בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
רועים טובים ורבים קמו לעם ישראל. דאגתם של הרועים התבטאה במישור הרוחני והגשמי כאחד. טיפלו הם בעם ישראל כאשר ישא האומן את היונק. חלק מתפקידם של הרועים היה גם להוכיח את העם ולעונשו. משה העניש את קורח ועדתו, גם המקושש נסקל – כך ייסרו המנהיגים את העם והדריכום לדרך ישרה.

והנה כאשר משה פונה לעם ישראל ומכנה אותם: "המורים" – נענש על כך. כמוהו, אליהו הנביא, כאשר הוא מדבר בגנותם של ישראל ואומר (מלכים א פי"ט פ"י): "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" - מוסר הוא ממנהיגותו - "אי אפשי בנבואתך" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא). כמותם ישעיה הנביא, כאשר קרא לעם ישראל: "עם טמא שפתיים", נענש מיד ברציצת הפה, ולימים במיתה משונה. מה ההבדל בין מה שעשו גדולי עולם אלה, לתוכחות ולעונשים שיש בכל דור ודור?

נסביר זאת בעזרת משל: אדם חולה שארע לו, ח"ו, נמק באחד מאבריו – לעיתים, אין ברירה אלא לגדוע את אותו האיבר. רק כך נוכל להציל את שאר הגוף מהרעלה. אין ברירה, צריך לדעת לוותר על המעט בכדי להציל החשוב והמרובה. נדמיין כעת חולה שהתפשטה הרעלה בכל גופו, ח"ו, והנה בא רופא חסר הבנה, מציץ בספרים ומוצא כתוב שכשיש נמק – חותכים, ולא חולפים חמש דקות והנה הוא בא לקרוע את החולה לגזרים... ודאי אין לכך חוסר הבנה גדול מכך! גדיעת האבר היא לצורך הצלת החולה. אין היא בעלת ערך עצמי.

על דרך זה הוא בנידון דידן. ישנו הבדל בין טיפול נקודתי בתא או אבר פרטי בעם שהתפשט בו הרקב, לבין טיפול בכלל העם כציבור. לעיתים יש לטפל בגורם מקולקל זה או אחר בעם. יש להוכיח ואף לעניש בחומרה, אך לקטרג ולרצות בכילוי או בהתמעטות חייו של כלל העם – זה בלתי אפשרי!

אם נדרג לשלבים את רמות הטיפול בחולה/עם ישראל ישנן חמש רמות חומרה וטיפול, כשרק ארבע מהן לגטימיות:

א. המצב האידאלי ביותר – הבראת התא/השפעה מבפנים.
כאשר הנזק הוא מינימלי והתא לא נפגע בצורה הרסנית, אדרבה עומד הוא על יסודות בריאים ואיתנים, ניתן להסיר את הרעל מתוך התא עצמו בלא צורך להחליף תאים בכלל. ניתן להשתלב במערכת הקיימת ולתקנה מבפנים.
כך גם בחיי האומה. כאשר המערכת מתוקנת ורק עבר עליה שטף הרעלה חיצוני, ניתן לתקן את המערכת מבפנים, לעמוד בפרץ ולהאיר בה עוד ועוד יהדות, עד אשר המערכת תבריא.
דרך זו עדיפה פי כמה, מאשר להתחיל ליצור מבראשית תאים חדשים.
(כמובן שתנאי לטיפול כזה הוא שהתא לא יהווה איום לשאר הגוף, כדוגמת גידול סרטני).

ב. החלפת תאים פגומים.
במקרה בו תא ניזוק בצורה חמורה, באופן שאין אפשרות לתקנו, או שההשקעה הנדרשת לתיקון תגרע באופן משמעותי מכח ההשקעה שישאר לטובת שאר הגוף – אזי יש להחליף בהדרגה כל תא פגום בתא בריא. באופן שאפשר שיוחלפו אפילו רוב תאיו של האדם, בלא שירגיש בכך כלל (למעשה תהליך זה קורה בגופנו באופן קבוע).
על דרך זה, כאשר הגדילו לחטוא, ולא נשמעו לתוכחות, או כאשר המערכות בעם פגומות, יש להשקיע את האנרגיה ביצירת תאים חלופיים. יש לייצר מערכות טובות העומדות על בסיס בריא, שכאשר יבשילו יוכלו להחליף את המערכות הקיימות.
במצב כזה, ההשקעה בהבראת התאים/המערכות הפגומות היא טעות. אף אם בסופו של דבר ההשקעה תשא פירות, בחשבון כללי אין היא רווחית. אין הגוף יכול להרשות לעצמו להשקיע את כל כוחותיו רק בהבראת תאים פגומים. לגוף מטלות רבות.

ג. גדיעת אבר.
במקרה של נמק, המסכן את חיי כלל הגוף, אין ברירה אלא לקבל החלטה קשה של גדיעת אבר. חשוב לזכור! אין זו צדיקות להמנע מגדיעת אבר בעת הצורך. אי גדיעת האבר מסכנת את חיי כלל הגוף!
על דרך זה, לפעמים יש מצב של זימור העריצים מהעם, ואפילו הרג גדול הגודע איברים בעם. ביציאת מצרים, לא זכו כל בני ישראל לגאולה. מנין העם היוצא ממצרים נע בין אחד מחמש, לאחד מחמש מאות מכלל העם!!! רוב ככול העם, הושמד במכת החושך! הנמק היה גדול ביותר, ולא היתה אפשרות אחרת לתקנו!

ד. עריפת ראש החולה.
כל האפשרויות שראינו עד עכשיו, הינן לגטימיות, ויש לדון בכל מקרה לגופו באיזה מצב נמצא ה"חולה", ובהתאם מהיא דרך הטיפול הרצויה.
האופציה המועלית עכשיו – אינה לגטימית: גם אם כל גופו של החולה נגוע, עדיין יש לזכור מהי המטרה ומהו האמצעי. מטרתנו היא להחיות את החולה, על מנת שתהיה לנשמתו הקדושה גוף שתוכל להופיע בו. מטרתנו היא שיהיה הגוף בריא ככל האפשר. אם החלפת כל תאיו הפגומים של החולה, כולל למעשה את גניזת גופו - ודאי שאין זו אפשרות הגיונית. לא נעדיף את האמצעי – קרי: החלפת התאים, על פני המטרה – דהיינו: חיי החולה.
כך, גם אם, ח"ו, פסה בעם נגע רוחני גדול, אין להחליפו באומה אחרת, או להכות את כלל העם, כעם. כבר אמרנו שכפרטים אפשר שיש להחליף תאים רבים, אך לצאת כנגד הכלל – אי אפשר.

השבר הרוחני בו נמצא חלק נרחב מהציבור, הוא גדול. אין זה חולשה חולפת אלא בעיה שורשית בתפיסת העולם, בהכרה מיהו הריבון, מיהו המכתיב את סולם הערכים, ומה יעדנו בחיים.
ממצב שכזה מהוה פגם שורשי שקשה מאד, ולכאורה לא נכון לבוא ו"לתקנו מבפנים". התא פגום מידי.
לכן, לענ"ד הדרך הנכונה כיום הוא להחליף בצורה מבוקרת את המערכות הקיימות. ליצור תקשורת עצמאית, מערכת משפט עצמאית, ואפילו מעגל כלכלי פנימי. כך ביצירת תאים בריאים ואטרקטיביים כאחד, נוכל בבוא הזמן להחליף את התאים הפגומים, ולהבריא את כלל הגוף – גופו של כלל ישראל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il