ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מבצע הפרסים הסתיים אך לא הגענו ליעד. ניתן עדיין להמשיך לתרום
בית המדרש שבת ומועדים סליחות

הלכות אלול וסליחות

הלכות: חודש אלול. ממתי אומרים סליחות. זמן הסליחות.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

ראש השנה




א - אלול (ותקיעת שופר)
ימי אלול ועשרת ימי תשובה מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, כאשר משה רבנו בושש לרדת מההר, קבוצת חוטאים השפיעה על העם, עד שעשו עגל זהב כתחליף להנהגה האלוקית. באותה שעה התעורר חרון אף נורא על ישראל, עד שאמר ה' למשה (שמות לב, י): "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ומשה רבנו התעצם בתפילה והזכיר זכות אבות והצליח לעכב את העונש. ומיד ירד מההר, שבר את הלוחות, ויחד עם בני שבט לוי הוציא להורג את החוטאים, ושרף וטחן את העגל ועירב את עפרו במים, והשקה בהם את כל ישראל. והמים בדקו את העם, שכל החוטא בעגל, מת מאותם המים. ועדיין גזירת הכיליון היתה מתוחה על ישראל, ועמד משה רבנו במסירות נפש לפני ה', ואמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב). בכך סרה גזירת הכיליון מעל ישראל, אבל עדיין היו ישראל נזופים ורחוקים מה', כביכול אינם בניו ואינם עבדיו ואינם עם סגולתו, ואף הלוחות הראשונים שנִתנו ביד משה נשתברו.
בראש חודש אלול שב ועלה משה רבנו להר סיני להתפלל ולבקש בשם ישראל סליחה ורחמים, וביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם על סליחתם. לאות קירובם מחדש להיות לו לעם סגולה, ציווה ה' שיקימו את המשכן כדי שעל ידו תתגלה השכינה בישראל. וכיוון שהימים שבהם מתקיימים אירועים חשובים שכאלה אינם במקרה, הרי שלמדנו שארבעים הימים שמתחילת אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה.
וכן אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).
וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואע"פ כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר, אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר. 1
ב - יסוד מנהג אמירת סליחות
מנהג רבים מישראל מימות הגאונים להשכים באשמורת הבוקר בעשרת ימי תשובה לאמירת 'סליחות'. ועיקר העניין להתעורר לתשובה ולבקש סליחה ומחילה, ולהתחנן לפני ה' שירחם על עמו שנמצא בגלות ובצרה. ואל יביט אל הפשעים והחטאים אלא יזכור את הברית שכרת עם אבותינו ועמנו, ויזכור את עקדת יצחק ואת עקדת כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת שמו. ולהתפלל על קיבוץ הגלויות ועל בניין הארץ וירושלים ועל הקמת בית המקדש והחזרת השכינה לציון. ונהגו לבקש סליחות בימים אלו דווקא, מפני שבהם התפילה נשמעת יותר, ובהם ישראל עומדים לדין. וראוי לכל יחיד לשתף את עצמו עם הציבור, ולהרבות בתפילה על כלל ישראל והשראת השכינה וקידוש שמו יתברך בעולם. ודווקא מתוך כך גם תפילותיו האישיות יתקבלו.
וכן מצינו שהנביאים עוררו את ישראל להתאסף בעת צרה לצום ותפילה, ולהתחנן לפני ה' שיחוס על עמו וארצו. שנאמר (יואל ב, טו-יח): "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה', וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלוֹהֵיהֶם. וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ".
יחד עם התפילה והסליחות יש להתעורר לתשובה ולתיקון המעשים. וכן הוא מנהג ישראל בימים אלו, לומר סליחות וללמוד בספרי מוסר ולקבוע דרשות התעוררות לתשובה. ויש נוהגים לדרוש לפני הסליחות בדברי התעוררות ותוכחה.

