בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תנ"ך ונוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

ארוך וגוץ

מסופר על אדם ארוך שלבש סדין והשאיל אותו לאדם גוץ, והנהר שטף את הסדין, מקרה זה הוא גם משל למי שהשתמש בזכויות של צדיק שלא מדעתו.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

אדר א תשפ"ב
6 דק' קריאה
במסכת בבא מציעא (דף פא,ב) מובא מעשה בשני אנשים שעברו בנהר, וז"ל המעשה כשהוא מתורגם בתוספת ביאור:
"שני אנשים היו מהלכים בדרך, אחד ארוך (גבוה) ואחד גוץ (נמוך). הארוך היה רוכב על חמור והיה לו גם סדין שאותו הניח מאחוריו על חמורו. והגוץ היה מתכסה בסרבל (בגד צמר עבה) והולך ברגליו. כאשר הגיעו לנהר פשט הגוץ את הסרבל שלו והניח אותו על החמור, ונטל את הסדין מעל החמור והתכסה בו. שטפו מי הנהר את הסדין ואיבדוהו. תבע הארוך מהגוץ שישלם לו את הסדין ובאו למשפט בפני רבא. חייב רבא את הגוץ, שהרי דין התורה הוא שהשואל דבר מחברו חייב בכל נזק שיקרה לדבר השאול. תמהו החכמים על הפסק של רבא, משום שקיים דין תורה נוסף הנקרא 'שאלה בבעלים', שאם בעת השאלת דבר היה בעל הדבר עוסק במלאכה עבור השואל, פטור השואל מלשלם. והרי במקרה זה בעת השאלת הסדין הסכים בעל הסדין לשאת את הסרבל של השואל על גבי חמורו, ולכן פטור השואל מלשלם מדין 'שאלה בבעלים'. ונבוך רבא ופניו החווירו שיצא מתחת ידו פסק דין שאינו נכון. לבסוף התברר שהגוץ נטל הסדין מן החמור ושם עליו את הסרבל בלא ידיעתו של הארוך. ונמצא שהפסק של רבא היה צודק, שהרי המשאיל לא עסק מרצונו בנשיאת הסרבל של השואל, ולכן אין כאן פטור של 'שאלה בבעלים', ולבד מכך יש המחשיבים את מי ששואל בלא דעת הבעלים ל'גזלן', ונמצא שיש לחייבו בדמי הסדין גם מטעם שנחשב לגזלן."

הספור עצמו הוא פשוט, אלא שלא מובן מדוע מסופר שם שבעל הסדין היה אדם ארוך ובעל הסרבל היה אדם קצר (גוץ). בפירוש 'תורת חיים' נדחק בכך וביאר שכיון שהסדין היה ארוך ממידתו של הקצר לפיכך הוא נשטף בנהר. אלא שעדין קשה שהרי הדין נכון גם אם הסדין היה נשטף מכל סיבה אחרת, ואם כן לא היתה הסוגיה צריכה להביא פרט טפל זה.

ונראה שהסוגיה הביאה פרטים טפלים אלו, משום שהמקרה שבא לפני רבא הזכיר מקרה דומה בדיני שמיים שמתרחש לפעמים בין אחד 'ארוך' ואחד 'קצר', ולדין שפסק רבא יש השלכות גם לגבי מקרה זה. וענין זה יתבאר לקמן.

וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ
בספר ישעיהו (סד,ד-ה) מובאת נבואה שממנה ניתן ללמוד על כוח הצדיקים שבזכותם עם ישראל מתקיים. וז"ל:
"פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק, בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ, הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא, בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ: וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ, וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ, וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ:"

המפרשים ביארו ש"שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק" הם הצדיקים ששמחים לעשות את רצון הבורא. ובעבורם היה הקב"ה מוחל לישראל על עוונותיהם, וכך ביאר שם אבן עזרא: " בָּהֶם , בעבור הצדיקים, לעוֹלָם הֵפַרְתָ הקצף, וְנִוָּשֵׁעַ והיינו נושעים".
המצוות והמעשים הטובים שישראל מקיימים נחשבים להם כמו בגדים שהם לובשים, וישעיהו מתאר בהמשך שביחס למצוות והצדקות שהיו הצדיקים מקיימים הרי שהצדקות והמעשים הטובים של שאר ישראל אינם נחשבים לבגד נקי אלא לבגד טמא ומטונף, וכך מבאר שם רש"י: "וַנְּהִי כַטָּמֵא - מאחר שנסתלקו הצדיקים ממנו. וּכְבֶגֶד עִדִּים - וכלבוש מרוחק כבגד מאוס שהכל אומרים הסר".
ובדומה, במעשה שבא לפני רבא, ה"סרבל" שהאיש ה"קצר" הסיר מעליו דומה ל"בֶּגֶד עִדִּים" של אנשי הדור הפשוטים שהם המצוות והמעשים הטובים שלהם, שנחשבים כביכול כבגד מאוס שיש צורך להסירו, וה'סדין' נחשב בגד של אדם צדיק, שאנשים רוצים ללבוש אותו. וכפי שיתבאר לקמן.

