ספר שמות – ראשית ההופעה האלקית הגלויה
חז"ל אומרים שנאמר חמש פעמים 'אור' בתחילת פרשת בראשית, כנגד חמישה חומשי תורה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א, ג–ה).
כנגד ספר בראשית - "ויאמר אלהים יהי אור", וכנגד ספר שמות 'ויהי אור'. צריכים להתבונן שזה בדווקא. הקב"ה אמר 'יהי אור', אבל עדיין לא הופיע האור. בספר בראשית האור האלוקי מוסתר. אין ניסים גלויים. הקב"ה לא מתגלה בשמו הגדול אלא רק באל שדי, בתוך הטבע בתוך המציאות. ובספר שמות, 'ויהי אור' נהיה אור! האור האלוקי מתחיל להופיע בגלוי בעולם. הקב"ה מתגלה בניסים ונפלאות, ביציאת מצרים, בקריעת יום סוף, במתן תורה ובמשכן.
ספר שמות, הוא ספר ההופעה האלוקית הגלויה. הקב"ה מתגלה על ידי עם ישראל בעולם. לכן שם הספר הוא 'שמות'. שם זה הופעה, גילוי. ריבונו של עולם למעלה מכל שמות. אין שם שיכול להביע את האינסופיות האלוקית. הקב"ה מתגלה בעולם לפי הכוחות של העולם לקלוט, והוא מופיע בשמות שונים של התגלות. בשמו של ריבונו של עולם ובשמות השבטים. "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א, א), "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג).

השם הוא המהות
המדרש בתחילת פרשת שמות (שמות רבה פרשה א, א) אומר, שההזכרה הזאת של שמות השבטים היא לא מקרית, שם מבטא את המהות הפנימית. חז"ל אומרים "למה נקראת רות – מפני שיצא ממנה דוד שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות" (ברכות ז:).
ובמסכת יומא (פג:) הגמרא מספרת על רבי מאיר וחכמים שהלכו בדרך והגיעו למלון ושאלו את בעל המלון מה שמו. וענה להם כידור. שמע רבי מאיר את השם 'כידור' והתחיל לחשוש שהאדם הזה אינו צדיק, ולא הפקיד אצלו את כספו. החכמים האחרים שהיו אתו הפקידו אצלו את כספם. רבי מאיר הניח את הארנק שלו בקבר אביו של בעל המלון שהיה בחצר. בשבת בבוקר סיפר להם בעל המלון שחלם שיש אוצר בקבר אביו בחצר. אמר רבי מאיר לבעל המלון: אלו שטויות והבלים, "חלומות שווא ידברו", אבל רבי מאיר חשש על כספו, לכן הלך ושמר כל היום שלא יבוא בעל המלון לקחת את הארנק שלו. במוצאי שבת, ביקשו חכמים את הכסף שלהם מבעל המלון והוא הכחיש ואמר לא קיבלתי מכם. רבי מאיר הלך למקום שבו הוא החביא את הארנק ונטלו. אמר להם רבי מאיר: לא שמעתם את השם שלו. משמעות השם: " כי דור תהפוכות המה", שם רע, שם לא טוב. אי אפשר לסמוך עליו. שאלו אותו: למה לא אמרת לנו שצריך לחשוש, אמר להם למיחש מיבעי, אבל להגיד לאחרים לא שייך.
חכמים במדרש (שמות רבה פרשה א, ה) מדייקים: "ואלה שמות בני ישראל - על שם גאולת ישראל נזכרו כאן" – הרי כבר בספר בראשית נזכרו שמות השבטים, מדוע הם הוזכרו שוב כי כל שם יש לו מהות, והם נזכרים שוב על שם גאולתן:
ראובן, ראיה, שנאמר "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי" (שמות ג, ז), שמעון, על שם "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם". לוי, על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם מתוך הסנה, שנאמר "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו). יהודה, על שם שהודו להקב"ה, יששכר, שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם - בזת מצרים ובזת הים, לקיים מה שנאמר: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד).
כך נדרש כל שם ושם. זו לא סתם דרשה זו אמירה. השבטים ירדו למצרים על מנת לצאת ממצרים. ולכן נקראים על שם גאולתם. הירידה הזו היא צורך עליה. לכן חכמים מדייקים מכל שם ושם כיצד הוא בא להביע עוד איזה צד ואופן בגאולה.

