ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חזק ונתחזק ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף שיחות לפני הגירוש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ו

חזק ונתחזק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שעה קלה לפני הפריצה של כוחות הביטחון במדיהם השחורים לבית הכנסת בכפר-דרום, בי"ג באב התשס"ה, ביקשנו מהרב שידבר בפני תלמידי הישיבות והציבור הגדול שהתבצר בבית הכנסת. היס"מ עשה את ההכנות לפרוץ את הדלתות הסגורות, המתח הגיע לשיאו, ובאין מי שיקליט את הרב כתבתי את הדברים אשר יצאו מעומק הלב. לצערנו אי-אפשר להעביר במלים כתובות את הרוח של הדברים באותה שעה, ואת זה יצטרך הקורא להשלים בעצמו. (הרב עידו יעקובי)

"אי עביד לא מהני". ה' לא מחשיב מה שעושה כעת הממשלה, בהחריבה חלקי ארץ-ישראל, משום שהיא טועה ומחשבתה משובשת. לעומת זאת, ה' מחשיב את פעולתנו, כמו שאמר משה על עם ישראל שחטא שלא באשמתו. כשהציבור-הכלל חוטא, זה אינו באשמתו כי אם באשמת הגלות, אויבי ישראל וההנהגה. אין זה פלא שיש אנשים שאינם יכולים לעמוד במאבקנו מול הגויים, אך אנו צריכים לומר כלפיהם: אתם טועים ומשבשים. ובינינו לבין רבונו של עולם, אנו מבקשים שלא יתחשב בטעות הזו. אנו דבקים בתורתך ובארצך ומקבלים עלינו את הדין.

אשרינו שבאנו לכאן, לגלות את דבקותנו בה' ובארצו, מתוך נכונות להקריב ולהסתכן, אך כל זאת מעט לעומת המסירות של תושבי המקום. מצווה גוררת מצווה, ובעזרת ה' הנכונות הזו תביא בעקבותיה עוד ועוד גבורה פנימית לדעת מה לומר ומה לא לומר. היו אנשים בנווה-דקלים שהתבטאו כלפי המגרשים בלשון "נאצים", ועוד אמירות מעין אילו. אנו לא משתמשים בביטויים כאלה, אלא אומרים: אל תהיו רובוטים, אל תהיו עקומים.

עלינו להיאזר בגבורה אקטיבית בעיקר לאחר המאבק הנוכחי. נצא למאבק רוחני על דמותו של עם ישראל. ה' מתרגל אותנו להיות גיבורים, "עזים כנמר לעשות רצון אבינו שבשמים", כמו ישיבת נובהרדוק שחינכה לעזות גדולה ובזכות זה הקימו עשרות ישיבות במשך שנים מעטות.

מה שאנו רואים כעת, אלו הפרפורים האחרונים של הסטרא-אחרא, שלפני הגאולה. בשלב זה הוא מפעיל את כל כוחותיו, פוגע ומזיק. הסיבה לכך היא שהאוחזים בו חשים שהם עומדים לאבד את מקומם בעולם. עלינו לא לפחד, לדעת שאנו מתקרבים לגאולתנו השלמה, אולי היום, אולי מחר ואולי עוד כמה שנים, אך ודאי שאנו מתקדמים. כמו בפצע מוגלתי, שכאשר המוגלה יוצאת זה מראה על ריפוי ובריאות, כך גם בגאולה - כשאנו רואים רע יוצא החוצה ומתגלה, אנו יודעים שהגענו לשלב נוסף של הגאולה. זוהי בריאות פנימית הדוחה את הרע החוצה. אנו רואים את הבגדים השחורים, אבל באופן פנימי הכוח הבריא הולך ונבנה.

כשהייתי צעיר, הכרנו את כל הנוער הציוני-דתי בארץ, ואילו היום הציבור גדול ועצום, ואינני מכיר אפילו את כל הקהילה שלנו בבית-אל. בתקופה ההיא בקושי למדו לימודי קודש ועולם הישיבות היה קטן. לאחר מכן חל מהפך גדול והנוער התחיל להתקדם ולהתעלות ולבנות גם את העם וגם את התורה. קשה מאוד להרים את שני הדגלים הללו יחד. בהתחלה הנפנו את הדגלים בעוצמה נמוכה בכל תחום ותחום, ואילו עכשיו הציבור מלא בעוצמות רוחניות של אהבת העם והארץ. הרעיון היה קיים כבר אז, אבל נדרשו הרבה שנים על-מנת שיופיע. כיום יש יהודים שלמים, עם, ארץ ותורה. מתוך התורה אוהבים אנו את העם והארץ. העובדה הזו מעוררת חששות גדולים אצל הציבור הרחב. הסטרא-אחרא רועד מכוחו של הציבור שלנו וחושש שהרוח הזו תכבוש את העם כולו. זהו המאבק על גוש-קטיף - מי יוביל את דמותו של העם. המאבק נגדנו הוא מתוך הפחד, הם חשים רדידות, כיוון שאין להם מסר חילופי למסר שלנו.

