה הזאת, "כה אמר עבדך יעקב". עד כאן דברי אור החיים.
הסבר הרב – האבות במדרגה של מלאכים
מרן הרב גם עוסק בנושא שליחת המלאכים, מצד דיני שליחות. יש כאן שאלה הלכתית, הרי שליחות צריכה להיות על ידי שליח שהוא בר הכי להיות שליח של המשלח. צריך להיות דמיון ביניהם. ישראל אינו יכול לשלוח שליח גוי, לומדים את זה מתרומה 'מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית'. זאת אומרת, צריכה להיות שותפות בין השליח והמשלח, השליח עומד במקומו של המשלח, כאילו המשלח עושה את הדברים על ידי השליח, ולכן כולם צריכים להיות בני ברית. לפי זה גם מלאכים לא שייכים בגדרי השליחות. ואם כן, כיצד יעקב שולח מלאכים. הרב מסביר שיש משהו משותף בין יעקב ובין המלאכים. האבות קיימו את התורה לפני שהתורה ניתנה מתוך פנימיותם מתוך נשמתם. מעצמם למדו את התורה כי התורה היא נשמת ישראל. היא התוכן והרצון הפנימי של האדם מישראל. רמ"ח איברים ושס"ה גידים מבטאים שיש בנשמה רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים אמוניים שהם התורה והמצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שמופיעים ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. במהות הפנימית של האדם, בתוך תוכו, הוא תורה, הוא קודש. היהודי לא צריך ציווי בשביל לקיים את המצוות. זה נמצא בפנימיותו. כך היו האבות, שהיו מרכבה. מתוך תוכם נבע הרצון הפנימי האלוקי וקיימו את כל התורה כולה, אפילו תקנות חכמים (עירובין כח:). זה גם היה המצב של אדם הראשון לפני החטא. ואחרי שאדם חטא, נפל ממדרגתו, והתגבר בו היצר הרע, באו האבות ותיקנו זאת.
המלאכים הם גם בבחינה הזאת, ויש דמיון בין המלאכים ובין האבות שנאמר: "עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהילים קג, כ). ישראל שעמדו בהר סיני אמרו: 'נעשה ונשמע'. והמלאכים שאלו מי גילה להם רז זה של נעשה ונשמע, נעשה עוד לפני שיודעים אם רוצים או לא רוצים. המלאכים באופן טבעי מקבלים ורוצים לעשות את דבר ה', וזה רז של המלאכים שהם עושי דברו לשמוע בקול דברו. גם האבות היו במדרגה רוחנית כזאת שהם כמו מלאכים. ויש בחינה כזאת שגם תלמידי חכמים קרויים מלאכים. הרב מסביר לנו שיעקב אבינו והמלאכים הם לא שתי בחינות שונות, אלא שניהם נמצאים במדרגה רוחנית עליונה. יעקב עצמו הוא בבחינה של מלאכים, ולכן יכול היה יעקב אבינו לשלוח מלאכים.
ליווי המלאכים לשומרי המצוות
אנחנו אומרים בשבת: ''שלום עליכם מלאכי השרת". מלאכים ליוו אותנו עד הבית, הם נכנסו ואנחנו מברכים אותם על הליווי שהם ליוו אותנו. למה המלאכים מלווים. אומר הרב, שמצווה היא הופעה של קדושה, הופעה של שכינה, זה בחינה של מלאכים. כשאדם שרוי בהשראת שכינה של קיום תורה, של קיום מצוות שבת, מלווים אותו מלאכים. ביום חול כשהיו הולכים עם תפילין כל היום, והיו מגיעים למקומות שאין יכולים להיכנס עם התפילין, היו חולצים את התפילין ואומרים: 'התכבדו מכובדים' נפרדים מהמלאכים. המלאכים מלווים את האדם כי הוא הולך עם תפילין, לכן כשהוא מוריד את התפילין הוא נפרד מהמלאכים.