ג - סליחות בימינו
גם בימינו צריך להתחזק באמירת סליחות, מפני שלאחר שחמל ה' עלינו והחל לגאול אותנו, בקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, עלינו להתעורר יותר לשוב בתשובה, ולהתחנן לפניו שיחוס עלינו וימשיך ברוב חסדו לקבץ גליותינו וליישב אותנו בארץ שהנחיל לאבותינו ולנו, וישיבנו אליו בתשובה שלימה, ונזכה להתגדל בתורה ולהתקדש במצוות ולבנות את בית המקדש ולהאיר את העולם כולו באור אמונתו ותורתו.
בדומה למצבנו עתה, גם בקרב עולי בבל בימי שיבת ציון הראשונה נמצאו בעיות רוחניות קשות, ועל ידי שחזרו בתשובה, זכו לבניין בית המקדש השני. וכדברי עזרא הסופר, שעלה מבבל לארץ ומצא שרבים מהיהודים יושבי הארץ לקחו להם נשים נוכריות, וגם יד השרים והסגנים היתה במעל. "וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם. וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלוֹהָי. וָאֹמְרָה אֱלוֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלוֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ, כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה' אֱלוֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלוֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ. כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלוֹהֵינוּ, וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלָיִם. וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלוֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת, כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ... וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה, כִּי אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת. הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה?! הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה?! ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אַתָּה כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה, הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת" (עזרא ט, ג-טו).
צערו וצומו ותפילתו של עזרא עוררו את העם לשוב בתשובה, שנאמר (שם י, א-ה): "וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלוֹהִים, נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה". אז קיבלו עליהם את ברית ה', לבלתי השאיר את הנשים והילדים שלא רצו להתגייר. "וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּשָּׁבֵעוּ". אמנם כיוון שרבים מישראל לא חזרו אז בתשובה ולא עלו לארץ אלא נשארו בבבל, לא חזרה השכינה לשרות בבית המקדש השני כפי שהיה בראשון, עד שגם הוא חרב בעוונות.
ואמנם יש בסליחות משפטים שמתאימים לתקופת הגלות, עד שישנם אנשים שמתקשים להזדהות עם תוכנם, ואף חוששים שמא יש צד של שקר באמירתם. אולם אם נראה את עם ישראל כעם אחד שחי בכל דורותיו, כשכל אחד ואחד מאיתנו מקושר ממש לכל היהודים שחיו בכל הדורות ובכל הארצות, נוכל לומר את החלקים הללו מתוך הזדהות עמוקה. שכן גם אנחנו היינו עם אבותינו שחיו בגולה וסבלו ייסורים נוראים והשפלות קשות, עד שכמעט אבדה תקוותנו. היינו עם הקדושים והמעונים בכל גזירות השמד, במסעות הצלב ובמרתפי האינקוויזיציה, ברציחות המוסלמים ובמאורעות ת"ח ות"ט, והאחרון והנורא מכל בשואה האיומה, שרק כשבעים שנה עברו מאז שנסתיימה. ואיך נהיה שאננים לומר שתחנוני הסליחות אינם מתאימים לנו כאשר עדיין חיים איתנו אלפי ניצולים שעברו את מחנות ההשמדה והגטאות, והעולם עדיין מלא ברשעים שמכריזים בגלוי על שאיפתם להמשיך את מלאכתם של הנאצים. לפיכך, ניתן עוד לומר את תחנוני הסליחות מתוך הזדהות נפשית עמוקה.

ד - נוסח הסליחות
כיוון שלא תקנו חכמים תקנה מפורשת לומר סליחות, ממילא אין לסליחות נוסח מסודר, וכל עדה הוסיפה תחינות ופיוטים משלה. מכל מקום ישנה מסגרת כללית שנוהגת בכל העדות, כמובא בסדר רב עמרם גאון: פותחים באמירת 'אשרי' (תהלה לדוד), שכן מקובל לפתוח כל תפילה בדברי שבח לה'. לאחר מכן אומרים חצי קדיש, ואומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" וכו', ו"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" וכו', ועוד פסוקי בקשה ותחנונים, ואומרים י"ג מידות רחמים, וידוי, ו"אשמנו מכל עם", ולקראת הסיום אומרים את התחינה "עננו אבינו עננו" וכו', ו"ה' עשה למען שמך" וכו'. בסוף הסליחות נופלים אפיים וחותמים בקדיש תתקבל.
על גבי הנוסח הבסיסי, כתב רב עמרם גאון שאם רוצים להוסיף פסוקים, סליחות ופיוטים ממה שתקנו הפייטנים - מוסיפים. ואכן נהגו ישראל להוסיף פיוטים רבים בסליחות, ובין פיוט לפיוט נוהגים לומר י"ג מידות רחמים. בפיוטים אלה יש הבדל בין נוסח ספרד לאשכנז. עוד הבדל ישנו, שלמנהג ספרד אומרים את אותו הנוסח בכל הימים, ולמנהג אשכנז, על גבי הנוסח הבסיסי מוסיפים בכל יום פיוטים אחרים.
כאשר זמנם של המתפללים קצר, ידלגו על חלק מהפיוטים, ויאמרו את עיקר הסליחות כמובא בסדר רב עמרם גאון, וישתדלו לומר את הפיוטים שמעוררים יותר לתשובה. 2

