חטא מי מריבה

הפסגה הגבוהה ביותר של עבודת ד' היא עבודת ד' מאהבה. עבודת ד' בשמחה. עבודה שלא מתוך הכרח. לא מחמת יראת העונש וגם לא מתוך צפיה לשכר, אלא מרצון פנימי, לא מתוך לחץ חיצוני, אלא עבודת ד' מרצון עצמי, מתוך אמונה פנימית ודבקות טבעית עמוקה בריבונו של עולם אבינו שבשמים. וכדברי דוד המלך: "צמאה נפשי לאלקים לאל חי, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". למדרגה זו ישראל עתידים להגיע לעתיד לבוא בימות המשיח: "הנה ימים באים נאם ד' אלקים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ד'".

חטאו של משה רבו במי מריבה היה שהכה על הסלע, שלא עשה כדבר ד' אשר אמר לו לדבר אל הסלע, ואז היה מעלה את ישראל לדרגה עליונה של עבודת ד' מאהבה. אז היה משה מכניס את ישראל לארץ-ישראל והם היו מגיעים למעלה של דורו של משיח. משה רבנו לא עשה כן ולכן נענש ולא נכנס לארץ-ישראל: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". יען לא האמנתם בי להקדישני. אילו האמינו, לא היו מכים בסלע אלא מדברים אליו. אילו האמינו לא היו אומרים "שמעו נא המורים" דרך כעס. האמונה היא שמחה ובטחון, ומי שאינו מאמין ובוטח בד' יתברך הוא נכנס ללחץ, כועס וכואב.

כאשר ד' אמר למשה להוציא מים מן הצור, היה צריך משה להתחזק באמונה, בביטחון ובשמחה ולא ליפול בכעס מדבריהם של ישראל. לא להכות את הסלע, אלא לדבר אליו והסלע היה מוציא מים מרצונו, וזה היה מראה שאפילו הסלע שהוא דומם עושה רצונו של ד' יתברך ומעצמו נמשך לעשות רצונו. זה היה מביא את ישראל לעשות את רצון ד' בשמחה, וישראל היו מגיעים מדרגה עליונה בעבודת ד'. משה נתבע כאן להתרומם לגובה עליון של אמונה ובטחון בד'. מעוצם אמונתו ובטחונו שד' אתו היה נעשה הנס שהוא מדבר אל הסלע, ואפילו לא היה זה הסלע הנכון, בכל זאת הסלע היה מוציא מים. אך משה לא בטח וחשש שמא דבריו לא יפעלו, ושמא במקום קידוש-ד' שמא יהיה בזה חילול ד'. אך משה ידע שאם יכה במטה האלקי אכן יצאו מים והוא בחר להכות ולא לדבר. בשל כך נענש משה רבנו ונמנעה ממנו האפשרות להיכנס לארץ-ישראל.

מתברר אם כן שזהו עניינה של ארץ-ישראל, ארץ ד': בארץ-ישראל עבודת ד' צריכה להיות בשמחה, באמונה, באהבה. מתוך רצון פנימי הנובע מעמקי הנשמה ולא מתוך יראה נמוכה, לא מתוך כפיה פנימית או חיצונית. כאן בארץ-ישראל חוזר עם ישראל לטבעו העצמי, למקורו, לשורשו, לעומק נשמתו, והוא מגלה בתוכו את אמונתו הנצחית ואת דביקותו הטבעית בד' אלקיו. זהו התיקון של מי מריבה. לעתיד לבוא, כאשר יתוקן העוון, משה מכניס את ישראל לארץ-ישראל.