יש כאן איזה רעיון עמוק, שכשאדם חי בעולם של תורה ומצוות, הוא לא לבד, "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהילים צא, יא). אדם הולך עם מלאכים, יש כוחות רוחניים, אדם נמצא באטמוספירה רוחנית, במקום רוחני כזה של קודש כשהוא חי חיי תורה ומצוות. כך כשאדם מניח תפילין, קל וחומר אם אדם לומד תורה. כשאדם עוסק בתורה, שכינה כנגדו. שכינה כנגדו זה מלאכים. כוח רוחני סובב אותו, מקיף וממלא אותו. אדם נמצא בעולם גדול, בעולם קדוש. כשאדם מקיים מצוה מופיע עליו אור ה', מציאות רוחנית של קודש שורה עליו. זו בחינה של מלאך. האבות היו במדרגה כל כך גדולה, כל ימיהם וכל המהות שלהם הייתה במגמה לשרת את ריבונו של עולם, להיות נושאים את כבודו ושמו יתברך, אז כמובן שהיו במדרגה מלאכית.
מי שחי במדרגה ניסית יכול להשתמש במלאכים
היום ראיתי בספר דרשות של בעל 'אגרות משה', הרב משה פיינשטיין, שגם מתייחס לשאלה איך יעקב אבינו שולח מלאכים. מצד אחד, הרי חכמים לימדו אותנו (תענית כ:) שלא טוב להשתמש בניסים, ואם אפשר לפעול בלי ניסים עדיף כך, ומי שנזקק לניסים לוקחים ממנו אחר כך שכר. להפעיל כוח על טבעי זה לא לכתחילה. ור' משה מסביר שתלוי באיזו מדרגה אדם נמצא. אם אדם נמצא במדרגה נמוכה, והנס אצלו הוא משהו מיוחד, אז באמת ראוי שילך בדרך הטבע ולא ישתמש בניסים. אבל אם אדם חי ברמה שמבין שגם הטבע הוא נס, כי הרי כל מה שקורה בעולם הקדוש ברוך הוא עושה ולא רק ניסים. יש אנשים שלא רואים את הקדוש ברוך הוא בתוך המציאות, ורק בניסים הם רואים את ריבונו של עולם. אבל זה לא נכון, צריכים לראות את הקדוש ברוך הוא בכל הופעה טבעית. אם כך, גם אם אתה שולח אדם והוא עושה את רצונך, הקדוש ברוך הוא נותן לו את הכוח להיות שליח ולעשות את בקשתך, אז אין הבדל אם אתה שולח מלאך או שאתה שולח בן אדם, הכול נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא. מי שחי חיים רוחניים אמוניים אלוקיים כאלה, ואין אצלו הבדל בין הנס והטבע, הוא יכול לשלוח מלאכים.
מדוע חזקיהו לא אמר שירה?
על פי זה ר' משה רוצה להסביר את ההנהגה של חזקיהו המלך. כתוב שהייתה ביקורת על חזקיהו שלא אמר שירה אחרי שהיה הנס הגדול שמתו כל החיילים של סנחריב בלילה אחד. איך אחרי כזה נס עצום הוא לא אמר שירה. ר' משה מבאר שהסיבה שחזקיהו לא אמר שירה היא בגלל שלהגיד שירה על נס משמעותה כאילו רק עכשיו הקדוש ברוך הוא הופיע וקודם לא, אבל הקדוש ברוך הוא תמיד נמצא, וכל דבר שקורה בעולם, הקדוש ברוך הוא עושה. צריכים כל הזמן להודות לקדוש ברוך הוא. בכל יום אנחנו אומרים פסוקי דזימרא ומודים לקדוש ברוך הוא על הבריאה ועל כל דבר שקורה בעולם, כי כל מעשי ה' הם בעצם ניסים, ולמה להודות באופן מיוחד על נס זה. הגמרא אומרת שחזקיהו לא שר שירה, והארץ פתחה פיה ושרה שירה, והיא עשתה תיקון לחזקיהו שהארץ הודתה על הטבע. חזקיהו לא אמר שירה כי הוא לא ראה את ההבדל בין הטבע לנס, אם אני אגיד שירה על הטבע, כאילו אני אומר שהטבע הוא לא מעשה ה'. וכאן הטבע עצמו מראה שצריך לומר שירה. מין גדר כזה של תיקון.
למדנו כאן שאדם חי חיים אמוניים, רוחניים, מלאכים מלווים אותו "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ". כשהוא בפועל חי חיים רוחניים של תורה ומצוות הוא נמצא בעולם של מלאכים.