תכלית הייסורים לזכך את ישראל
עוד לימוד חשוב במדרש (שמות רבה פרשה א, א):
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א). הדא הוא דכתיב: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג, כד)... ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".
אדם צריך לדעת לחנך את הבנים שלו, לייסר אותם במידת הצורך ולא לפנק אותם, לא לתת להם לעשות כל מה שהם רוצים. המדרש ממשיך ואומר:
שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לידי תרבות רעה ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אבינו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם.
לעומת זאת את יצחק אברהם אבינו חינך, ויצאו מזה תוצאות חיוביות. וכן יצחק נתן לעשו לעשות כל מה שהוא רוצה, ויצאו מזה תוצאות איומות נוראות. את יעקב יצחק חינך היטב, והתוצאות בהתאם.
למה המדרש עוסק כאן בנושא הזה. כי פרשת שמות מספרת על הייסורים שעם ישראל עובר במצרים. הקב"ה הוא אבינו שבשמים והוא מייסר אותנו כדי להביא אותנו לחיי עולם הבא. שלשה דברים נקנים בייסורים, תורה, ארץ ישראל ועולם הבא (ברכות ה.). כפי שממשיך המדרש:
"וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג, כד), זה הקדוש ברוך הוא על שאהב את ישראל, דכתיב: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' (מלאכי א, ב) שהוא מרבה אותן ביסורין, אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכלם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין, התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא. התורה דכתיב "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהילים צד, יב). ארץ ישראל דכתיב "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה), מה כתיב אחריו: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" (שם פס' ז). העולם הבא דכתיב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כג).
אלו הדברים הטובים ביותר שאנחנו שואפים אליהם. למה אי אפשר להגיע לדברים הללו בלא ייסורים - ברור לנו שהעולם הבא עליון, אך גם התורה וארץ ישראל הם דברים רוחניים ועליונים כמו העולם הבא, וכדי לזכות בהם צריך להתמרק ולהתרומם למדרגה עליונה. אין זה מספיק שאדם יתאמץ וישתדל, אלא צריך גם ייסורים, וצריך לקבל אותם באהבה כי הם ממרקים ומתקנים את האדם.
המדרש מאריך בזה מאוד. אדם צריך לדעת שכאשר יש לו קשיים מכל סוג שהוא, גם ליחיד וגם לרבים - יש לקשיים תפקיד. הייסורים מזככים ומרוממים את האדם אם הוא יודע לקבל אותם נכון. אך אם אדם מפנה עורף וכועס על כך שנתנו לו ייסורים, הם יורידו אותו מטה. גלות מצרים עם כל הקשיים שלה, היה לה תפקיד להביא את ישראל למדרגה הגדולה שהם צריכים להיות בה, ישראל היו צריכים לעבור את השלבים הללו של התמרקות.

ישראל שמרו על הזהות הלאומית
חז"ל אומרים במדרש (שמות רבה פרשה א, א), שבזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא גילו סוד הכוונה שלא דברו לשון הרע, ושמרו על ברית המילה.
הם שמרו על הלאומיות שלהם. שמרו על הלשון והשם, נשארו מלוכדים, וחלילה וחס לא התבוללו. מה מנע את ההתבוללות שלהם - שלא שינו את שמם ולשונם ולא דיברו לשון הרע. מה שקרה בגלות מצרים בעצם קרה אחר כך בכל הגלויות. כשישראל שומרים על היחד שלהם – הם נשמרים. אמנם לא כולם אבל הגרעין הפנימי תמיד נשאר שלם ונאמן, שומר על הייחודיות ועל הלשון, על התוכן הפנימי, והעיקר נמנעים מחלוקות, לא מדברים לשון הרע, לא נקרעים זה מזה, נשארים יחד ושומרים על היהדות והזהות הלאומית.

גדר שליחות משה לגאול את ישראל כידא אריכתא
הקב"ה שולח את משה לגאול את ישראל:
וַיֹּאמֶר ה' רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו... וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות ג, ז-יד).
ומשה מגיב:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
'אנוכי' זה ביטוי מיוחד. משה לא אומר 'מי אני' אלא מי 'אנוכי', כאילו האם אני בעצמי האיש שיוציא את בני ישראל ממצרים, איך זה יכול להיות, והקב"ה עונה:
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.
