בית המדרש

  • ספריה
  • ט - שנה לגירוש
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
7 דק' קריאה
דברים אלו נכתבים לאחר קרוב לשנה מהגירוש, אך אין לשכוח את הזמן שבו הם נכתבים, ובהחלט ייתכן שכמה שבועות קודם היו נכתבים דברים אחרים ובנושאים אחרים.

דין רודף על הנחלקים מכלל ישראל
בשעה ששורות אלו נכתבות נלחם צה"ל בשתי חזיתות, בדרום ובצפון. הרמב"ן במשפט החרם כותב שעכן נתחייב מיתה על כי מעל בחרם המלך, וכן אנשי יבש גלעד נתחייבו מיתה על כי עברו על השבועה של הסנהדרין. הוא לומד את הדברים מהפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כ"ז כט) שכל העובר על חרם מלך ישראל או סנהדרין גדולה במעמד כל ישראל חייב מיתה. הנצי"ב ב"העמק דבר", שאילתא קמ"ב אות ט', משיג על דבריו שאין כוח לחרם המלך או הסנהדרין יותר משאר חרם. ולדעתו הסיבה שנתחייב עכן מיתה היא שזו היתה שעת מלחמה, ועל-ידי שמעל בחרם גרם שישוב ה' ממחנה ישראל, ופוק חזי מה אירע בעקבות כך, ולכן נתחייב עכן מיתה מדין רודף. וביחס לאנשי יבש גלעד - נתחייבו אף הם מדין רודף, ואני מצטט:
"ויותר ראוי לומר, דזה ברור דתקנת כלל ישראל בין אומות העולם במלחמותיהם היא, כאשר היתה אגודתם על הארץ ביסוד חזק לעזור זה את זה. וכיון שחלק לבם של שבט אחד לצאת מן הכלל, היה קרוב הדבר שיחזיקו ידי אומות העולם ויפתחו שערי ארץ ישראל ואין לך סכנת נפשות יותר מזה. והיינו שאמר פינחס לשבטי ראובן וגד: 'ובה' אל תמרודו ואתנו אל תמרודו' דמרידה בכלל ישראל היה חייב עונש מצד רודף כמו מרידה בה' הגורם לסלק שכינה מכלל ישראל ומסכנים את הכל וכו', ואם כן היה להם לחוש שירדפו אנשי יבש גלעד את הכלל בעזר אומות העולם, שבודאי לא ישקוטו על חרמם המר, והם יושבים על הספר והרבה היה מקום לחוש לסכנת הכלל, משום הכי נתחייבו מיתה".

דהיינו שההיחלקות בתוך עם ישראל היא עצמה סכנת נפשות לכלל ישראל, ומטילה חיוב מיתה על הנחלקים מדין רודף. ולכן בשעות אלו במיוחד עלינו להדגיש את המאחד ושחלילה לא תהיה השתמעות במאמרי של היפרדות מכלל ישראל.

כבוד שמים קודם לכבוד בשר-ודם
יש תחושה שרווחת אצל רבים לאחר הגירוש מגוש-קטיף, שיש צורך בהתנתקות נגדית, התנתקות שלנו ממוסדות המדינה 1 , מצה"ל ועוד. וצריך לבחון היטב מה עומד מאחורי תחושות אלו, והאם יש להן הצדקה.

אנשי ישראל ניגפו לפני בני בנימין בשני הימים הראשונים של פילגש בגבעה, וחז"ל מוסרים לנו שהסיבה היא מפני שלא מיחו כמו כן בפסל מיכה: אמר להם הקב"ה בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם? אם הסיבה לתחושות אלו היא רק בשל העובדה שכאן פגעו בנו (בראשונה במגורשים, ולאחר מכן בכלל ההתיישבות ובכל הציבור הדתי-לאומי) פגיעה אישית 2 , יש מקום רב לשאול על תחושות אלו האם הן מוצדקות, האם לא היו וישנן בעיות אחרות חמורות לא פחות במדינה? (המיסיון, בתי עבודה זרה - ואף המוקמים במימון ציבורי - עריות כאשר בג"ץ כותב כתובה למשכב זכור, חילול שבת, מערכת המשפט במדינה, ולא נוסיף עוד כי אינני רוצה ללמד קטגוריה ח"ו). האם עליהם לא היה ראוי למחות מחאות אלו? ואומנם בוודאי הדבר נכון שבהתנתקות נעשה מאמץ לפגוע פגיעה אישית בציבור הדתי-לאומי, אך האם זה מצדיק תחושות כאלו שלנו?