'ויותר יעקב לבדו' – בחינה מיוחדת
על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" - אומרים חז"ל (בראשית רבה פרשה עז, א):
"אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ" (דברים לג, כו). רבי ברכיה בשם רבי יהודה בן רבי סימון אמר: 'אין כאל ישורון', ומי כאל 'ישורון', הנאים והמשובחים שלכם. אתה מוצא כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לעתיד לבוא, הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה. הקדוש ברוך הוא מחייה את המתים, ואליהו מחיה את המתים. הקדוש ברוך הוא עוצר גשמים, ואליהו עוצר גשמים. הקדוש ברוך הוא מברך את המועט, ואליהו מברך את המועט. הקדוש ברוך הוא מחייה את המתים, ואלישע מחיה את המתים. הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות, ואלישע פוקד עקרות. הקדוש ברוך הוא מברך את המועט, ואלישע מברך את המועט. הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר, ואלישע ממתיק את המר. רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר: 'אין כאל ישורון', ומי כאל – 'ישורון', ישראל סבא, מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ" (ישעיהו ב, יא) אף יעקב כתוב: "ויוותר יעקב לבדו".
המדרש הזה מסביר לנו את גדולתו של יעקב. בתחילה המדרש אומר שהצדיקים והקדושים שבישראל, דומים לקדוש ברוך הוא שהם גם עושים מעשי ניסים. הקדוש ברוך הוא מחיה מתים וגם אליהו מחיה מתים. ואחר כך המדרש מוסיף עוד, שהקדוש ברוך הוא לבדו, וגם יעקב לבדו. זאת אומרת, יש כאן אמירה: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" - אין עוד מלבדו. לעתיד לבוא תתגלה ותופיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאין עוד מלבדו. שכל מה שיש בעולם, הכול ממנו יתברך, "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). ואותו דבר יעקב, לבדו. המילה 'לבדו' אומרת לנו שיעקב הוא בחינה כל כך מיוחדת שאין דומה לו. הוא גבוה מעל כל המציאות כולה, והוא משהו שונה, מיוחד, לבדו, כעין דוגמא של מעלה, שאין עוד מלבדו. יעקב אבינו, שהוא בעצם תמצית של עם ישראל, בחינה של כנסת ישראל, ונקרא אחר כך בשם ישראל, יש לו בחינה מיוחדת כזאת, ייחוד מיוחד שאין להשוות אותו לאף אחד אחר. זאת אומרת, שיא הגדלות.
לא להזניח הפרטים הקטנים
חז"ל מסבירים שיעקב העביר את הצאן וכל הדברים החשובים, ונשאר לבדו כי נשארו שם פכים קטנים, כמה כלי חרס שהם לא כל כך חשובים, ויעקב לא מזלזל בשום דבר, וגם את הפכים הקטנים הוא חוזר לקחת, דין פרוטה כדין מאה. זאת אומרת שמאותו המשפט חכמים לומדים שני צדדים. מצד אחד אומרים חכמים - "ויוותר יעקב לבדו" שזוהי מדרגה רוחנית עליונה מאוד, ומצד שני הוא מתעסק בקטנות, לא מזניח אפילו דברים קטנים. לפעמים זה לא הולך ביחד. אדם רוחני מופשט שנמצא בעולמות עליונים רוחניים, העניינים המעשיים לא בראש שלו. לא מתאים לו להתעסק בפרטי פרטים, בזה מתעסקים אחרים. וחז"ל רוצים ללמד אותנו שלא כן הדבר. כשהגדלות היא מושלמת, הגדולים עוסקים בעניינים הכי רוחניים, והם גם יורדים לפרטי הפרטים ולא מזניחים שום פרט. זו גדלות אמיתית! לא גדלות כזאת שהיא לא רואה את המציאות הממשית ולא מרוממת אותה ומתקנת אותה, אלא גדלות של 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. זה עניינו של יעקב שהוא עולה מעלה מעלה וגם יודע לרדת לפרטי הפרטים.