הסופרים כותבים: מחובתנו להשתחרר מהעבר, מכל המטען הגדול של עם ישראל לדורותיו. יוצרים תרבות של בילויים, מנגלים ביום העצמאות, וזהו התוכן שאותו מנסים להכניס. הם מבינים שהתוכן הזה אינו תופס והעוצמה של התורה תגבר ותוביל. בינתיים הסטרא-אחרא המפרפר מכה, אך אנו לא מפחדים. נכבוש את הארץ בפועל וגם נכבוש אותה בלבבות. אחרי שגילינו את הכוחות הנמצאים בציבור שלנו, נוכל להגיע גם ללבבות של עם ישראל. ללא דוגמה אישית לא ניתן לחנך. רק על-ידי דוגמה אישית והקרבה קונים את ארץ-ישראל גם בלבבות. כיוון שאנו פועלים גם במציאות וגם בלבבות, דרכנו בטוחה.

המכים יקבלו מכה קשה יותר. המכות שלהם הן מכות עצמיות. הם מתנהגים בפראות. משפחות גוש קטיף קידשו שם שמים, דיברו בעוצמה עם המפנים. כשהוציאו אותם הם נתקעו בפקק שיצרו אנשי כפר-דרום. הפינוי בנווה-דקלים נעצר למשך זמן על-ידי סתימת הגשר. המפנים התרוצצו לאורך הדרך ולא ידעו לאן להוביל אותם. יש אנשים אחרים שהורידו אותם בשדרות ללא כל פתרון מוקדם. אמרו להם שיסתדרו לבד. התנהגות כזו של הממשלה כלפי העם והארץ היא קלקול של רוע, ורוע אינו דרך. על הממשלה היה לפחות לעזור למתיישבים ברמה האישית, אך הם מעמידים ציבור עצום בתנאים בלתי אפשריים. זה פועל לרעתם ופוגע בהם יותר מאשר במתיישבים. יש דלקת ברגל שמאל וזה גורם לכל הגוף לצלוע. אנו מתפללים עליהם, הם חלק מאתנו.

אנו בונים את מידת הגבורה כדי לעבור משלב ההתגוננות לשלב של התקפה והשפעה על כלל הציבור. זה מחייב אותנו. עלינו להוציא יותר כוחות רוחניים - שקידה בלימוד התורה, תפילה מעומק הלב, איכות לימוד גבוהה. מה שהספקנו עד היום ב-12 שעות נצטרך להספיק בשמונה שעות. עלינו למצות את הכוחות כדי שנוכל גם לצאת ולפעול. ב"בין הזמנים" יש לנצל כל רגע, וכל אדם שרואים יש להדביק באהבת ה' ובאמונה. כל אחד שפוגשים בו - אין זה מקרה. עלינו ללמוד מהיס"מניקים, להתרגל להיות אקטיביים, גיבורים, לתרגם את הנחישות הזו לפעילות רוחנית. המנהיגים לא מנסים לשמוע מה העם אומר, אלא מנסים להגיד לו מה לחשוב. מה שהעם חושב זה מה שהרצי"ה חשב, מה שבית המדרש חושב, מה שהתורה חושבת. זה לא עם של סקרים. תפקידנו לא להתאים אותנו אל העם אלא להתאים את העם לתורה. אין זו גאווה, אלא הימנעות מענווה פסולה. צריך עוצמות של ביטחון. הדברים הבטוחים חודרים כחץ ופוגעים. אי-אפשר לבנות בספקנות. אנו בונים היום שלב חדש.

חזק ונתחזק יחד עם הבכיות, עם כאב הקורע את הלב. לכאוב ולבכות (הרב בוכה), להיות גיבורים ודומעים, כאב נורא וביטחון שהקרע יוביל לבניין. הכאב הוא כאב כשל ניתוח קשה, אך כאב של ניתוח מרים ובונה. יש ללמוד כיצד לקבל את הדברים וליצור כוחות של אמונה.