משה עדיין מסרב:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
אהי-ה אשר אהיה, ואחר כך אהי-ה שלחני אליכם. אני שליח של ריבונו של עולם להציל את עם ישראל ממצרים. משה מסרב לקבל את התפקיד והוא אומר הרי אני כבד פה וכבד לשון איך אוכל לדבר. הקב"ה אומר לו "מי שם פה לאדם אנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר".
יש חקירה בדיני שליחות. האם השליח עושה את המעשה בשביל המשלח, אבל יש לו הכוח שלו להוציא לפועל את המעשה או שהוא רק ידא אריכתא. לדוגמה אדם נשלח לקדש אישה לפלוני, והוא נותן לה את הטבעת ואומר לה הרי את מקודשת לפלוני, האם השליח הוא מקדש ועושה זאת בשביל המשלח, או שהשליח הוא לא פונקציה בכלל, הוא רק ידא אריכתא, היד הארוכה של המשלח, המשלח הוא המקדש ולא השליח עושה את הקידושין. יש לזה נפקא מינה.
משה חושב שהקב"ה אומר לו, אני שולח אותך, ואתה תוציא את ישראל ממצרים. אומר משה מי אנוכי, אני בעצמי אוציא את בני ישראל ממצרים? אומר לו הקב"ה, אני שולח אותך, לא כמו שאתה מפרש בדיני שליחות שאתה מוציא את ישראל ממצרים, אלא אני מוציא את ישראל ממצרים, אתה השליח, לא אתה מוציא, אתה ידא אריכתא. "כי אהיה עם פיך", מה שאתה אומר אני אומר. הקב"ה מדבר מתוך פיו של משה. כך הקב"ה מרגיע את משה.

ביאור שאלת העם 'מה שמו'?
משה שואל: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". זו לא שאלה מה השם של ה', אלא השאלה כאן איפה הקב"ה. אנחנו סובלים כבר כל כך הרבה שנים, מאתים ועשר שנים, והקב"ה לא עוזר להם. איפה הוא, הוא עזב אותנו?! הקב"ה אומר לו: תגיד להם שיש לי שם עתידי, פעמים שאינני מתגלה, וכל מה שקורה זה בשביל ההתגלות העתידית. עומד לקרות אירוע גדול מאוד, וכל מה שעבר על עם ישראל זה הכול בשביל להכין את האירוע הגדול הזה בעתיד. את ההופעה האלוקית - 'אהיה'. אני אתגלה הפעם, ואתגלה גם לעתיד לבוא.

מטרת האותות – להראות שישראל יכולים וראויים להיגאל
הקב"ה עונה על שאלות נוספות שיכולים לשאול את משה. ישראל נמצאים במ"ט שערי טומאה, ואינם ראויים להיגאל. עוד קושי גדול - איך אפשר לצאת ממצרים, מי יוכל לעמוד מול פרעה התנין הגדול. לישראל המשועבדים אין אופי של גיבורים, הם לא יוכלו לצאת ממצרים. יש כאן מלך גדול חזק מאוד שיש לו עוצמות כלכליות וצבאיות גדולות וישראל משועבדים וכנועים לו, הייתכן שהם יוכלו לצאת, איך אפשר להתגבר על התנין הגדול הזה?!
הקב"ה אומר לו: "מה זה בידך" מטה. 'השליכהו ארצה' והמטה נהפך לנחש. הנחש מסמל את פרעה, אומר הקב"ה אחוז בזנבו, והוא נהפך בחזרה למטה האלוקים. ריבונו של עולם שולח אותך, אין להקב"ה קשיים להתמודד עם מצרים. וזה לך הסימן שאין לקב"ה קושי להתמודד עם פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים.
ולשאלה הנוספת האם ישראל ראויים "הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ" (שמות ד, ו) והיד הופכת למצורעת. זאת אומרת, עם ישראל נמצא במ"ט שערי טומאה, כמצורע, אך כשמשה מכניס את היד ומוציא אותה - הצרעת הסתלקה. זה מלמד שכל הקלקולים של עם ישראל הם חיצוניים בלבד, הם בגלל שישראל נמצאים בשעבוד למצרים. בתוך תוכם הם מאמינים, רק תגיד להם את הבשורה, "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא). הם מאמינים גדולים מאוד ומצפים לגאולה. ההתנהגות שלהם כעת אינה מבטאת את הטבע הפנימי שלהם. הצרעת היא בעור, היא לא באיברים הפנימיים. זה איום ונורא כמובן, אך זה חיצוני בלבד. תכניס את היד ותוציא ותראה שזה משהו חיצוני שעובר. כך הקב"ה עונה למשה על שתי השאלות.