ה - הימים שאומרים בהם סליחות ומידת חיובם
בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בשתי הישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.
בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וביום ראש חודש אלול עצמו אין אומרים סליחות (רמ"ע מפאנו עט, כה"ח א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה, כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה.
מנהג אשכנזים, להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כלומר, אם ראש השנה חל ביום חמישי או שבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת הסמוך לראש השנה. אבל אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת שלפני כן. 3
אף שלא תקנו הראשונים לומר סליחות כחובה, כך הוא מנהג ישראל. אמנם מי שהקימה לסליחות קשה לו, אינו חייב לקום לסליחות בחודש אלול. ובעשרת ימי תשובה ישתדל להקפיד יותר לומר סליחות, מפני שימים אלו מסוגלים יותר לתשובה וכפרה (עיין ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו).
מי שאינו יכול לישון מוקדם, והקימה לסליחות תגרום לו עייפות שבעטייה לא יוכל למלא את חובותיו בעבודתו, גם בעשרת ימי תשובה עדיף שלא יקום לסליחות. וישתדל במקום זאת לומר פרקי תהלים, ואם ירצה, יוכל במשך היום לומר את קטעי הסליחות שמותר ליחיד לומר (להלן ז).
מקובל להורות, שגם תלמיד חכם שרגיל לשקוד על תלמודו, ראוי שיקדיש את הזמן הנדרש לאמירת סליחות (ברכ"י ושע"ת תקפא, א). וכן נוהגים בכל הישיבות לומר סליחות למרות שזמן אמירתן הוא על חשבון זמן הלימוד. אמנם מי שהקימה המוקדמת תגרום לו לאובדן זמן לימוד ארוך יותר מאשר משך הזמן המוקדש לסליחות, מפני ששינוי הסדרים יגרום לו אח"כ לחוסר ריכוז, מוטב שלא יקום לסליחות.

ו - זמן אמירת הסליחות
הזמן הטוב לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה, שאז היא שעת רחמים ורצון, שעה של ציפייה לקראת עליית האור וגילוי דבר ה' בעולם. ובאותה שעה כולם ישנים והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות ומתקבלת. ומכל מקום כבר משעת חצות הלילה מתחיל הזמן הראוי לאמירת הסליחות, מפני שמחצות הלילה מתחילה הציפייה לעליית השחר, והוא זמן של חסד ורחמים.
בדורות האחרונים אנשים רגילים לשכב לישון בשעות מאוחרות בלילה, וזמן הקימה המקובל הוא בין שש לשבע, כשעתיים לאחר אשמורת הבוקר, ואם יקומו באשמורת, יהיו עייפים במשך כל היום, ועבודתם ולימודם עלולים להיפגע. ולכן רבים נוהגים לקום כיום לסליחות כשעה או חצי שעה לפני השעה שהם רגילים להתפלל שחרית. ואף שכבר עלה השחר, השעה עדיין ראויה לאמירת סליחות. ואם יוכלו לומר סליחות אחר חצות הלילה, עדיף. ובכל אופן צריך להיזהר שאמירת סליחות לא תגרום לעייפות כזו שתפגע ביכולתו של האדם לקיים את חובותיו כלפי עבודתו או תלמודו.
יש אומרים שציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת לאמירת סליחות, כהוראת שעה רשאי לומר סליחות בעשר בלילה, למרות שעדיין לא הגיעה שעת חצות (עיין אג"מ או"ח ב, קה). אולם למעשה עדיף לומר סליחות ביחיד בזמן הראוי, מפני שלדעת המקובלים ופוסקים רבים, אין הזמן שלפני חצות הלילה מתאים לאמירת סליחות, כי אז היא שעה שמידת הדין מתוחה, ואוויר העולם מלא בטרדות וזוהמא של מיני מחשבות ומעשים שאינם טובים (ברכ"י תקפא, א-ב, שע"ת א; מ"ב תקסה, יב).
יש סוברים שצריך לדקדק שלא לומר דבר שקר בעת הסליחות, שיש פיוטים שאומרים בהם "קמנו באשמורת", ומי שאומר את הסליחות לאחר עלות השחר, או סמוך לחצות הלילה, צריך לדלג על פיוטים אלו (ערוה"ש תקפא, ד). והמנהג שלא לדקדק בזה, מפני שהנוסח נתקן על כל ישראל, וכיוון שבכל יום ישנם מישראל שקמים באשמורת, כל אחד מישראל רשאי לומר בזכותם "קמנו באשמורת".

