אילו היו מכוניות בזמן התלמוד, אין ספק שהיו נכתבים פרקים שלמים בהלכות חוקי תנועה ובשולחן-ערוך היו כמה סימנים על הלכות נהיגה. ואולי ההלכות היו אפילו יותר מפורטות מחוקי התנועה כפי שהם היום. מן הסתם חכמים היו קובעים שצריך לשמור מרחק מהרכב שלפנים, ואולי אפילו היו קובעים מה המרחק שצריך לשמור, לפי מהירות הנסיעה, ולא משאירים זאת לשיקולו של הנהג. מן הסתם היו גם הלכות הקובעות את החיובים שאדם חיים אם פגע ברכב אחר.
וכעין זה יש בשולחן-ערוך חלק חושן משפט סימן שעט, שאם שני אנשים היו מהלכים זה אחר זה, הראשון נושא קורת עץ ואחריו הולך אדם שנושא חבית חרס, ונשברה החבית בקורה, בעל הקורה פטור, כי בעל החבית שהלך מאחוריו היה צריך לשמור מרחק. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד הקורה, ובגלל זה נתקל בו בעל החבית, בעל הקורה חייב. ואם מזהיר בעל הקורה את בעל החבית ואמר לו "עמוד!", פטור, כיוון שבעל החבית אשם שלא עצר. וברור שאין הבדל אם היו מהלכים רגלי, או בעגלה, או ברכב. תמיד האחרון צריך לשמור מרחק ולא להתקרב לזה שלפניו. ואם עמד הראשון לפתע, הראשון אשם. ואם הזהיר, אם אותת שהוא נעצר, והשני לא שם לב לאיתות, השני אשם.
הווי אומר, אילו היו מכוניות בזמן חכמי המשנה היו נקבעים במשנה ובגמרא ובשולחן-ערוך הלכות נהיגה וחוקי תנועה, כמו שנקבעו הלכות המהלכים ברשות הרבים. על כן יש להתייחס לחוקי התנועה כאילו הם הלכות של תורה-שהרי הם כלולים במצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד; טו, כג; יא) והם נובעים מאיסור להזיק את חברו, בין בגופו ובין בממונו.
על כן כל רב שמלמד את תלמידיו הלכות שבין אדם לחברו, ומדריך את תלמידיו איך להזהר שלא לפגוע באחרים, אם הם תלמידים שהגיעו לגיל שמותר לקבל רשיון נהיגה, עליו ללמד אותם הלכות זהירות בדרכים, ולרדת לפרטים ולהסביר את החיוב לא לנסוע במהירות מופרזת, לא להתקרב לרכב שמלפנים, ולשמור מרחק סביר שיאפשר לעצור במקרה שהרכב מלפנים ייעצר לפתע מסיבה כלשהי, וכן לא לעקוף רכב, אלא מתוך זהירות וכדומה, שכל אלו איסורי תורה ממש הם, וצריך ללמדם לפרטיהם, כמו בכל הלכות שולחן-ערוך, "וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואומר:'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך' או: 'איני מקפיד בכך', מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב" (שולחן ערוך חושן משפט, תכז;י).
וכעין זה יש בשולחן-ערוך חלק חושן משפט סימן שעט, שאם שני אנשים היו מהלכים זה אחר זה, הראשון נושא קורת עץ ואחריו הולך אדם שנושא חבית חרס, ונשברה החבית בקורה, בעל הקורה פטור, כי בעל החבית שהלך מאחוריו היה צריך לשמור מרחק. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד הקורה, ובגלל זה נתקל בו בעל החבית, בעל הקורה חייב. ואם מזהיר בעל הקורה את בעל החבית ואמר לו "עמוד!", פטור, כיוון שבעל החבית אשם שלא עצר. וברור שאין הבדל אם היו מהלכים רגלי, או בעגלה, או ברכב. תמיד האחרון צריך לשמור מרחק ולא להתקרב לזה שלפניו. ואם עמד הראשון לפתע, הראשון אשם. ואם הזהיר, אם אותת שהוא נעצר, והשני לא שם לב לאיתות, השני אשם.
הווי אומר, אילו היו מכוניות בזמן חכמי המשנה היו נקבעים במשנה ובגמרא ובשולחן-ערוך הלכות נהיגה וחוקי תנועה, כמו שנקבעו הלכות המהלכים ברשות הרבים. על כן יש להתייחס לחוקי התנועה כאילו הם הלכות של תורה-שהרי הם כלולים במצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד; טו, כג; יא) והם נובעים מאיסור להזיק את חברו, בין בגופו ובין בממונו.
על כן כל רב שמלמד את תלמידיו הלכות שבין אדם לחברו, ומדריך את תלמידיו איך להזהר שלא לפגוע באחרים, אם הם תלמידים שהגיעו לגיל שמותר לקבל רשיון נהיגה, עליו ללמד אותם הלכות זהירות בדרכים, ולרדת לפרטים ולהסביר את החיוב לא לנסוע במהירות מופרזת, לא להתקרב לרכב שמלפנים, ולשמור מרחק סביר שיאפשר לעצור במקרה שהרכב מלפנים ייעצר לפתע מסיבה כלשהי, וכן לא לעקוף רכב, אלא מתוך זהירות וכדומה, שכל אלו איסורי תורה ממש הם, וצריך ללמדם לפרטיהם, כמו בכל הלכות שולחן-ערוך, "וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואומר:'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך' או: 'איני מקפיד בכך', מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב" (שולחן ערוך חושן משפט, תכז;י).