ארוך וקצר וה'סדין'
בקבלה 1 מבואר שיש שתי דרכי הנהגה בהם העולם מתנהל. הנהגה אחת היא הנהגת העגולים שאינה תלויה בתורה ובמצוות. בקו העגול אין נקודה שעדיפה על פני חבירתה וכל הנקודות מרוחקות באופן שווה מן המרכז, והיא הנהגת אומות העולם. והנהגה אחרת היא הנהגת הקו הישר שתלויה בתורה ובמצוות, והיא הנהגת ישראל. בהנהגת הקו הישר הכל מדוד ומדוקדק, ומי שמקיים מצוות רבות באופן מעולה נחשב 'ארוך', ומי שמקיים מעט מצוות ובאופן שאינו מעולה נחשב 'קצר'.
ה'נהר השוטף' שצריך לעבור אותו מסמל את המפגש עם הבורא ואת 'יום הדין'. והצדיק שהוא 'ארוך' מסוגל להעביר מזכויותיו לבני דורו שהם 'קצרים' כדי שגם הם יוכלו לעבור את ה'נהר השוטף' שמסמל את יום הדין.
ה'סדין' שהוא בגד העשוי מפשתן לבן, היה לבוש שהיה מקובל אצל תלמידי חכמים שעמלים בתורה ואינם מתלכלכים בבוץ ובשאר מלאכות. וכן מצאנו (קהלת רבה א,ט) שרבי ישמעאל ברבי יוסי שאל מרבי מה פרוש הכתוב בישעיה (כג,יח): "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ..." וביאר לו רבי שהממון שמלכות אדום מכנסת לעצמה יועבר בסוף לתלמידי החכמים שעוסקים בתורה: "כגון את וחבריך ושני עטופי סדינים כיוצא בך שאין אתם חשובים בעצמכם כלום". וכן פירשו שם מפרשי המדרש שהביטוי 'עטופי סדינים' משמעותו תלמידי חכמים הידועים בדורם.
גם הרכיבה על החמור מסמלת שמדובר בתלמידי חכמים ידועים המלמדים תורה, וכפי שנלמד מתוך ספר שופטים (ה, י): "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" ובתרגום יונתן שם. וכן מצאנו שהרכיבה על החמור מסמלת שמדובר באדם שהצליח להתנשא על חומריות העולם כמבואר במהר"ל (גבורות ה' כט).
לצדיק שרוכב על החומריות (האיש ה'ארוך' שעל ה'חמור') אין קושי לעבור את הנהר שמסמל את המשפט ואת יום הדין. ופעמים שהוא מסוגל לסייע לאנשים נוספים לעבור עימו. כזכור, בנבואת ישעיה מבואר שב'מעשי הצדקות' שעושים האנשים הפשוטים ('הקצרים') יש פגמים והם נחשבים "בֶּגֶד עִדִּים" שיש להסירו בעת מעבר בנהר. אולם הצדיק יכול למצוא בהם נקודות של זכות, וכך בסופו של דבר הם יעברו את הנהר ('המשפט'), והאנשים הפשוטים יוכלו לשוב ולהתכסות בהם. דבר זה מסמל הספור שה'קצר' הוריד מעליו את הסרבל ושם אותו על גבי החמור של ה'ארוך' כדי שה'ארוך' יעביר עבורו את הסרבל בנהר.