ז - מדיני הסליחות
אומרים סליחות במניין, מפני שי"ג מידות רחמים הם דברים שבקדושה שצריך מניין כדי לאומרם (שו"ע תקסה, ה), וכמובן שגם צריך מניין לאמירת חצי הקדיש שבתחילת הסליחות וקדיש תתקבל שבסיומן. ואם בזמן שנקבע לאמירת סליחות עוד לא התאסף מניין, יתחילו לומר 'אשרי' ותחינות ופיוטים וידלגו על י"ג מידות רחמים וההקדמה שלפניהן. ובעת שיתקבץ המניין יאמרו שלושה פסוקים, חצי קדיש, ומאז יתחילו לומר י"ג מידות רחמים בין התפילות והפיוטים (מ"ב תקפא, ד).
מי שנמצא במקום שאין לו מניין לאמירת סליחות, יכול אם ירצה לומר את הסליחות ביחיד, וידלג על י"ג מידות רחמים שצריך מניין כדי לאומרם, או שיקראם בטעמים כקורא בתורה. ויש אומרים שגם ידלג על התפילות שבלשון ארמית (שו"ע תקסה, ה; מ"ב תקפא, ד). ויש שנהגו לאומרן ביחיד (כה"ח תקפא, כו. עיין בהרחבות).
על אף שאין מצווה להתעטף בטלית בלילה, למנהג אשכנז חזן הסליחות צריך להתעטף בטלית, שכך הוא מנהג אשכנז ששליח הציבור מתעטף בטלית לכבוד התפילה והציבור (מ"א יח, ב, שעה"צ תקפא, ג). ולמנהג תימנים כל הציבור מתעטף בטלית.
למנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית, כך הוא בתפילת מנחה וקל וחומר בתפילת ערבית וסליחות שמתקיימים בלילה. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו, מקראי קודש א, הערה לה).
אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שיש בזה ספק, שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל (לבוש תקפא, א; ועיין מ"ב ו). ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).
גם כאשר חתן או בעל ברית משתתפים באמירת הסליחות, אומרים וידוי ונפילת אפיים. ואף שיש חולקים, כך הוא המנהג. וכיוון שאין באמירת סליחות חובה גמורה, עדיף שחתן ובעל ברית לא ישתתפו באמירת הסליחות, ובכך הציבור לא יכנס לספק.
מנהג ספרדים לומר חלק מהסליחות בישיבה וחלק בעמידה, ומנהג תימנים לומר את רוב הסליחות בישיבה, ומנהג אשכנזים לומר את כל הסליחות בעמידה. והמתקשים לעמוד, רשאים לשבת, ויתאמצו לעמוד בעת אמירת וידוי וי"ג מידות רחמים ובעת שפותחים את הארון. וזקנים וחלשים וחולים שגם זה קשה להם, רשאים לשבת במשך כל הסליחות (עיין להלן יב).

ח - י"ג מידות רחמים
שיאה של תפילת הסליחות היא אמירת י"ג מידות רחמים, שהן המידות העליונות שבהן מנהיג ה' את ישראל. מידות אלו נתגלו למשה רבנו לאחר שמחל ה' לישראל על חטא העגל, שאז ביקש משה רבנו: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". השיב לו ה': "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ", כלומר אגלה לך את המידות שבהן אני מנהיג את ישראל. "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'". "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (ה' קרא וגילה את מידותיו למשה): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד, ה-ז). ואלו הן שלוש עשרה מידות רחמים.
"אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ר"ה יז, ב). ולכן בסליחות ובימי תענית ויום הכיפורים, מרבים להזכיר בתפילה את י"ג מידות רחמים.
דווקא לאחר החטא הנורא, התברר שהקשר בין ה' לישראל הוא נצחי, וכל החטאים אינם מבטלים אותו. החטאים אמנם גורמים לעונשים וייסורים קשים, אבל מבחינה פנימית הקשר שבין ה' לישראל נותר במקומו, ועל כן אפשר תמיד לחזור בתשובה. על ידי אמירת שלוש עשרה מידות רחמים, הננו מתעלים באמונה ומתקשרים אל ה' באופן עמוק ועליון כל כך, עד שמתברר שהחטאים שוליים וחיצוניים, וממילא אפשר ביתר קלות לשוב עליהם בתשובה. כיוון שבי"ג מידות רחמים מתגלה מעלת כלל ישראל, רק במניין מותר לאומרן (שו"ע תקסה, ה. ובהלכה ז' דין היחיד). 4

