ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

טוב לבו ומדה עילאית של חסד אצל מרן הראי"ה קוק

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ"ה סיון תשס"ו

טוב לבו ומדה עילאית של חסד אצל מרן הראי"ה קוק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

כתב מרן הרב:
"כל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי תורה הוא מתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קפו). [דרך רמז, הננו רואים כי אגרת נפלאה זו, במספר זיהוי "תקנה", הוא בגימטריא "אוהב ישראל"].

מפורסם שהרב עסק רבות בפנימיות התורה, עד שכל פעילותו הציבורית וכתביו הענפים היו מבוססים על תורות אלו. כדבריו,
"אין שום דבר מהדיעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האריז"ל" ("לשלשה באלול", ח"א פסקא מו, רשימות ע"י בנו רצי"ה).

בזה הרב הלך בדרכיו של הקב"ה, אשר כל דרכיו חסד ואמת ונצטוינו להדמות אליו (רמב"ם, הל' דעות, פ"א). מהר"ל לימד כי אף כאשר הקב"ה מעניש
"אף כי היא רעה מצד המקבל, על כל פנים מורה על שהוא יתברך הטוב. ומצד שהוא יתברך טוב אינו רוצה ברע, כי כל טוב שונא את הרע. ומפני שהוא שונא הרע, מביא הרע על עושי הרע. ולכך יש לברך הש"י [בברכת "דיין האמת"] אף על הרע, כי גם הרע הוא מצד הטוב. שהש"י הוא הטוב אינו חפץ ברע" ("נתיבות עולם", נתיב אהבת השם, פ"א עמ מא).

ובכך מובנים לנו דברי מרן על מלחמותינו נגד עמלק ועוד אומות רשעיות, וזו לשונו:
"הרע הגמור והמוחלט שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו; ואיבודו ואפיסתו זוהי שלימות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו. 'וכל הרשעה כעשן תכלה'" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תצא).

וכך כתב במפורש נגד עמלק: "מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם "מתחת השמים" (שמות יז, יד; דברים כה, יט). אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורשו הטוב אשר הוא מעל השמים. ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה" ("מוסר אביך", מדות הראי"ה, אהבה, פסקא ו').

עדויות

א. פעם אחת נכנס יהודי אצל מרן, עת ישבו לפניו כמה חכמים, ובקש מהם שיחתמו שנים מהם על כתב צוואה שהכין לו. ר' דוד הכהן ("הנזיר") סירב לחתום (ואח"כ נימק סירובו כי איננו חותם על דבר שאינו בר קיימא. כי ידוע מנהג העולם כי כמה וכמה פעמים בעלי צוואה משנים פרטי הצוואה וזקוקים הם לחתימה מחדש). אבל מרן הרב חתם, ואמר לר"ד הכהן "מימי לא סרבתי לעשות טובה ליהודי" ("שבחי הראי"ה", עמ' ריז; "ליקוטי הראי"ה" דף 436).

ב. באמצע קיץ תרצ"ה, כשהרב שוכב על ערש דוי, המחלה האיומה (סרטן העור) כרסמה את לשד חייו ויסוריו היו גדולים. הגיעה לביתו אשה מסכנה והודיעה שילדה חלתה פתאום והרופאים אמרו שאין כל אפשרות לרפאותה כאן, ומוכרחים להובילה בדחיפות עוד השבוע לוינא [אוסטריה]. ברוב עמל השיגה פספורט [מהבריטים כדי לצאת] אך הקונסול האיטלקי עיכב את מתן הויזה של המעבר [לעבור את ארצם, כי שם האניה היוצאת מיפו עוגנת]. הסידורים הפורמליים [רשמיים] צריכים להמשך ימים אחדים. למרות הפצרות הרופאים והתנגדות בני הבית, ירד הרב ממטתו עם בקבוק חם לבטנו [שהוא הניח שם כדי לשכך את הכאבים], ותוך מכאובים קשים נסע אל הקונסול האיטלקי. כשראהו הקונסול נבהל, הלא הוא קורא בעתונים שהרב חולה מאד, והנה הוא בא ועומד לפניו. וכמובן ויתר על כל הצדדים הפורמליים ומילא מיד את בקשתו" ("לקוטי הראי"ה", ח"ב עמ' 41-42, לרמ"צ נריה, והוזכר בקצרה ע"י רצי"ה ב"לשלשה באלול", ח"א פסקא צג).