מהו היחס לתלמידי חכמים שאינם חושבים כמונו? אכן, "ראיתי בני עלייה והם מועטים". גם ליד ימין יש צד שמאל. גם בתוך בית המדרש יש שמאל. זו המציאות. באים אנשים בשם הרצי"ה ואומרים שהוא חזר בו. אני זכיתי להיות 25 שנה על יד הרב, בקשר שהיה בהתחלה יום-יומי ואחר כך קשר קרוב מאוד. למעטים היה קשר כזה. הרצי"ה מעולם לא חזר בו ממה שאמר. לא היה אצלו דבר כזה. כל דבריו היו ברורים ומוחלטים. יעיד על כך הרב בדיחי היושב כאן. כזה היה הרצי"ה - מדייק בדבריו שלא לומר דבר שאינו נכון. הרב לא אמר את הביטוי "העם לא אתנו", ואם אמר זה רק ברמה הטקטית במקרה פרטי. מה שהוא כן אמר זה שעל ארץ-ישראל תהיה מלחמה, לא בחיבוקים. מי ששמע את העוז, את הזעם שבדבריו, ידע שלא ברכרוכיות ניתן להילחם אלא בגבורה. וכי בגלל שהם חלק מהעם נוותר על דעתנו?! אנו פוגעים בהם עצמם. כמובן אין לנהוג בגבורה ללא אהבה, אך יש להוביל בנחישות של יושבי ארץ-ישראל. אם הרצי"ה היה אתנו היום, הוא היה מחזק את יושבי המאחזים בכל חלקי ארץ-ישראל. יש שלא הפנימו את דרכו ומדברים בשמו לא כמו שחשב.

אך מוטל על שכמנו תפקיד גדול יותר - לא להחריף את ההבדלים, לא ליצור בינינו תהום. יש להדגיש שהמשותף בינינו גדול. חילוקי הדעות מביאים לחולשה. אם היינו מאוחדים ורבנים לא היו מבלבלים את הנוער, היה קידוש ה' גדול מאוד, אך גם זה חלק מתהליך הגאולה. אנו ממשיכים את דרכו של מו"ר הרצי"ה זצ"ל, ודרכו מובילה את ההתנגדות. אם בתחילת ההתיישבות היו עושים חשבונות, לא היו קמים כל היישובים. גודלה של בית-אל היה 17 דונמים בלבד. היה אסור להתרחב. אם היינו מתחשבים בשיבושי הדעות, לא היתה התיישבות. היום, כשהציבור הולך וגדל, מתרבות הבעיות ויש דעות משובשות. מצד אחד אין לטשטש את ההבדלים ומצד שני לא לחדד יותר מדי. יש הרבה משותף. יש מחלוקת רק על הדרכים ולא על המטרה. לתלמידים גורמת המחלוקת מבוכה, אך גם על הקושי הזה יש להתגבר ואף הוא מתקן. כשביקשו לבטל את יצר הרע הוא יצא מבית קודשי הקודשים, מתוך הדעות היותר פנימיות. השורש של העבודה הזרה היה בתוך קדושה, ואת הקדושה יש לטהר. זו עבודה גם מבפנים וגם מבחוץ.

נקווה שלא נצטרך לצאת מכאן, אך גם אם נצא - אין ספק שעוד נחזור לסיני ולכל ארץ-ישראל השלמה. ה' הבטיח ואינו מבטל את הבטחתו. היינו בסיני במלחמת השחרור ואחר כך במלחמת סיני. זו היתה הכנה, שלאחריה נכנסנו לשם לשנים רבות. הפעם הבאה תהיה בעז"ה לתמיד. "שבע יפול צדיק וקם". כדי לקחת תנופה הולכים אחורה. הכל כדי להתקדם התקדמות גדולה. אנו יודעים ובטוחים שה' מוביל אותנו לטוב. אסור לחשוב שנסיגה היא הפסקת המהלך, אלא התקדמות בצורה עקיפה. הנסיגה באה להטעות את האויב שחושב שאנו חלשים ואיננו יכולים להתמודד ואז מרים ראש ומקבל מכה. גם במצרים חשבו המצרים שאנו תועים במדבר ורדפו אחרינו וקיבלו מכה. וכן סיחון חשב שעם ישראל נחלש, וקיבל מכה. העם ואף משה היו מתוסכלים מהסיבוב במדבר. נאמר בפירוש שהם נבהלו כשבאו לים. גם היום ייתכן שה' רוצה להטעות את לב הגויים ולהקשות ליבם על מנת לתיתם בידינו. חזק ונתחזק ונזכה לגאולה בקרוב.

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il