שבח או תוכחה?

"אלה הדברים אשר דיבר משה" (דברים א' א'), מסביר רש"י 'אלה' דברי כיבושים, זוהי התוכחה של משה לעם ישראל. והנה בהמשך אומר משה (דברים ב' ט"ז): "...ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ד' אלי לאמר". מסביר רש"י, שכל זמן שדור המרגלים היו בחיים לא נתייחד עם משה הדיבור, "ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל". משה אומר לישראל - תראו, נבואה באה אלי רק בזכותכם, בזכות כלל ישראל. לכאורה אין זו תוכחה, אלו הם דברי שבח לעם, שבזכותו משה זוכה לנבואה, היכן דברי הכיבושים?

מכאן נוכל להבין מהי משמעותם של דברי כיבושים. הפרשיות הללו מדברות בענייני כלל ישראל: מהו כלל ישראל, מהי תורה, מהי שבחה של ארץ ישראל. המגמה כאן אינה שבח. כשאומרים שבחו של מישהו הוא צריך לערוך חשבון נפש מקיף - אם כך מחשיבים אותי, אז למה אני באמת לא מגיע לדרגות כל כך גבוהות? כך גם בענייני כלל ישראל. כשאומרים את שבחן של ישראל צריך להתחיל תהליך של חשבון נפש. פעם שמעתי הרצאה של רב אחד, שדיבר בהתלהבות על שבחם ומעלתם של כלל ישראל בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. כשגמר את הרצאתו ניגש אליו יהודי ואמר לו: רבי, שימחתני, עד היום חשבתי שאני כלום, אפס אפסים, עכשיו ששמעתי כמה חשובים כלל ישראל, אני מאוד מרוצה מעצמי. אמר לו הרב: שוטה שבעולם, בשביל זה אמרתי?! כשאומרים שבחם של כלל ישראל, אדם צריך לערוך חשבון נפש, אדם צריך לשאול את עצמו אם אני כל כך גדול וחשוב, ונשמתי כל כך גדולה, האם באמת אני חי כפי מדרגתי הראויה? צריך לצאת מזה חשבון נפש. כשמדברים על חשיבותו של כלל ישראל, ועל חשיבותה של התורה ושל לומדי התורה שכתוב שהם גדולים ומרוממים מהמלאכים, צריך לערוך חשבון נפש, מה אני עושה כדי להיות ראוי לכך. זוהי משמעותם של דברי הכיבושים של משה בדברי הש