ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ניקנור והלוייתן שבלע את שעריו ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה המלאך והאיש Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז התשס"ו

ניקנור והלוייתן שבלע את שעריו

חלק ט



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

בבית המקדש בין עזרת נשים לעזרת ישראל היו קיימים שערים שנקראו שערי ניקנור. במשנה במסכת יומא נאמר על שערים אלו: "... נקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותן לשבח". התלמוד מבאר מה היה הנס וזו לשונו (יומא לח, א):
"תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזרתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו - היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בְּרִיָּה (חיה) שבים בלעתה והקיאתה ליבשה ועליה אמר שלמה (שיר השירים א, יז) 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים', אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'בְּרִיַת יָם'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים: מפני שנחושתן מוצהבת היתה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחשת קלוניתא (קלל; רש"י) היתה, והיתה מאירה כשל זהב".

מצד אחד הספור מעורר הערכה לעוז לבו ולנחישותו של ניקנור, אך מצד שני הוא מעורר תמיהה. כובד הדלת עמד להטביע את הספינה על כל נוסעיה, וחז"ל לימדונו (קידושין לט, ב) שבמקום שהסכנה היא מוחשית אין סומכים על הנס. ואם כך, מדוע "היו מזכירין אותו לשבח"?! שלמה המלך משתבח שבמקדש יש חלק שנבנה בסיועה של חיה-ימית (בְּרִיַת יָם), אך מהאגדה משמע שקיום דברי שלמה בפועל היה רק על ידי ניקנור שחי בימי הבית השני; ואם כך כיצד ומדוע משתבח שלמה המלך שחלק כזה קיים כבר במקדש שהוא עצמו בנה?! גם הדעות ששוללות את סיבת הנס, ומסבירות שהדלתות של שערי ניקנור היו מצופות בנחושת משובחת - צריכות בירור. אם הנחושת הזו כל-כך מעולה מדוע ציפו את הדלתות האחרות בזהב אמיתי? מה הסיבה שבגללה ציפו דווקא את שערי ניקנור בנחושת המיוחדת?

ניקנור כדמות סמלית
הקשיים שעלו בפנינו מובילים אותנו להבנה שהמעשה בניקנור הוא מעשה בדמות שקיימת כל הדורות, היא מוזכרת במעשה שחז"ל מספרים שארע בבית המקדש השני אבל היא קיימת גם בימי שלמה. הדמות הזו מופיעה לראשונה במשכן שמשה בנה במדבר, אלא ששם לא מדובר בניקנור אלא בנשים "ניקנוריות". הנחושת המיוחדת של שערי ניקנור מוזכרת בפרשת המשכן בצווי עשיית הכיור (שמות לח, ח):
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

אוהל-מועד הידוע עדיין לא נבנה אז, והנשים הללו התקהלו בסמוך לאוהל-מועד אחר, אוהל-מועד-רוחני שעליו נאמר: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל... וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שם, לג, ז). הנשים האלו מאסו באורח חייהן הקודם וחיפשו חיים רוחניים, שהתבטאו בלימוד תורה מפי משה. וכחלק מהמאיסה בתקופה הקודמת שבחייהן - הן השליכו את מראות הנחושת שלהן. משה רבנו נצטווה לאסוף את המראות הללו ולעשות מהן את הכיור.
הנשים התנדבו למשכן תכשיטים שונים - "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (שמות לה, כב), והכתוב אינו מפרט מה נעשה בהם; ומדוע דווקא כאן הכתוב מדגיש ומספר מה נעשה ב"מראות"?

ה"כיור" והמים אשר מתחת לרקיע

הקב"ה הבדיל ביום השני בין "הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (בראשית א, ז). האירועים המתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים, וחז"ל לימדונו ש"המים העליונים" הם התורה 1 , ואלו ה"מים התחתונים" הם עניני העולם הזה. הנשים הצובאות רצו לעסוק במים העליונים - בתורה; והשלכת "מראות הנחושת" מבטאת את המאיסה בענייני העולם הזה, בענייני המים התחתונים. הקב"ה ציווה על משה לעשות את "הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת" דווקא מ"מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת" כדי להניף ולהחשיב את אותה התקופה, ואת ענייני המים התחתונים. שערי ניקנור, השער שניצב בפתח שבין עזרת הנשים לבין עזרת ישראל, צופו בנחושת הקלל; כדי לחזור על המעשה שעשה משה רבנו, ולהחשיב את המים התחתונים.