כל אחד יכול וראוי להיגאל
משה רבינו נשלח להיות שליח לגאול את ישראל. בגמרא מובא שכל מי שאומר דבר טוב אומרים לו: "משה, שפיר קאמרת" - קוראים לו משה. הרעיון התורני טוב, אתה ממשיך את דבר משה. כל תלמידי חכמים הם בחינת משה, הם שליחים לגאול את ישראל. לא רק תלמידי חכמים, אלא כל אחד מישראל הוא בעצם שליח לגילוי הופעת ה' בעולם. ראשית, לגאול את עצמו מהמיצרים שהנשמה הכמוסה בתוכו נמצאת בהם, ומבקשת להתחבר לדבר ה', להוציא את גודל דבקותה באופן מלא וצריך לגואלה. עניינו של כל אדם הוא להיות גואל. אדם יכול לטעון שיצר הרע כל כך חזק ואי אפשר להתגבר עליו, וכן יכול לטעון שזה קשה מפני שיש כבר לכלוכים ושיבושים וטעויות, ואיך אפשר לתקן את כל הדברים הללו. הקב"ה אומר לו: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה", מה אתה מפחד מיצר הרע - אני איתך. ריבונו של עולם נמצא עם כל אדם, ולא צריך לפחד. הקב"ה שולח אותך להתגבר, ואין כל ספק שאם הקב"ה מסייע בידך אף אחד לא יכול להפריע. ואם אתה אומר, זה לא בעיה חיצונית של יצר הרע, הבעיה היא שכבר הצטברו כל מיני הרגלים וקלקולים, לכלוכים וטעויות, גם זה לא נכון, זה חיצוני! אתה טהור בתוך תוכך. השליחות הזו של משה אומרת לנו, שכל אדם מישראל הוא שליח לגלות את שם ה' בעולם. כל עניינו של העולם הוא לגלות את שם ה'. אדם לא נולד בשביל עצמו אלא נולד להיות שליח לריבונו של עולם, לגלות את אור ה' בעולם.

ישראל והמלאכים - שני סוגי שליחים לריבונו של עולם
אמרנו שיש שתי צורות של שליח, וההלכה אומרת שעבד וגוי לא יכולים להיות שליחים לקדש אישה, כי אין אצלם קידושין. רק בישראל יש קידושין. אז מי שלא בר הכי בעצמו לא יכול להיות שליח בשביל המשלח. אם כך, איך אנחנו יכולים להיות שליחים של ריבונו של עולם, הרי אנו לא ברי הכי, אלא שהקב"ה ברא אותנו באופן כזה, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). לאדם יש בחינה מסוימת של צלם אלוקים והוא שליח לגלות את צלם אלוקים בעולם. יש לאדם תפקיד להיות שליח.
יש שני אופנים של שליחות. יש שליח שמוכרח לעשות את מה שהמשלח אומר, אין לו בחירה. השליחים שעושים את שליחותם האלוקית בחוסר בחירה אלו המלאכים. גם המילה מלאך פירושה שליח. "עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהילים קג, כ). כשישראל הגיעו להר סיני ואמרו 'נעשה ונשמע', שאלו המלאכים מי גילה לישראל רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו, שהם שומעים ומקיימים דבר ה' מבלי להבין בכלל. ישראל הגיעו במעמד הר סיני למצב כזה שהם היו תחת הרושם העצום הזה של ההופעה האלוקית, היו בטלים לגמרי לרצונו של הקב"ה, ואמרו 'נעשה ונשמע'. יש בזה צד מעלה גדולה מאוד שיש כאן קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת.
מצד שני, יש גם צד גדול מאוד בזה שיש לישראל אפשרות לבחור. והם בוחרים בטוב מבחירה חופשית, זה יותר קרוב לצלם אלוקים. שהרי רצונו של הקב"ה חופשי ומוחלט, והקב"ה ברא בנו גם כן מעין חופש בחירה שזה צלם האלוקים שבנו, וזה צד הדמיון שאנחנו דומים כאילו לריבונו של עולם, בבחינה הזאת שיש לנו בחירה. אני אומר "כאילו" כי הבחירה האלוקית היא מוחלטת, והבחירה של האדם היא לפי צמצומו של האדם, אבל יש לו חופש בחירה. בחופש הבחירה שלו עניינו לגלות את הרצון האלוקי המוחלט. זה עניינו של האדם, להיות שליח לעשות רצונו של הקב"ה.