ג. ביתו של הרב היה פתוח לרווחה (אבות, א) ובתקופה שהיה בירושלים, הפרוזדור לפני חדרו היה מתמלא אנשים הזקוקים לו; רבנים הבאים להתייעץ אתו בעניני הלכה, אישי ציבור שבאו לבקש ממנו עצה בעניניהם, קשיי יום שבאו לבקש ברכה, מחברי ספרים שבקשו ממנו כתב "הסכמה" לספריהם, תיירים שבאו מחו"ל ובקשו "לראות פני הרב", עניים שבאו לבקש תמיכה כספית או כתבי המלצה. וכך סיפר לי הרב ז. ריגר (בן דורו של הרב) שלא פסק זרם הנכנסים והיוצאים למשך רוב שעות היום. ובין גברא לגברא הרב כותב על פיסת נייר דברי תורה שנתחדשו לו עת ששחח עם האנשים. כי מחשבותיו היו עסוקות בקודש, גם בעת שנאלץ לשמוע לשיחת איש שיחו. [הרי כותב המזכיר של הרב בתקופת לונדון, הר"ש גליצנשטין, שהרב הודה לו: "ובאמת אין לשער את הצער והיסורין הנגרמים לי בעת שמאלצים אותי להפסיק את העיון הרעיוני ולפנות לאיש שיחי, להזדק אל דבוריו ומשאלותיו" (שבחי הראי"ה" עמ' קלח-קלט).] ובלילות, אחרי חצות, היה הרב רושם ביומנו את החידושים.

בני ביתו של הרב, בראותם שמטרידים אותו רוב היום ואין לו מנוחה לעצמו, פעם שמו פתקא על הדלת החיצונית לדירתו, לבל יביואו לשם אנשים אלא בשעות מסוימות שקבעו לו. אחרי יום ראו שנעלמה הפיתקא. תלו שוב, ושוב נעלמה הפיתקא. נתברר שהרב עצמו הוא שמסלק את המודעה. והשיב להם הרב: "רב איננו אדון לעצמו אלא הוא עבד לרבים. ועבד חייב לעמוד לרשות בעליו בכל עת ובכל שעה שהוא זקוק לו" ("חיי הראי"ה", לרמ"צ נריה, עמ' רלו. ע"ע שם עמ' שעז).

ד. מעולם לא קטף פרח לשוא. בימים הראשונים אחרי עלייתו לארץ ישראל, אירע שהיה מטייל עם הרב אריה לוין. בדרכם התעכב ר"א לוין וקטף פרח. הזדעזע הרב ואמר לר' אריה: 'האמן לי, מימי לא קטפתי עלה שצריך לגדול' ("שבחי הראי"ה", עמ' פט).

ה. מסר מטבעות אחרונות שבכיסו ליהודי עני:
סיפר ר"א הומינר כי בתקופה שהרב שימש ברבנות יפו, אירע שר"א ראה מרחוק אדם הפוסע בכבדות בחולות יפו. כאשר התקרב אליו, זיהה שזה היה הרב עצמו. תמה? מה לרב בין החולות? מדוע אינו שוכר 'דיליגנס' [עגלה עם סוס]. שאל את הרב, ולא ענה לו. הפציר לשאול שוב, וענה הרב בדרך פגש אותו עני המבקש 'רבי, פרנסני. רעב אני!'. הראי"ה נתן לו כל תכולת כיסו, כי חשש לפקוח נפש שבדבר. ולכן הוא הולך רגלי בחולות. ("שבחי הראי"ה", עמ' פט).

ו. מעשה בעני אחד שבא לבית הרב ובקש ממנו נדבה. באותו זמן לא היה בידי הרב שום מטבע. בכל זאת, אמר הרב לאותו עני, הנה בחדר זה יש כמה ספרים. בחר לך מהם איזה ספר שתרצה, תמכור אותו ותשתמש עם הכסף. ("שבחי הראי"ה", עמ' קב).