ט - תעניות תשובה
רבים נהגו לצום בערב ראש השנה, לשם קבלת ייסורים על העוונות, שהייסורים שהחוטא מקבל על עצמו לשם תשובה, מכפרים עליו ופוטרים אותו מהעונשים החמורים שהתחייב בהם בעוונותיו. וכן הוא לגבי תעניות ציבור, הצומות מכפרים על העוונות ופוטרים את הציבור מעונשם.
אמרו חכמים (תנחומא אמור כב): משל למה הדבר דומה? למדינה שהיתה חייבת מס גדול למלך, והיה המלך משלח שליחים לגבותו, ולא היתה משלמת מפני שהיה החוב גדול. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו וצבאו: עימדו ונלך עליהם! עד שהיו הולכים כמו עשרה מילין, שמעו בני המדינה ופחדו. מה עשו? התחילו גדולי המדינה לצאת לקראת המלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשים? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם שליש. עד שהתקרב לעיר, יצאו לקראתו בינוני המדינה. אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כוח לעמוד בתשלום אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. הניח להם השליש השני. עד שהוא מהלך ומתקרב יצאו לקראתו כל בני המדינה, גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך אין לנו כוח ליתן מה שאנו חייבים לך. הניח להם הכל.
המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתעלה שמו, בני המדינה אלו ישראל שהם מסגלים עוונות כל ימות השנה. מה הקב"ה עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. ומה הם עושים? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענים והקב"ה מוותר להם שליש מעוונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים והקב"ה מוותר שליש מעוונותיהם. וביום הכפורים כל ישראל מתענים ומבקשים רחמים, אנשים נשים וטף, והקב"ה מוותר להם את הכל, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".
כיוון שאמרו חכמים שהצום שלפני ראש השנה מועיל מאוד, נהגו רוב ישראל בימי הראשונים לצום בו (עיין בהלכה הבאה). וכן כתב בשולחן ערוך (תקפא, ב): "נוהגים להתענות ערב ראש השנה". אמנם צום זה אינו חמור כצומות שאנו צמים לזכר החורבן, ולכן רבים נהגו לצום בו עד חצות היום או עד פלג המנחה, ובכל אופן נהגו שלא לצום עד סוף היום, כדי שלא יכנסו לחג כשהם מעונים (רמ"א שם; מ"ב תקסב, י).
והיו שנהגו לצום עשרה ימים, וכפי שכתב הרמ"א (שם): "והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים, וכן נכון לעשות". והיו צמים במשך עשרת ימי תשובה ששה ימים, שכן אין צמים בשני ימים של ראש השנה, בשבת ובערב יום הכיפורים. וכדי להשלים לעשרה ימים, הוסיפו לצום עוד ארבעה ימים לפני ראש השנה.
בדורות האחרונים נתמעטו מאוד האנשים שנוהגים במנהגי התעניות, ואפילו בערב ראש השנה רוב ישראל אינם נוהגים לצום. יש סוברים שירדה חולשה לעולם והאנשים נעשו מפונקים, ואין לדרוש מהם לצער עצמם במנהגי חסידות (ח"א קלח, א). וגדולי תנועת החסידות סברו שעיקר העבודה בדורות הללו צריכה להיות בשמחה, ולכן יש להימנע ממנהגים שפוגמים בשמחה. ומי שרוצה לקיים את המנהג אבל הצום קשה לו, טוב שיפדה את התענית בצדקה, כפי השווי שהיה מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום, או לכל הפחות כפי שווי המאכלים שהוא רגיל לאכול ביום.

י - ערב ראש השנה
כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בתקופת הראשונים, נהגו רוב ישראל לצום בערב ראש השנה (שו"ע תקפא, ב; מ"ב טז), וכיום מנהג רוב ישראל שלא לצום, ורק מעטים מהדרים לצום עד חצות או עד פלג המנחה, ויש נוהגים לפדות את הצום בצדקה.
מנהג אשכנז להרבות בסליחות בערב ראש השנה יותר משאר הימים, ואם התחילו לומר סליחות לפני עמוד השחר, נופלים אפיים בסיום הסליחות, אבל בשחרית אין נופלים אפיים כי הוא ערב חג. ואם התחילו לומר סליחות לאחר עמוד השחר, אין נופלים אפיים בסיום הסליחות (מ"ב תקפא, כג). 5
בערב ראש השנה אין תוקעים בשופר, כדי להבדיל בין תקיעות רשות של חודש אלול לתקיעות חובה של ראש השנה (שו"ע תקפא, ג; לבוש). ויש שהחמירו גם שלא להתאמן באותו יום לקראת התקיעות בראש השנה, אולם למעשה, הרוצה להתאמן, רשאי לתקוע בתוך חדר סגור (מ"א יד; א"ר ד; מ"ב כד).
כיוון שראש השנה הוא 'מקרא קודש', יש לכבדו כפי שמכבדים שבתות וחגים, ולהתכונן לקראתו בניקוי הבית, כיבוס הבגדים, רחצת הגוף, הכנת מאכלים טובים וסידור השולחן. ומי שצריך להסתפר או להתגלח, מצווה שיתכונן בכך לכבוד החג (שו"ע תקפא, א, להלן ג, ד).
נוהגים להדר בהכנת תבשילי ראש השנה, ויש בזה סימן טוב לכל השנה שתהיה טובה ודשנה. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשחוט בערב ראש השנה בהמות רבות לצורך סעודת החג, עד שערב ראש השנה נחשב לאחד מארבעה הימים שנהגו לשחוט בהם יותר בהמות מאשר בכל השנה, ועל כן היו צריכים להיזהר אז שלא לשחוט אם ובנה ביום אחד (חולין פג, א).
יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה כדי להיטהר לקראת יום הדין (רמ"א תקפא, ד). ומי שרוצה לקיים את המנהג וקשה לו ללכת למקווה, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה של ט' קבין (מ"ב כו). היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו (פנה"ל מועדים א, טז, 8).
נוהגים בערב ראש השנה לערוך התרת נדרים, ולמסור מודעה לעתיד (כמבואר להלן ה, יא-יב).

