ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המחלוקת שהובילה לאהבת תורה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון התשס"ו

המחלוקת שהובילה לאהבת תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

בתולדות ישראל היה קורח סמל למחלוקת שאינה לשם שמים, ולעומתו חכמי התורה המתנצחים זה בזה בהלכה מופת למחלוקת לשם שמים. אולם תמיהה גדולה יש בדבר - קורח לא פעל לשם שמים, מובן. אבל- מחלוקת? הלא קורח בא בשם האחדות - "כל העדה כולם קדושים", מדוע זו מחלוקת? אלא שמחלוקת ענינה פירוד ופירוד מוביל לקטנות, כי כל אחד לעצמו הוא פרור קטן. חסרונו של קורח בכך שאחדותו משווה גדול לקטון, ושואפת להוביל את כולם למכנה המשותף הנמוך. כשאדם אינו יודע את מקומו, ואינו מקבל מהגדולים ממנו, אין לך מחלוקת וקטנות גדולה מזו. לעומתו חכמי התורה החולקים ביניהם, אך מקשיבים זה לזה ולגדולים מהם, הם קולטים ומכילים את דברי גדולי ישראל שבדורם ובדורות קודמים, ואין לך גדלות יותר מזו. לפניכם סיפורו של הגרי"ד סולוביצ'יק (עפ"י 'איש ההלכה' 230-232) המלמד על מחלוקת לשם שמים, הקשבה פנימית לגדולי ישראל, והגדלת התורה מתוך שמחה והתפעלות:

זכורני, בהיותי ילד, גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. נדמה היה לי כי הכל לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו! אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו ושתתה בצמא את דבריו. שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא. שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: פותח את הגמרא, קורא את הסוגיה. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה מוצא אבא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברה של רבנו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב ודוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל.

מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, ולא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר:
א. הרמב"ם מוקף מתנגדים ו'אויבים' הרוצים לעשות לו רע.
ב. המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם...

הייתי מרגיש כי הרמב"ם עצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עימדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאוד. בשמו של אבא נקרא גם הוא - משה. אבא היה מדבר. התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה, אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הקושיה נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על 'ידידו', על רבינו משה בן מימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אימי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!

אולם לפרקים לא תקופות לא האיר מזלו של הרמב"ם - 'אויביו' הקיפוהו מכל צד. הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופיו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדבר אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: 'תיקו'; דברי הרמב"ם קשים מאוד. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה ואבא מרי בתוכה היתה עצובה, בבחינת 'פורשת ובוכה'. יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב"ם היתי רואה אגלי דמעה נוצצים. לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע: אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם, מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם. עיקר העיקרים הוא ללמוד תורה מתוך שמחה והתפעלות.

חוויה זו שייכת לימי ילדותי. אבל בכל זאת היא לא פנטזיה של זהב של נער קטן. היא מציאות פסיכולוגית היסטורית גמורה שחיה גם עכשיו במעמקי נשמתי. כשאני יושב ללמוד הנני נמצא בחברת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, ר"ת משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, ר"ת מקשה, הרמב"ם פוסק, הראב"ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברא ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב. תלמוד תורה אינו רק חילוף ידיעות, הוא חוויה כבירה של התיידדות דורות הרבה, הזדווגות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפונדק היסטורי אחד.
----------
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il