ז. מסופר על הרב, בעת רבנות בלונדון, כי כאשר ע"י פסיקת ההלכה היה מטריף כלי או מאכל של שואל עני, וחשש לצערו, הוציא כסף מכיסו ושילם לשואל דמי ערכו של הכלי או המאכל, כדי שיקנה מחדש ("שיחות הראי"ה", עמ' קעו).

ח. בעת השלטון הבריטי, לא הרשו ליהודים לתקוע שופר ליד הכותל המערבי, כי הערבים טענו שזה "מפריע" להם. מעשה והיה שם בחור אמיץ (בשם משה צבי סגל) אשר בערה בו תפארת אומתנו ונצרבה נפשו מפני התערבות הבריטים בעניני דת שלנו, והוא הכין שם שופר במקום מסתור. בצאת יום הכפורים, מיד שלף את השופר ותקע בו כמנהג ישראל. השוטרים הנכרים שבמקום הפחיאו בו מכות ולקחו אותו למעצר. בא שליח בהול להודיע לראי"ה לבקש התערבותו. הרב שזה עכשיו סיים תפילתו, וטרם טעם שום מאכל, טלפן לראש המשטרה לבקש שחרורו של הבחור. כאשר ענה לו ראש המשטרה שאין בסמכותו לשחרר הבחור, אלא צריכים להביא אותו לפני שופט, מחר בבוקר, על שהפריע "לשלום הציבור", ענה לו הרב שהרב אחראי שהבחור יופיע למשפטו. כאשר בכל זאת השוטר התעקש ולא הסכים, הגיב הרב שהוא ימשיך בצום שלו עד ישוחרר האסיר. גם הגוי הבין את המשמעות של יומיים צום (גם במצבו הבריאותי הרעוע של הרב) ונכנע ("ליקוטי הראי"ה", ח"א עמ' 455, ועוד מקורות). דומני שלא שומעים על עוד אישיות תורנית שמסר נפשו במדה כזאת כדי להציל אחרים מהצער!

סיכום
כדי לזכות להיות מנהיג ישראל, צריכים כמה וכמה סגולות.
א. ראשית צריכים להיות תלמיד חכם מובהק, בעל בקיאות בכל הספרות של תורה שבעל פה, ראשונים, אחרונים ושו"ת.
ב. צריכים להיות מחונן בשכל ישר, בעל עיון מתון ומסיק, ולא מפליג בפלפולים נוצצים.

ג. צריך המנהיג להכיר מציאות החיים. מי שיודע עניני הספר, ולא מכיר את ארחות הציבור ודרכי חשיבתם, לא יכול להורות "דין אמת לאמתו".

ד . צריכים לאישיות בעל צִדקות נשגבה, מדקדק בכל מעשיו על צד הנקי והמהודר ביותר (עיין רמב"ם, הל' יסודי התורה, סוף פרק חמישי).

ה. צריכים אדם שהוא מלא אהבת ישראל, אשר כל מעייניו הם להועיל לאחרים, ומשתתף בצרתם ומרגיש בצערם.

ו. צריכים אדם שהוא בעל יכולת הבעה (בכתב ובעל פה) שיכול להשפיע על הזולת ולהטביע חותמו על עדת קהלתו.

ז. מעל לכל, צריכים לאדם שהוא קדוש, דבוק בקונו ואינו מסיח דעתו ממנו ית'. המקיים דבקות עילאית כזו יש לסמוך שהקב"ה יברך אותו בסייעתא דשמיא, לכוון דרכיו כראוי.

ודאי כי אם יהיה אישיות זו מחונת בהבנת פנימיות התורה, וידוע את המהלך הפנימי כיצד העולם מתנהל ומה התכנית האלוהית בכל מעללי ההיסטוריה של עם ישראל, זה יוסיף לאין ערוך ביושר המנהיגות והצלחתה. וזה מבוטא במה שהבאנו דברי מרן הרב בתחילת מאמר זה: "כל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי תורה הוא מתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קפו).

כזה היה מרן הראי"ה. לאורו נלך.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il