יא - החזן בימים הנוראים
תפקיד מרכזי ישנו לחזן, שהוא מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה בשליחות הציבור, והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים, ולכן הוא נקרא 'שליח ציבור'.
לפיכך צריך לדקדק שיהיה שליח הציבור ראוי לתפקידו המקודש. שיהיה הגון, כלומר שלא יהיו בידו עוונות, ובמיוחד עוון גזל. ופרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע אפילו בנערותו בעקבות עבירות שעבר בזדון. ויהיה ענו ומרוצה לעם, מפני שהוא שליח שלהם. ויהיה רגיל לומר את התפילה בדייקנות, ויהיה רגיל ללמוד בתורה ובדברי חז"ל. וידע לבצע את המנגינות כראוי, ויהיה קולו ערב, שעל ידי כך הוא מכבד את בוראו בקולו ומושך ומרומם את המתפללים לכוון בתפילתם. ואם לא מצאו מי שיהיו בו כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד-ה).
היו בפניהם שתי אפשרויות: זקן עם הארץ שאינו מבין את התפילה ומשבש את מילותיה, אבל קולו נעים והציבור רוצה בו, ולעומתו נער בן שלוש עשרה שאינו יודע את המנגינות אבל מבין את התפילה, הנער עדיף.
בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).
וכן ראוי שהחזן יהיה נשוי, וכפי שהכהן הגדול היה צריך להיות נשוי. וכן ראוי שיהיה לפחות בן שלושים, כשם שבני לוי נכנסו לעבודתם בהיותם בני שלושים (רמ"א תקפא, א). בן תורה רווק וצעיר קודם לעם הארץ נשוי בן שלושים (מ"ב יג). ואם כבר הוחזק אדם להיות חזן, גם אם מצאו חזן עדיף ממנו, אין מורידים אותו מחזקתו אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ע נג, כה).
בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתיקנו חכמים - אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז החזן היה צריך לומר את כל התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את האנשים שלא ידעו את התפילה על פה. ונהגו למנות חזן קבוע לכל השנה, והקפידו שיהיו בו כל המעלות הנזכרות. ואמרו שכל המסייע למנות שליח ציבור שאינו הגון, גוזל טוב מן הקהל ועתיד ליתן על כך את הדין (ספר חסידים תשנ"ח; מ"ב תקפא, י).
במשך הדורות התירו חכמים לכתוב את דברי התורה שבעל פה, ועם הופעת הדפוס נעשו הסידורים מצויים ביד כולם, וכבר אין צורך למנות חזן קבוע לכל התפילות, כי הכל מתפללים בעצמם מתוך הסידורים שבידם. לכן נוהגים למנות לכל תפילה חזן אחר, ואין מדקדקים כל כך במעלותיו.
אולם בתפילות הימים הנוראים, שאנו עומדים בתחנונים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, יש להקפיד בכל הדברים הללו. במיוחד יש להקפיד על כך בתפילת מוסף, שבראש השנה תוקעים בה בשופר, וביום הכיפורים אומרים בה את סדר עבודת הכהן הגדול. והמליצו למי שיודע בעצמו שאינו הגון, שיימנע מלהיות חזן, מפני שבשמיים ממהרים להעניש חזן שאינו ראוי על עבירות שבידו (א"ר, מ"ב תקפא, י).
אם בחרו באדם שאינו מתאים, ראוי שלא לעורר מחלוקת על כך. ראשית, מפני חומרת עוון המחלוקת. שנית, מפני שבפועל גם בימים הנוראים, כל אחד מתפלל לעצמו ממחזורו, ואינו יוצא ידי חובת תפילתו בתפילת החזן (חת"ס או"ח רה; מ"ב תקפא, יא).
הנעימה והקול היפה נצרכים מאוד לחזנות, וצריך החזן לכוון בשירתו לכבוד שמיים, ולא יאריך בחזנות כדי להתגאות בקולו היפה. ואם האריך בגאווה, עליו נאמר (ירמיהו יב, ח): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". אבל אם הוא מנעים את התפילה בקול ערב ומנגינות נאות לכבוד שמיים וכדי לעורר את כוונת הציבור, תבוא עליו ברכה ושכרו גדול מאוד (רשב"א, שו"ע נג, יא).