הדלת שניקנור השליך לים
ה"מעשה" בהשלכת דלת הנחושת על ידי ניקנור, ועלייתה מחדש מתוך ה"ים"; מהווה שיקוף וחזרה על מאיסת מראות הנחושת על ידי הנשים, והעלאת חשיבותן על ידי משה. ה"ים" משמש באגדות חז"ל כסמל לעיסוק בצד הגשמי והנמוך של העולם (וראה בפרדס רמונים לרמ"ק; כג, י). המדרש מתאר שניקנור הפליג בספינה בים כדי להביא דלתות לבית המקדש, ובכוונתו ללמדנו שמטרת חייו של ניקנור היא פיתוח המקדש. פיתוח המקדש מהווה סמל להבאת הגאולה לעולם, כאשר כל הגויים יבואו לשם ומציון תצא תורה לעולם כולו.

מהגדרת התורה כ"מים עליונים" ניתן להסיק שיש להעדיף לקרב את הגאולה באמצעות העיסוק בתורה ובפעולות רוחניות נוספות, ולא באמצעות העיסוק בענייני העולם הזה. ניקנור סבור כך והוא מפליג ב"ים" שמסמל את ענייני העולם הזה; וה"דלתות" שנמצאות עמו מסמלות את שנות חייו. הוא מתכנן להקדיש את שנות חייו (ה"דלתות") לבניית המקדש באמצעות התורה. אך ה"ים" מתחיל לסעור, וה"מלחים" שעמו (שהם ההרהורים שחולפים בקרבו), אומרים לו שהוא אינו יכול להמשיך במצבו הנוכחי. אם ישליך דלת אחת ל"ים" הוא יציל את הדלת השנייה והיא תגיע למקדש; ובמצב הנוכחי השלכת "דלת אחת" ל"ים" היא הדרך להבאת הגאולה. ניקנור נענה ל"מלחים" ומשליך חלק מזמנו (דלת אחת) ל"ים"; חלק מזמנו הוא משקיע בענייני העולם הזה, וחלק מזמנו הוא משקיע בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים.

אך צרכי החיים ממשיכים להסתער על ה"ספינה" של ניקנור, ושוב פונים אליו המלחים (ההרהורים) בקריאה להשליך אל ה"ים" את ה"דלת" שנותרה, את חלק הזמן שהוא עדיין הוגה בו בתורה ובענייניו הרוחניים. הם מסכימים עימו שהוא יגיע ל"נמל" ללא שום "דלת", והדבר מצער מאוד; אולם הוא יציל את קיומו הגשמי. אם יציל את חייו הגשמיים יש סיכוי שתיפתח לפניו בעתיד אפשרות חדשה להביא "דלתות" למקדש, כלומר לעסוק בצד הרוחני של החיים. אך אם יתעקש להגות בתורה בחלק הזמן שנותר לו, הספינה תטבע עמו ועם ה"דלת"; אדרבא, טובת המקדש דורשת את השלכת ה"דלת" שנותרה. הקרב שניקנור מנהל על פרק הזמן הרוחני שנותר לו הוא קרב פרטי שלו, הוא לא נצטווה להקדיש פרק זמן זה לתורה, וגם לא הובטח לו הנס הכלכלי שהובטח לשומרי שנת השמיטה. אך ניקנור מתעקש להמשיך את הקרב הפרטי שלו, ואינו נכנע ל"מלחים" (להרהורים). הוא אינו משליך את ה"דלת" שנותרה; ואז מתרחש ה"נס" שלא הובטח, והסערה שוככת.