כעין הדבר הזה, אנחנו מוצאים בדברי הרב (עין אי"ה, ברכות, פרק רביעי, ל"ח) על רבן יוחנן בן זכאי. הגמרא במסכת ברכות (כח:) מספרת, כשחלה ר' יוחנן בן זכאי באו תלמידים לבקר אותו. בשעת פטירתו אמר להם: 'פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא'. הוא עומד להיפטר מן העולם, מעמד מאוד מיוחד של המעבר לגנזי מרומים. ועומד כאן להופיע וללוות אותו חזקיהו מלך יהודה. והוא אומר להם שני דברים: 'פנו הכלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא'. עומד על זה הרב, שאדם שיש לו תפקיד של מנהיגות ושואף אל השלמות הרוחנית, לפעמים זה גורם שהוא לא שם לב לעניינים המעשיים. חז"ל אומרים שבזמן חזקיהו מלך יהודה, לא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. כולם היו בני תורה, כולם היו בישיבות, והיו בקיאים בכל ההלכות ואפילו בהלכות טומאה וטהרה. גם תינוקות וגם בנות למדו וידעו את כל ההלכות. אז לכאורה, אם כולם עוסקים בתורה, אז מזניחים את הדברים המעשיים ולא עוסקים בהם. אומר הרב: 'אם המנהיג מזלזל בשלמות הגשמיות מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם' זה לא מצב שלם, זה 'אות על קוצר הנפש. שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק גם בכל הדברים הקטנים'.
חזקיה התבלט בזה שהוא דבק רק בקודש. גם רבי יוחנן בן זכאי, היה בשעת החורבן וכשהוציאו אותו מירושלים, הוא ביקש: 'תנו לי יבנה וחכמיה'. ביקש על הקודש, על תלמידי החכמים. והיה לכאורה משמע מזה שהוא מנהיג שדואג רק לקודש, לעניינים הרוחניים הכי עליונים והכי חשובים שאפשר, ומזניח את העניינים המעשיים הקנייניים. הרב מסביר שחזקיהו היה אחרי אחז, ואחז הוריד את העם מטה, וחזקיהו עשה תשובת המשקל והוא דאג שכל ישראל כולם יהיו חכמים, שכולם יחזרו לתורה לעולם הקודש, וכאילו הייתה איזושהי הזנחה של הצדדים הכלכליים והמעשיים. בא רבן יוחנן בן זכאי ללמד שהמנהיג צריך לנהוג בכל השלמות. עכשיו עומד לבוא חזקיהו מלך יהודה שהלך בדרכו. כמו שחזקיהו השקיע בקודש כאילו על חשבון החול כי לפעמים זה הכרחי במצבים מיוחדים כאלה כמו אחרי אחז, כך עשה רבן יוחנן בן זכאי אחרי חורבן הבית, ראשית כל שמר על הקודש. אך אף על פי כן, למרות שהוא מזמין את חזקיה מלך יהודה הוא אומר גם: 'ופנו הכלים מן הבית'. כשרבן יוחנן בן זכאי ייפטר מן העולם תהיה טומאה על הכלים. איזה כלים צריכים לפנות - כלים שאפשר לטבול אותם ככלי זהב, כלי מתכות או כלי זכוכית, אין בעיה, הכלים שאי אפשר להטביל הם כלי חרס פשוטים שאם הם נטמאים צריכים לשבור אותם. הרי עומד לבוא חזקיה מלך יהודה, מעמד גבוה מאד, מה רבן יוחנן בן זכאי מתעסק עם הכלים הפשוטים האלה, אלא שהבקשה 'פנו הכלים מן הבית' באה לומר - אני לא הזנחתי. מה שבקשתי את יבנה וחכמיה, לא היה מפני הזלזול בדברים הקטנים, במציאות הגשמית, אלא מפני שהיה צורך מיוחד לבקש את הבקשה הזאת.
ללמדך, שתלמיד חכם צריך להיות לא רק מופשט, רוחני, למדן כשרוני, מפלפל, הוזה וחולם רחוק, אלא יודע לחיות את החיים המעשיים בפועל. הוא חייב להתעסק בכל הדברים, לא להזניח פכים קטנים.
מעין הדבר הזה, חשבתי בשעתו לפרש על דברי חכמים בסוף מסכת סוטה (מח:):
"מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י) מי בז לשולחנם של צדיקים לעתיד לבוא - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא – קטנות שהיה בהם שלא האמינו בקדוש ברוך הוא.