יב - קול רם ועמידה בעת פתיחת הארון
הלכה היא שתפילת עמידה צריכה להיאמר בלחש (פנה"ל תפילה יז, ז), אבל בראש השנה ויום הכיפורים היו שנהגו לומר את תפילת עמידה בקול, כדי לעורר את הכוונה. ואף שבכל השנה אסור להקל בזה, כדי שלא לבלבל את שאר המתפללים, בראש השנה ויום הכיפורים שיש בידי הכל מחזורים, אין חשש ששאר המתפללים יטעו עקב כך בתפילתם (שו"ע תקפב, ט). ומכל מקום לא יגביהו קולם, כדי שלא יפריעו לשאר המתפללים, וכדי שלא ייראו כנביאי הבעל שצועקים אל אליליהם (רמ"א, מ"ב יב).
ויותר טוב לומר בלחש את תפילת עמידה, מפני שלרום גובהה של תפילת עמידה, ראוי שתהיה נסתרת מאוזנם של שאר המתפללים (מ"א או"ח קא, ד; מ"ב יא). ואדרבה בימים הנוראים ראוי להקפיד על כך יותר. ובמקום שכמעט כולם מתפללים בלחש, כמו שנוהגים כיום ברוב הקהילות, אסור להתפלל בקול. ואף שאין חשש שיטעו בנוסח התפילה הואיל והמחזורים לפניהם, מכל מקום המתפלל בקול מסיח את דעת המתפללים ופוגם בכוונתם.
כפי שמצוין במחזורים, נוהגים לפתוח את ארון הקודש בעת שאומרים חלק מהתפילות, ובאותה שעה נוהגים הכל לעמוד לכבוד התורה שנגלית לציבור. אמנם מצד הדין, החובה לעמוד היא רק בעת שמוליכים את הספר, אבל כשהוא נמצא במקומו, בארון או על הבימה, אין חובה לעמוד. ולכן זקנים וחלשים וחולים שקשה להם לעמוד באותה שעה, גם בעת שפותחים את הארון רשאים לשבת. ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל - יתאמצו לעמוד. 6