בְּרִיַת יָם
אלא שעתה ניקנור מתייסר בקרבו על ה"דלת הראשונה", שמא היה צריך להתעקש ולשמור גם את הדלת הראשונה, ושמא גם אז היה הסערה היתה שוככת. בשלב זה של החיים הוא כבר לכוד במצב שמחייב אותו לעסוק חלק גדול מזמנו בענייני העולם הזה; אבל אולי אם היה מתעקש לפני-כן גם אז הסערה היתה שוככת; ושמא היה יכול להגות בתורה ובענייני הרוח כל ימיו. ניקנור חש צער בצורת חייו הנוכחית. בחלק הזמן שהוא לכוד בענייני העולם הזה הוא חש כאילו חלק ממהותו העצמית נלכד בתוך "בְּרִיַת יָם", מין לויתן ענק שמצוי ב"מים התחתונים".

ילקוט שמעוני (שיר השירים, תתקפה) מתאר את עליית ניקנור מהים בלשון זו: "כיון שהגיע לנמל נתן דעתו והיתה מבצבצת ויוצאה". ה"נמל" מהווה את נקודת היציאה מן ה"ים" ומסערות החיים שרוצות לבלוע את זמנו של ניקנור. והמילים "נתן דעתו", שמשמעותן הסתכלות פנימית לעומקם של הדברים, מרמזות כיצד הדלת בצבצה. ניקנור נתן דעתו למהלך חייו הקודם, הפנימו והשלים עימו! הוא הבין שלמעשה כל שנות חייו עמל ב"תורה" ובעניינים רוחניים. בתוך עמל המלאכות של ה"מים התחתונים" גנוזה תורה מ"אבן הספיר" של כסא הכבוד; וגם היא מהווה "דלת" למקדש. שלמה המלך עצמו גילה שבמקדש יהיה חלק שיבנה בסיועה של "בְּרִיַת יָם", והוא ניקנור זכה שחלק גדול מזמנו היה לכוד בתוך אותה "בְּרִיַת יָם". וניקנור מעלה למקדש גם את הדלת (שנות חייו) שבנה בזמן שהיה עמל במלאכות בתוך אותה "בְּרִיַת יָם".

הסיבות השונות לציפוי שערי ניקנור בנחושת
כעת לאחר טיולנו בסוגיית שערי ניקנור אנו יכולים לומר, שההסברים השונים לסיבה מדוע צופו הדלתות בנחושת משלימים זה את זה. עזרת ישראל מקבילה לאוהל מועד שבמדבר, ועזרת הנשים מקבילה למקום שבו ניצבו הנשים שצבאו על אוהל מועד. וציפוי דלתות השערים שמבדילים בין עזרת הנשים לעזרת ישראל בנחושת מיוחדת נועד להזכיר את מאיסת מראות הנחושת על ידי הנשים, ואת החשיבות שמשה נתן למראות הנחושת כשעשה מהן כלי מיוחד. הדעות שמובאות בסיום הברייתא ומשבחות את יופייה של הנחושת הזו ומשוות אותה ליופיו של הזהב נועדו להראות שהעיסוק במעשים הגשמיים בכוונה הנכונה - שקול לעיסוק במעשים הרוחניים בכוונה הנכונה. ואילו המעשה שהאגדה מספרת בתחילתה על ניקנור וה"ים" נועד להחיות מחדש את הסמליות שבדבר, ולהראות שהתופעה הזו קיימת בכל הדורות.

בכל הדורות מצויים גברים ונשים שרוצים לעסוק במישרין בתורה שהיא המים העליונים, והם מואסים בפרק חיים גשמיים שקשור ל"ים" ולמים התחתונים. אבל ה"כיור" שבזמן דור המדבר, וכן ה"ים" שעשה שלמה בבית ראשון, וכן צפוי הדלתות של ניקנור בבית שני, נעשו דווקא בנחושת - כדי להניף ולהרים גם פרק חיים זה, ולהראות שגם הוא מהווה דלת שדרכה תגיע הגאולה.
יחזקאל מתאר בנבואותיו כיצד תחזור שכינת ה' לבית המקדש דרך שער המזרח; וניקנור פותח באמצעות המצבים השונים שבחייו (הדלתות) את השער שדרכו תחזור הגאולה. ושתי הדלתות פותחות את הפתח, ואף אחת מהן אינה חסרה!!!


^ 1 "שרצון ה' חופף על התורה שנמשלה למים, והוא מים העליונים שממנו חיות כל נבראי מטה." (ביאורי אגדות [אפיקי ים לרי"א חבר], מגילה יא, א)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il