נטילת זכויות של אחרים
כמו כן לצדיק יש זכויות רבות והוא יכול להעביר כמה מן הזכויות שלו עבור אנשי דורו כדי שאלו יעברו את הנהר ('המשפט'). ודבר זה מסמל הספור שה'קצר' נטל את ה'סדין' של ה'ארוך' והתכסה בו בעת שעבר בנהר. נטילת זכויות של צדיקים ושימוש בהם עלולה לגרוע מן הצדיקים את הזכויות האלו, וכן משמע גם מן המסופר בספר 'מאיר עיני ישראל' (עמוד 563). שמרן 'החפץ חיים' העביר זכויות שמירת שבת של אדם אחד למישהו אחר שהיה זקוק לזכויות, ועשה זאת בקנין סודר, כדי שיהיה ברור למקנה שהוא מוסר את זכויותיו, והן לא יישארו בידו. אולם חיסור הזכויות של הצדיק נעשה כאשר הצדיק מעביר מרצונו את זכויותיו לאנשים אחרים ומקבל על עצמו שזכויות אלו ייגרעו ממנו.
אולם במקרה שהצדיק העביר את זכויותיו לאנשים אחרים, אם משום מה לא הועילו הזכויות האלו לאנשים האחרים והם לא זכו במשפטם לפני ה', נראה שיכול הצדיק לתבוע שיחזיר לו את הזכויות האלו. שהרי לא נתן אותם אלא על דעת כך שיועילו לאיש האחר לזכות במשפטו בפני ה'.
כאשר באו ה'ארוך' וה'קצר' לדין תורה בפני רבא על ה'סדין', הם באו אמנם לדין תורה על 'סדין' גשמי, אך רבא ראה שיש בינם גם דין ודברים על 'זכויות רוחניות'. והצדיק ה'ארוך' העביר מזכויותיו ל'קצר', אלא שה'סדין' נשטף ולא הועיל ל'קצר' לזכות בדינו בפני הבורא, ונגזר עליו מה שנגזר עליו. וכאשר חייב רבא את ה'קצר' להחזיר ל'ארוך' את דמי ה'סדין' הגשמי שנשטף במי הנהר הרגילים, הוא גם פסק והמליץ בפני ה' שגם בדיני שמים צריך להחזיר את ה'סדין' הרוחני ל'ארוך', והיינו שצריך שיחזירו לו את זכויותיו שהרי הן לא הועילו ל'קצר'.
אמנם החכמים שהיו שם העירו לרבא על הפסק שלו, שהרי בעת שהשאיל ה'ארוך' את זכויותיו הרוחניות ל'קצר' היתה זו 'שאלה בבעלים'. והיינו שהארוך היה עסוק אז במלאכה עבור הקצר, שהרי הוא נשא עבור הקצר את הסרבל שלו את ה"בֶּגֶד עִדִּים" שלו. והיינו שהוא עסק אז בניקוי ובמציאת נקודות של זכות במעשי הצדקות של הקצר. ומי שמגיע למדרגה כזו שהוא מוכן להיות 'נושא עוון' ולהתעסק עם בגד מלוכלך ולנקות אותו, הוא צדיק במדרגה גדולה מאוד, שדרכו לוותר על זכויות שנתן לחבירו גם במקרה שהזכויות ('סדין לבן') לא הועילו לחבירו ונשטפו בדין.

אופני שימוש שונים בזכויות של צדיק
אמנם מציאות זו - שהצדיק נותן מזכויותיו לאיש אחר ומוותר עליהן ואפילו שהן לא הועילו לחברו - קיימת כאשר הצדיק נותן את הזכויות במפורש ומדעתו. אולם קיימת מציאות שאנשים נאחזים בזכויות של הצדיק גם שלא בדרך זו. וכגון בתענית צבור שפשוטי העם מתכנסים יחד עם הצדיקים בבתי הכנסיות לתפילה. בכינוס שכזה פעמים שה' עושה חשבון זכויות כללי של כלל הצבור, ואז ה'סדין' (זכויות) של הצדיק מושאלות ל'קצר' כדי שיעבור את הדין (הנהר), וכמו כן ה"בֶּגֶד עִדִּים"של הקצר ניתן על גבי החמור של הצדיק, כדי לראות את הנקודות הטובות שיש ב"בֶּגֶד עִדִּים".בכל אופן כאשר ה'קצר' מגיע עם ה'ארוך' והם מתכנסים יחד לכינוס 'צבור' שעוסק בתשובה ובתפילה, לא נעשית העברת זכויות מפורשת. ולכן אם ה'זכויות' שהושאלו ל'קצר' באופן זמני לא הועילו לו, וה'סדין' נשטף בנהר. זכאי ה'ארוך' (הצדיק) שיחזירו לו את הזכויות (ה'סדין') שלו. שהרי הוא לא השאיל לו את ה'סדין' (זכויות) באופן מפורש. וכמו כן הצדיק אינו עוסק אז באופן מודע במציאת נקודות זכות במעשי צדקות שעשו האנשים הפשוטים (בניקוי ה"בֶּגֶד עִדִּים" שלהם). ולכן אין הצדיק נחשב אז כמי שעוסק במלאכתו של ה'קצר', ונמצא שהפסק של רבא היה נכון, ומגיע לצדיק ('הארוך') שיחזירו לו את הזכויות ('סדין') שלו.




^ 1.מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו - חלק א שער ג פרק ד עיגולים ויושר: "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים. וכמו שהעיגול הוא כדור שוה ובהיקפו לא שייך ימין ושמאל, מעלה ומטה, כמו כן כאן הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה, והעבודה, הכל בדקדוק גדול לפי כל פרט ופרט, לכן כאן מקום השינויים הגדולים ונדרש כאן עליה וירידה, רבוי האור ומעוטו וכו'..."
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il