יש לנו כלל שאין שליח לדבר עבירה, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. השליח נהיה אחראי על מה שהוא עשה ולא המשלח. ויש מצב כזה שלשליח אין בחירה. למשל כמו חצר מתורת שליחות. אם נכנסה גניבה לחצר האדם והוא סוגר את החצר, ועושה איזה פעולה של שמירה על הגניבה אז החצר קונה לו. אין לחצר בחירה. אמנם יש בנימוקי יוסף שאומר שאין לקטן אפשרות לסרב, וגם בו יש דיני שליחות לדבר עבירה. כלומר אם הוא עשה את הפעולה הזו כי אמרו לו, והוא תינוק או טיפש ולא בר דעת, אז זה כאילו המשלח עשה את הפעולה בעצמו, ולכן המשלח חייב כי זו שליחות ללא בחירה. ישראל הם שליחים לעשות את רצון ה', לגלות את אור ה' בעולם. יכולה להיות מדרגה של מעמד הר סיני כמו המלאכים, אך ההופעה שיותר מבטאת את הגילוי של ה' בעולם היא על ידי הבחירה החופשית. על ידי כך שיש לנו מעין בחירה כמו הקב"ה שרצונו חופשי, ואנחנו ברצוננו החופשי מופיעים את רצונו של הקב"ה.
השליחות הזו של משה רבינו היא גילוי של שליחותו של עם ישראל בעולם לגאול את העולם מצמצומו ומחסרונותיו, ולגלות את התוכן הפנימי שלו להופיע את שם ה' בעולם.

ביאור הרב צבי יהודה למושג 'ארץ זבת חלב ודבש'
אתמול הביאו לי ספר של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, ורציתי להביא דברים מתוך הספר שלו על פרשת השבוע לזכרו ולעילוי נשמתו. הרב אליעזר ולדמן היה מהתלמידים הקרובים ביותר לרב צבי יהודה, והמשיך את הדרך באופן הכי מדויק שאפשר. התלמידים לא הגיעו לגדלותו של מורנו ורבנו הרצי"ה, אבל הרב ולדמן היה בין התלמידים היותר קרובים, והוא אומר כך: הקב"ה אומר למשה שיגאל את עם ישראל:
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (שמות, ג, ז–י).
הקב"ה לא בא רק להוציא את ישראל ממצרים אלא להביאם לארץ ישראל, להעלותם לארץ זבת חלב ודבש. כשהקב"ה מבטיח לאברהם וליצחק אבינו את הארץ, לא נזכר "זבת חלב ודבש" אלא רק עכשיו. ומושג זה חוזר עוד פעם, כאשר הקב"ה אומר למשה לאסוף את זקני ישראל ולומר להם:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, טז–יז).
מו"ר הרב צבי יהודה מסביר שחוץ מהעובדה שבארץ ישראל יש הרבה מעלות, ויש טוב ומתיקות, יש דבר מיוחד בחלב ודבש. חז"ל אומרים לנו לגבי חלב ש"דם נעכר ונעשה חלב" (נדה ט.). כלומר מהדם האסור נהיה חלב מותר. כך גם לגבי דבש. אמנם כוונת הפסוק ב"דבש" היא לדבש תמרים אך אנו בכל זאת משתמשים בביטוי הזה גם לדבש דבורים. דבורים הם שרצים ואסורים באכילה, ולמרות שיש לנו כלל שהיוצא מן הטמא – טמא (בכורות ז:), התורה מחדשת שהדבש מותר. וזה שבחה של הארץ הזאת שהיא "ארץ זבת חלב ודבש", שיש כאן דבר שיוצא מאיסור. לכאורה זה לא מהודר, אך בעצם יש כאן עמקות. הכוח של ארץ ישראל הוא להפוך ולתקן את המציאות המקולקלת ולהופכה למציאות חיובית. לארץ הזו יש כוח גדול של טהרה וקדושה שהיא פועלת על המציאות, מהפכת את המציאות המקולקלת מרע לטוב ומאסור למותר. גם בעצמי שמעתי את הדברים האלה כמה פעמים ממו"ר הרצי"ה שהיה מזכיר זאת כאן בפרשתנו.