מסבירים חז"ל שהפירוש לא האמינו בקדוש ברוך הוא פרושו שאדם יש לו מה לאכול היום ודואג ליום המחר, ולא מאמין שיהיה לו מה לאכול מחר. זה נקרא מי בז ליום קטנות, כי מי שיש לו פת בסלו והוא אומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. אדם צריך להיות מלא אמונה ולא דואג. הוא נמצא במצב כזה שכל מה שהיה לו היום הוא עומד לסיים, ומחר הוא לא יודע מה יהיה, והוא דואג, אז יש לו בעיה של אמונה. לכאורה למה שלא ידאג. הוא יודע שזו הפת האחרונה שהוא אוכל היום בערב, ומחר לא יהיה לו מה לאכול, אז מה אתם רוצים שהוא לא ידאג? התשובה היא שהדאגה לא תעזור. אם הוא ידאג, אז מחר תהיה לו פת? צריך לעשות פעולות מעשיות שיהיה לו מה לאכול, ואם הוא גמר את ההשתדלות, אז מה יעשה - לא צריך לדאוג, צריך להאמין שריבונו של עולם מנהל את העניינים. לדאוג לא צריך, להשתדל כן. זו דרישה עמוקה. צדיקים לעתיד לבוא מתבזבז שולחנם אם הם דואגים שלא יהיה להם מחר מה לאכול. זה יכול להיות לגבי אכילה, ויכול להיות לגבי דברים אחרים. דאגה זה חוסר אמונה, זה קטני אמונה. זה מה שאומר המדרש.
הרצי"ה לקח את המדרש הזה לעוד כיוון. והוא אמר מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא – קטנות, שהיו קטני אמונה, והיה משתמש בביטוי 'צדיקים שאינם מאמינים'. מדברים על צדיקים! מדקדקים בתורה ומצוות קלה כחמורה, אבל האמונה קטנה. המעשים נפלאים, יוצאים מן הכלל, אבל הם קטני אמונה. לא מאמינים במעשי הקדוש ברוך הוא שגואל את ישראל, מקבץ נדחי ישראל, ולא מאמינים שאלו מעשי ה'. זה חוסר אמונה. צריכים לראות את מעשי ה' במציאות, שהקדוש ברוך הוא פועל עכשיו ומקבץ נדחי ישראל ומושיב את עם ישראל בארץ ישראל. אלפיים שנה חיכינו לזה, וצריך לראות את מעשה ה'. אם לא רואים את מעשה ה' זה חוסר אמונה. הם קטני אמונה. היה חוזר על זה הרבה פעמים. צריכים אמונה גדולה במעשי ה'! לראות איך המציאות מדברת את רצונו של הקדוש ברוך הוא. כשאנחנו רואים תופעות גדולות שהן קשורות בכלל ישראל, שכל כך ציפינו להם, צריכים לראות את מעשה ה' בדבר הזה.
חשבתי שאפשר להוסיף בהבנת המדרש הזה גם את הפירוש הזה: מי בז ליום קטנות, כפשוטם של המילים. מי לא שם לב לדברים הקטנים. האדם עוסק בדברים הגדולים, ברעיונות, במחשבות ולא מביא אותם לידי מימוש בפועל, בדקדוק המעשי, בכל פרט ופרט בחיי המעשה. מי גרם צדיקים שיתבזבז שולחנם זה הקטנות, הדברים הקטנים. אדם ניכר בדברים הקטנים. אדם שיש לו השקפות עולם נפלאות, שעם ישראל קדוש, ולא אוהב כל בריה ובריה ולא מתייחס ביחס אישי לכל אחד ואחד, אלא זה משהו מופשט, משהו כללי, לאהוב את ישראל בצורה תיאורטית ומופשטת, זו לא שלמות של התנהגות. ההתנהגות צריכה להיות, אהבה עמוקה פנימית לנשמות, לקדושה ולמעלות של כל ישראל, והיא גם צריכה להיות בפועל בהתנהגות המעשית.
פעילות הצדיקים לתיקון מעשי
גם בהמשך הפרשה, כשיעקב בא לשכם, הוא מטפל בעניינים המעשיים, כמו שאומרים לנו חז"ל (בראשית רבה פרשה עט, ח):
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם... וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (בראשית לג, יח). שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתלמודו, שלם בבניו. "ויחן את פני העיר" התחיל מעמיד תליסין ומוכר בזול, תיקן להם מטבע, ותיקן להם שווקים ומרחצאות.
