לא בכל מחיר | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
פדיון שבויים

קטגוריה משנית

מדורים
רביבים

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

3 דק' קריאה

אין פודים שבויים במחיר מופקע
מצווה גדולה לפדות שבויים. אולם קבעו חז"ל הלכה שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". כלומר היה מחיר מקובל עבור שבויים, ואסרו חכמים לשלם מעבר למה שהיה מקובל. הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שיידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. וכך כתבו הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד"א תתקע"ה - ה"א נ"ג; 1215-1293), שנתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהיים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד-חכם גדול-הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם רבי מאיר הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. וכך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

לפדות עצמו ובני משפחתו במחיר מופקע
האיסור לפדות שבוי במחיר מופקע הוא דווקא כאשר הציבור צריך לשלם את דמי הפדיון. אבל אדם עשיר שנחטף, ומעוניין לפדות את עצמו ברכושו, מותר לו לשלם עבור פדיונו כל סכום שירצה. והטעם, משום שאין נשקפת מזה סכנה לכלל הציבור, אלא כל החשש הוא שמא ישובו השודדים לתפוס שוב אותו, אחר שראו שהוא מוכן לשלם סכומי עתק. וחשבון זה הוא עניינו הפרטי של אותו עשיר (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל לגבי בני משפחתו אינו רשאי לפדותם ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו הפוסקים.

מה הדין כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות?
יש מן הפוסקים שסוברים שכל התקנה לא לשלם כופר מופרז נאמרה דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אלא ישנם סיכויים רבים שהשובים ימכרו את השבוי לעבד או יחזיקוהו אצלם. אולם במצב שבו הם מאיימים להורגו, אזי מדובר בפיקוח-נפש ממש שדוחה את כל המצוות שבתורה, וברור שגם תקנת חכמים בטלה, ויש לעשות הכול כדי לפדותו. אולם לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אין להיכנע, ואסור לשלם תשלום מופרז. משום שאם ייכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן, מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם. למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד).

חייל שנפל בשבי תמורת מחבלים רבים
למדנו שכאשר שבוי נמצא בסכנת נפשות, לדעת כמה פוסקים מותר לשלם עבורו מחיר מופקע. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל 'הצלחה' כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלה שיוצאים לפגוע בנו לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. גם ישנו חשש סביר שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מהכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם.

הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בפרשת השבוע פרשת חוקת (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל ויישב ממנו שבי". ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א. ועיין פניני הלכה "העם והארץ" ז, ח).

רביבים

פדיון שבויים