קבלת מלכות שמים שלמה בארץ ישראל
בברכת המזון אנו אומרים:
נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו ועל חוקיך שהודעתנו.
הדבר הראשון שעליו אנו מודים להקב"ה הוא 'על ארץ חמדה טובה ורחבה', לאחר מכן אנחנו משבחים את הקב"ה על 'בריתך שחתמת בבשרנו', ובסוף 'על תורתך שלימדתנו ועל חוקיך שהודעתנו'. מדוע אנו משנים את הסדר. הרי קודם הייתה ברית אצל אברהם אבינו ולאחר מכן קבלנו את התורה, ורק לבסוף הארץ. למה מקדימים את הארץ לפני הברית והתורה. הרב אליעזר ולדמן מביא את דברי ר' יעקב מעמדין בסידורו 'בית יעקב':
אבל נחלת הארץ קדמה בבחינת התכלית, כאמור "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי" וגו' (שמות ג, יז), והענין מבואר בהקדמתנו כי נחלת הארץ היא תנאי לקבלת אלקותו יתברך כמו שנתבאר שם באורך, לפי שנקרא 'אלקי הארץ' (מלכים ב' יז, כז), ולזה כל עיקר יציאת מצרים הייתה למען יירשו את הארץ ויקבלוהו לאלקים בשלם שבפנים (בשלמות), ואם לא כן לא הוצרך להוציאם, והיה מניחם במצרים (ומשמיד המצרים מפניהם) ויקבלו שם אלקותו. או היה מיישבם במדבר.
מקדימים את הארץ לפני התורה ולפני הברית, כי היא הדבר העיקרי המרכזי. מדוע, משום שרק בארץ ישראל עם ישראל יכול לקבל על עצמו את מלכות ה' באמת "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי:). בארץ ישראל, קבלת עול מלכות השמיים שלנו היא שלמה, לעומת חוץ לארץ ששם לא ייתכן שתהיה שלמה. מתוך קבלת עול מלכות שמיים מגיע עול תורה. כך גם ב"שמע ישראל", קודם קבלת עול מלכות שמים ואחר כך 'ודברת בם' - קבלת עול תורה ומצוות. וקבלת עול מלכות שמיים שלמה איננה אלא בארץ ישראל.
הזוהר בפרשת יתרו (עט עמוד ב') אומר, שהרבה פעמים כשמשה מדבר אל ישראל הוא אומר 'ה' אלוקיכם' בלשון נוכח ולא אומר ה' אלוקינו, ולכאורה גם משה צריך להכניס את עצמו בתוך זה, הרי ה' הוא גם אלוקי משה. אומר הזוהר, משה אומר לישראל כשאתם נכנסים לארץ ישראל, ה' יהיה אלוקיכם, אני שלא נכנס לארץ ישראל אני לא במדרגה הזו! שימו לב מה אומר הזוהר, היש מי שיותר גדול ממשה רבינו שיודע לקבל את אלוקותו של הקב"ה?! ובא משה רבינו ואומר לעם ישראל אתם הנכנסים לארץ ישראל, לכם יהיה ה' אלוקיכם, והוא מוציא את עצמו מזה.
יש משהו מיוחד בארץ ישראל, בעניינה של ארץ ישראל. בארץ ישראל עם ישראל מופיע כמציאות של עם. עם בלי ארץ זו לא מציאות. כל עוד עם ישראל לא נכנס לארץ ישראל הוא לא בחינה של עם. אמנם פרעה אומר: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט) הוא מגלה לנו שאנחנו עם, זו התחלה, השלמות של הופעת עם יכולה להיות רק בארץ ישראל. וקבלת מלכות שמיים העיקרית היא שעם ישראל מקבל את עול מלכותו כעם ולא כפרטים יחידים, כעם אשר בחר בנו מכל העמים. לכן עניינה של ארץ ישראל זה הציבוריות, הכלליות. זה קצת מסביר למה משה אומר כך, וכי יש מי שיותר גדול ממנו - חסרה הכלליות שנמצאת רק בארץ ישראל. לכן אנחנו אומרים קודם: "נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". ראשית כל הארץ שבה יכולים לקבל קבלת מלכות שמיים שלמה, ומתוך כך קבלת תורה ומצוות 'על בריתך שחתמת בבשרנו' ו'על תורתך שלמדתנו'. היציאה ממצרים היא בשביל להגיע לארץ ישראל כדי להגיע לקבלת עול מלכות שמיים בשלמות.