בימי קדם לא היה מטבע, אז כשמישהו היה צריך לקנות מלפפונים, הוא היה צריך ללכת לשדה של המלפפונים, להציע למוכר, לדוגמה עגבניות, ולעשות חליפין. דרכי החיים היו מסובכות. כשיש מטבע אפשר להשתמש בה בכל מיני אופנים. תיקן שווקים, מקום שכולם מתאספים וכל אחד מביא את הסחורה שלו, ואז כולם יודעים לאן לפנות, ולא כל אחד צריך לחפש בשדה הזאת את הפרי הזה, ובשדה השני את הירק הזה, וגם תיקן מרחצאות. כשכל אחד לבד מתעסק במרחץ, זו עבודה עצומה, כאשר עושים מרחץ לכולם, כל החיים הופכים להיות מסודרים. יעקב אבינו, התעסק בעניינים המעשיים, ועשה פעולות של אחדות שעוזרות לאנשים לחיות ביחד בצוותא. ממשיך המדרש:
רבי שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בריה הוו טמירין במערתא שלש עשרה שנה, והיו אוכלין חרובין עד שגופם העלה חלודה. לסוף שלוש עשרה שנים יצאו מהמערה.
המדרש מספר שהם יצאו מהמערה כי היה צייד אחד שצד ציפורים ולפני שהציפורים ניצודו, היו פתאום שומעים קול מן השמיים דימוס, ואז הציפור הייתה נתפסת. אז אמרו שאם ציפור נלכדת על ידי הקדוש ברוך הוא, קל וחומר שאדם. הכול בידי ה' ואפשר לצאת מהמערה. אם הקדוש ברוך הוא רוצה שנינצל – כך יהיה, ואם לא אז לא יעזור לנו מה שאנחנו מתחבאים (כאן במדרש אין את הפירוט הזה, אבל בירושלמי יותר מפורט). ואני שואל, ומקודם הם לא ידעו שהכול מן השמיים, רק עכשיו שהם שומעים קול דימוס, אתה יודע שהכול מן השמיים מה אתה צריך להתחבא? אלא מה שהשתנה, שהם היו במדרגה חדשה, וראו שהטבע פועל על ידי ריבונו של עולם. כשאנחנו רואים את הטבע, אנחנו יודעים שהכול מעשה ה', אבל לא רואים את זה ולא חשים את זה, והם פתאום רואים שזה כך. ריבונו של עולם מכריז מן השמיים, ומה שמכריזים זה קורה. כשאדם חי חיים טבעיים-נסיים, הטבע שלו כבר נהיה טבע עליון שרואה שהנס הוא טבע והטבע הוא הנס, אז הוא לא מפחד. אם כך הם יכולים לצאת מהמערה ולחיות באופן ניסי, כי הנס אצלם הוא טבע.
רבי שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו יצאו מהמערה והגיעו לטבריה ורחצו שם במרחץ, והיה להם כל כך טוב אחרי ששלוש עשרה שנים לא התרחצו, עד שאמרו שצריכים לעשות תקנה בטבריה. היו הרבה מקומות של טומאה שלא היו מסומנים היכן המתים, ומתוך הזהירויות לא יכלו ללכת בהרבה מקומות. הם אמרו נעשה סקירה איפה יש קברות ונסמן אותם, ואז אנשים יוכלו ללכת חופשי ולא לחשוש מפני טומאת הקבר. רבי שמעון בר יוחאי האיש האלוקי שנמצא במרומי המרומים, גם עוסק בתיקונים למעשה. זה מדרש כהמשך לדברים על יעקב, יעקב עשה תיקונים וגם רבי שמעון בר יוחאי.
אדם צריך להיות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" ראשו מגיע השמיימה וגם מטפל בכל הדברים המעשיים, הפרטיים. היה שם זקן אחד שלא כל כך מצא חן בעיניו מה שעושה רבי שמעון בר יוחאי, הלך וקבר מת במקום שרבי שמעון בר יוחאי כבר טיהר. הרגיש את זה רבי שמעון בר יוחאי ברוח הקודש, כי הרי כבר חי חיים ניסיים. הגמרא במסכת שבת (לד.) מספרת שרבי שמעון בר יוחאי גער ואמר לו: זונות מפרכסות אחת את השניה ותלמידי חכמים עושים מריבות?! גזר עליו שהמת יצא חי והוא במקומו ימות, "גוזר אני על העליון שירד ועל התחתון שיעלה".
