בתחילת פרשתנו נאמר "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" ורש"י מפרש - "שתהיו עמלים בתורה".
כאשר אדם עמל בתורה יש לו גבורה וכוח פנימי לעמוד מול כל ניסיונות העולם הזה, רמז לדבר 'גבורה' במילואו גמ"ל בי"ת ו"ו רי"ש ה"ה עולה בגימטריה 'אם בחקתי תלכו', כי על ידי עמלות בתורה קונה האדם גבורה שלמה ומלאה שנחקקת באישיות שלו.
כל לימוד תורה, כל אות וכל תיבה, נותנים לאדם עוז וגבורה להתגבר על יצרו הרע ולעמוד חזק ואיתן מול הרוחות הזרות המנשבות ברחובה של עיר.
נאמר באיוב "אדם לעמל יולד", השל"ה הקדוש (על מסכת פסחים) כותב ש'עמל' ראשי תיבות של שלושה איברים שצריכים הרבה עמל לנצח בהם את היצר והם ע'ין מ'עור ל'שון, וזה עיקר תכלית ביאתו של היהודי לזה העולם הגשמי, להיות עמל בתורה כדי לזכך ולטהר שלושה דברים אלו הרמוזים בעמ"ל.
על ידי שאדם מביט בתיבות התורה הוא מקדש את עיניו, וזוכה לנאמר בתהילים "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". והתורה היא הברית והקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, והיא היסוד שעליו עומד העולם כפי שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".
על ידי שמוציא בלשונו תיבות התורה זוכה לטהר את פיו, וזוכה לגבורה דקדושה כפי שאומר דוד המלך "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש".
"ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיהו ט,יב) על 'ולא הלכו בה' הגמרא במסכת נדרים דורשת שהכוונה ש'לא ברכו בתורה תחילה'.
ויש להבין, איך רמוז בלשון 'ולא הלכו בה' ב'שלא ברכו בתורה תחילה'?

החתם סופר מבאר 'שלא ברכו בתורה תחילה' היינו שלא הרגישו שיש להם חיות ושמחה מלימוד התורה, והרי כל החיוב לברך על לימוד התורה הוא מפני שהתורה היא עיקר חיות האדם כפי שאנו אומרים כל יום בתפילת ערבית 'כי הם חיינו ואורך ימינו', וכאשר הם לא הרגישו דבר זה אז לא ברכו בתורה תחילה.
והנה האדם נקרא 'מהלך', ומטרת האדם להיות הולך וגדל ברוחניות, "אם בחקתי תלכו" 'תלכו' דייקא, שצריך להיות הליכה וצמיחה ברוחניות, לעלות מעלה מעלה, ולא לגדול ברדיפה אחר גשמיות עולם הזה.
והנביא מוכיח אותם שלא הלכו בתורה, שההליכה שלהם בדרך החיים לא נבעה מהתורה הקדושה אלא שהחיות והחשק היו בדברים אחרים, בגשמיות והנאות עולם הזה. וזו כוונת חז"ל הנ"ל 'ולא הלכו בה' שלכן לא ברכו בתורה תחילה, כי לא הייתה הליכתם 'בה' בתורה עצמה.
עלינו לזכור אשר הנשמה היא חלק אלוק ממעל, חלק מחי העולמים, חיות נצחי, ועבודת האדם היא להיות הולך וגדל בחלק הנשמה שבקרבו.
"אם בחקתי תלכו" היינו לפתח ולשכלל עוד ועוד את חלק הנשמה שחקוקה באדם, וכאשר האדם מתדבק בחיות הנשמה וממעט חיות הגוף, אז נהפך הגוף למהות הנשמה ומתבטל למקור החיות של הקדושה.
ואם ח"ו האדם עושה להפך, הרי הוא הולך ומתמעט כפי שכתוב אצל עשו "הנני הולך למות" כשהגוף גדל הוא ממעט את אור הנשמה.
אבל כלל מונח בידנו "מידה טובה מרובה ממידת פורענות", כשהאדם מעצים את הטוב שבו ומתחזק במצוות ומעשים טובים, ממילא הרע הולך ונעלם כי "כשזה קם זה נופל".
רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו 'אגרא דכלה' מביא את הפסוק מפרשתנו "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת" ומדייק שבמילה 'עלכם' חסרה בה האות ו' (היה נכון לכתוב 'עולכם') ומפרש, ש'עלכם' הוא ראשי תיבות ע'ין ל'ב כ'לי מ'עשה.
ללמדנו, כפי מה שהאדם לא נזהר באברים אלו, כך יש עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, כתוצאה שמשך על עצמו עול מלכותו של היצר הרע. 'מטת' גם כן חסר והוא מלשון התמוטטות, כי על ידי דברים אלו האדם יורד מטה מטה.
אבל "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקנו" והקב"ה מבטיח לישראל "ואשבר מטת עלכם", שישבור כוח הרע שגורם לאדם להיכנס למ"ט שערי טומאה, ודבר זה גורם 'ואולך אתכם קוממיות' מפרש רש"י 'בקומה זקופה' שאדם זוקף קומתו מתוך גאווה קדושה של אמונה וביטחון שיש לו תמיד שייכות וקשר לה' יתברך וצועד בדרך המלך.
אונקלוס מתרגם 'קוממיות' 'בחירות', היינו כי החירות של האדם מתבטאת בכך שהוא שולט בעיניו, בליבו ובכלי המעשה, ובוחר כל פעם מחדש לנתב אותם לעבודת ה'. וכך האדם יוצא לחירות עולם מכבלי היצר הרע ומשיל מעליו עול דרך ארץ מפני שנאמן וקשוב לעצמיותו ולמקורו הטוב והטהור.