"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית-אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתיים ובשלוש, עד שיתיישבו ישראל בארצם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו, והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח, כך שנו חכמים במשנה 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם ביטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך', וכשעשו בני בנימין דברים מכוערים, ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב"ה לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל עניין בזמנו, וילמדו דרך ארץ, אמר הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהן בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד יקוים בהן בישראל הכתוב 'ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו' אבל אם תעשו את התורה והמצוות אחד מכם ירדוף אלף ושניים מכם יניסו רבבה שנאמר 'איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה', לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ נקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף, ומי הרג את כל אלה, הוי אומר לא הרג אותן אלא סנהדרי הגדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר" (תנא דבי אליהו יא, ג).