^ 1.. בעבר היו קהילות של ספרדים שלא נהגו לתקוע בעת הסליחות, והיו שנהגו לתקוע (כה"ח תקפא, יג). וכיום כמעט הכל תוקעים בעת הסליחות תשר"ת תש"ת ותר"ת בקדיש תתקבל, ויש תוקעים גם בעת אמירת י"ג מידות. גם עולי תימן תוקעים בסוף הסליחות, ויש תוקעים גם בי"ג מידות. ומנהג אשכנז לתקוע תשר"ת בסיום תפילת שחרית. וכתב בציץ אליעזר יב, מח, שהמנהג הוא לציבור ולא ליחיד. עוד יש מנהג ליוצאי אשכנז, לומר מר"ח אלול ועד שמיני עצרת בשחרית ובמנחה או בערבית "לְדָוִד ה' אוֹרִי" (תהלים כז).
^ 2.. יש אומרים שאסור לומר פיוטים שיש בהם פניית בקשה אל המלאכים השונים, מפני שרק אל ה' יתברך מותר לפנות בתפילה (רמב"ם, רמב"ן). ולכן אין לומר "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים", שנזכר בסדר רב עמרם גאון (ואשכנזים נוהגים לאומרו בסוף הסליחות), וכן לדעתם אין לומר פיוט "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי ובעד עמך רחמים שאלי".
ודעת רוב הפוסקים שמותר לומר את הפיוטים הללו שנתחברו על ידי גדולים קדמונים ונהגו ישראל לאומרם במשך דורות רבים, מפני שכל זמן שהמתפלל יודע שהכל בידו של הקב"ה, מותר לבקש מהמלאכים שנבראו כדי להעלות את התפילות ולהזכיר את הזכויות לפניו יתברך, שימלאו את שליחותם (רב שרירא גאון, רבי אליעזר מגרמייזא בעל הרוקח; שבלי הלקט רנב; מהר"י ברונא). וכן נוהגים רוב ישראל, שלא להשמיט פיוטים אלו מהסידור. ויש שמסכימים עם דעת המחמירים, אך כדי שלא לבטל אמירת פיוטים אלו שנהגו כל ישראל לאומרם, משנים מעט את נוסחם, באופן שהתפילה תהיה מופנית אל ה', שהוא יורה למלאכים מכניסי התפילות שיכניסו את תפילותינו לפניו (מהר"ל נתיב העבודה יב, וכן נהג הרצי"ה). ויש שהאריכו בתפילות שלפניהם, כך שבפועל לא הספיקו לאומרם, אבל לא ביטלו את הציבור מלאומרם (חת"ס או"ח קסו). ועיין בספר מועדים לשמחה אלול-תשרי עמ' לז-סב.
^ 3.. הטעם להקפדה על ארבעה ימים, משום שרבים נהגו להתענות עשרה ימים לשם תשובה, כמבואר בהלכה ט'. ומאחר שבעשרת ימי תשובה אפשר לצום רק ששה ימים (כי מצווה לאכול בשני ימים של ר"ה, שבת תשובה וערב יום כיפור), הוסיפו להתענות ארבעה ימים לפני ראש השנה ואמרו בהם סליחות. ואף שכיום המנהג הרווח שלא להתענות עשרה ימים, לעניין הסליחות ממשיכים במנהג. ועוד, שהאדם בראש השנה צריך להקריב עצמו לפני הקב"ה, ומצינו בקרבנות שצריך להכינם ולבקרם ממומים לכל הפחות ארבעה ימים לפני הקרבתם. וכדי שלא יתבלבלו קבעו את מוצאי שבת כיום הראשון לאמירת הסליחות (טור ורמ"א תקפא, א, מ"ב ו). עוד טעם לקביעת תחילת הסליחות במוצאי שבת, כדי להתחיל להתחנן מתוך קדושת השבת, שבשבת רגילים הכל ללמוד תורה מתוך שמחה ועונג, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה (לקט יושר).
^ 4.. כדי להבין את מעלתן של י"ג המידות, צריך לבאר שישנן שתי דרגות של הנהגה: 'זעיר אנפין' ו'אריך אנפין', או בלשונו של הרמח"ל (דעת תבונות קלד, ובעוד מקומות רבים), הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. ההנהגה האלוקית הרגילה, שבה מנהיג ה' את ישראל, היא 'הנהגת המשפט', לפיה הכל תלוי במעשי האדם, אם יבחר בטוב, יזכה לברכה, ואם יבחר ברע, ימנע ממנו השפע האלוקי. אמנם למעלה מהנהגת המשפט, קיימת הנהגה עליונה נסתרת, 'הנהגת הייחוד', על פיה העולם מתקדם תמיד ומתעלה אל גאולתו, מפני שאף ממצבי חטא ועונש ה' מסבב בסתר את המשך התעלותו של העולם. והנהגה זו תלויה בברית שכרת ה' עם ישראל, שבאה לידי ביטוי בי"ג מידות רחמים. ככל שאנו מתקשרים יותר אל הנהגת הייחוד, כך אנו מתגדלים יותר באמונה ומקשרים יותר את העולם אל תכליתו, ויש בזה תשובה גדולה, ומתוך כך נמשכת סליחה ומחילה, והקטרוגים מתבטלים והברכה נמשכת לעולם.
^ 5.. יש נוהגים ללכת לבית הקברות בערב ראש השנה ולתת צדקה לעניים (רמ"א תקפא, ד). כדי שזכות הצדיקים הקבורים שם תסייע לקבלת התפילה. אבל ההולך לבית הקברות צריך להיזהר שלא לבקש מהמתים שיתפללו עבורו אלא רק אל ה' יפנה בתפילתו (מהרי"ל, מהר"ל נתיב העבודה יב; ח"א קלח, ה; מ"ב תקפא, כז). ויש אומרים שמותר לבקש מהצדיקים שמתו שיתפללו עבורנו לה' (פמ"ג תקפא, מהר"ם שיק או"ח רצג). וטוב לאדם להמשיך במנהג אבותיו. גם לגבי ערב יום הכיפורים כתב הרמ"א תרה, א, שיש נוהגים לילך לקברות. אבל למעשה אין כמעט מי שנוהג בכך, הואיל וערב יום הכיפורים הוא קצת יו"ט. וגם בערב ר"ה מנהג זה אינו נפוץ.
^ 6.. לט"ז יו"ד רמב, יג, כאשר הספר מונח בארון או על הבימה, אין צורך לעמוד, כיוון שהוא ברשות אחרת. ומהי רשות אחרת? כרשות היחיד לעניין שבת, מקום שגבוה עשרה טפחים (76 ס"מ) ורחב ד' טפחים (30.4 ס"מ). ולפמ"ג או"ח קמח, מ"ז ג, גם כאשר אין לארון או לבימה גובה עשרה טפחים ורוחב ד' טפחים, כיוון ששם הוא מקומו המכובד של הספר, גם כאשר רואים אותו, אין חובה לעמוד. בפועל אין בימה, וכמעט שגם אין ארון, שאין בגובהם י' טפחים וברוחבם ד' טפחים.
עוד בנושא סליחות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il