למדנו מכאן שאנשים צריכים להיות מושלמים בכל המובנים, ואגב אנחנו רואים כאן שתלמידי חכמים צריכים לכבד זה את זה. לא לחפש את החסרונות אחד של השני. כבודם של תלמידי חכמים צריך להישמר. כל אחד צריך לשמור על כבוד חברו ולא לחפש חסרונות. האיש הזה עשה ל'שם שמיים' הוא חשב שיש הרבה מקומות שרבי שמעון בר יוחאי מטהר והם לא טהורים. לפעמים הצדיקים עושים דברים לא נכונים לשם שמיים. אותו זקן חשב שמטהרים את הטמאים וזה לא בסדר, וצריכים לעשות איזו פעולה כדי להאשים את המטהר, ואז רבי שמעון בר יוחאי אומר את העניין הזה.
יעקב מדבר לעשו ופונה לה'
נסיים בדברי ''נועם אלימלך' על הפסוק "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי" (בראשית לב, ה), חז"ל אומרים 'עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי' - המילה 'גרתי' היא גימטרייה של תרי"ג. "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" (שם ו), מפרשים חז"ל ששור וחמור זה יוסף ויהודה. ונשאלת השאלה מה יעקב רוצה להגיד לעשו - אני שמרתי את כל המצוות ולכן אני שמור ולא מפחד, זה עוד יותר ירגיז את עשו. מסביר הנועם אלימלך, שיעקב מדבר בשפה כפולה. כתוב בפסוק: "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" למה כתוב לאדוני לעשו, שיהיה כתוב 'לאדוני עשו' למה ל' לעשו? יש כאן שני דיבורים, הוא שולח את המלאכים שילמדו זכות עליו לפני ריבונו של עולם, כה תאמרון לאדוני, לריבונו של עולם, וגם לעשו. יש לכם שתי שליחויות, אחת לריבונו של עולם, ואחת לעשו. 'כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי' יעקב אומר לה'. ולעשו תגיד הייתי גר, הייתי מסכן ולא היה לי טוב. ולקב"ה הוא אומר 'ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה'. "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ", יש כאן מובן כפול לאדוני הכוונה לריבונו של עולם וגם לעשו.
בזוהר גם כן כתוב שכשיעקב אבינו השתחווה, הוא בכלל לא השתחווה לעשו, הוא השתחווה לקדוש ברוך הוא, ובכל השתחוויה יעקב הרס כוח של שרו של עשו, ואחר כך שינה את האופי של עשו ועשו התהפך. לא בגלל שעשו ראה את ההתבטלות של יעקב קרה השינוי הזה, אלא משום שיעקב השתחווה שבע פעמים לריבונו של עולם, עד שכל הכוח הרע של עשו באותו זמן נתבטל וכל הרע שלו השתנה, והוא פגש את יעקב ביחס אחר - באהבה.
יש כאן לימוד עמוק, איך להתבונן בתופעות. הזוהר מוסיף שהקדוש ברוך הוא שולח את עשו ולא עשו בא בעצמו. כל מה שקורה, זה הקדוש ברוך הוא. ה' נתן לו הרבה כוחות, אז הוא פונה אל הכוחות האלה שכאילו נמצאים אצל עשו, לא אל עשו. אם הקדוש ברוך הוא נתן לעשו כוח, אני צריך לראות איך אני מתקן אותו, שהכוח הזה לא יהיה נגדי. צריכים להסתכל בכל דבר בעומק. אנחנו רואים איזו תופעה של כוח שלילי, רע, הוא לא בא מעצמו, זה ריבונו של עולם. צריכים להוציא את הכוח הזה מהרע ולתקן אותו. לפעמים יש מקום ליחס של התחשבות כלפי המתנגדים, לא מצידם, אלא מצד שהקדוש ברוך הוא נתן להם את הכוח הזה. אז כל ההסתכלות משתנה, ואז בא התיקון.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (2)
שיעור מס' 96
כ"ג סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
מהי אמונה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
האם מותר לפנות למקובלים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד גמרא?
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה שמחים כבר משנכנס אדר?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות שטיפת כלים בשבת
זמן הסעודה בפורים שבערב שבת
הרב אליעזר מלמד | י"ג אדר תשפה
סנהדרין דף פ"ו
הרב אלי סטפנסקי | י"ג אדר תשפ"ה
שחקן בהצגה א-לוקית
עין איה שבת פרק ב' פסקה נ'
הרב משה גנץ | י"ב אדר תשפ"ה