יש המגיבים על תביעה להשתתפות בנושאים אחרים שבהם יש ריבוי כבוד שמים בשאלה: "איפה היית בגירוש"? וקביעה כזו אינה טובה, כי היא מגלה שתביעתנו באה רק מצד הפגיעה בנו.

המגורשים לתוך ארץ-ישראל והמגורשים ממנה
בבואנו לבחון את הדברים כדאי לנו לבחון שאלות קודמות של היחס שלנו לציבור שאינו שומר תורה ומצוות. אדגים זאת מהתחום ההלכתי. ישנו דין של "או קנה מיד עמיתך" ( ויקרא כ"ה, יד). מכאן למדנו שיש להקדים קנייה מישראל על פני קנייה מגוי. החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' קלד) כותב שמכיוון שדין זה נלמד מעמיתך - עם שאתך בכלל תורה ומצוות, הרי שדין יהודי מומר לעניין זה כדין גוי. שו"ת מחנה חיים חו"מ ח"ב סימן כד כותב שאף ראוי להקדים גוי על פני מחלל שבת בפרהסיא, כי במחלל שבת בפרהסיא יש חשש שמא ילמד ממעשיו ששייך פחות בגוי. למותר לציין שהציבור אינו נוהג כך, והדברים מבוארים בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חו"מ סי' ו, ומומלץ לעיין שם) שנותן לכך כמה טעמים. הטעם הראשון מצד איבה ושנאה ומחלוקת שיגרמו לכך דפקרי טפי, ולעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ועל-ידי כך יש תקווה שישובו למסורת האבות. הטעם השני מצד יישוב ארץ-ישראל, שיהודים המייצרים בארץ-ישראל מרבים יישוב הארץ, והמקדים יהודי לגוי גודר פרצות ארץ-ישראל והעובר על זה גורם להריסת יישוב ארץ-ישראל ח"ו. וטעם נוסף, שקשה לנו לדון את יושבי ארץ-ישראל שאוחזים בידם מצווה רבתי של יישוב ארץ-ישראל, וחוץ למקרים בהם האיש הזה יצא מהכלל לגמרי, אזי אשריהם ישראל ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. וכתב הרב בעל חסד לאברהם (נהר ג מעין יב) שהגר בארץ-ישראל, אפילו אם הוא בחזקת רשע הרי הוא צדיק, שאם לא כן היתה הארץ מקיאה אותו וכו'.

חלק מטעמים אלו הולכים לצערנו ומשתנים, כאשר יש יהודים הפועלים למעט את יישוב ארץ-ישראל במקום להרבותו, הרי יהודים אלו במקום לאחוז בידם את מצוות יישוב ארץ-ישראל, אוחזים בידם ח"ו את הפכה. ולא עוד אלא שאנו רואים, שאף אם אנו גורשנו מבתינו, הרי גורשנו לתוך ארץ-ישראל והיא אוחזת בנו, אך יהודים אלו הם - ואם לא הם עצמם אזי בניהם - ארץ-ישראל מקיאה אותם והם יורדים ממנה. וכאשר מצטרף לזה שמעשה גירוש זה לא נעשה מתוך סיבות ביטחוניות, שהרי כל מומחי הביטחון התנגדו לו, ואף לא מתוך לחץ מדיני, אלא כהתנכלות ועושק וגזל (וזו הסיבה ל"חוק" שהוא "גזלתא דמלכותא לאו דינא" של פינוי-פיצוי) של ציבור מסוים 3 , הרי אף מתמעט לו הטעם של שנאה ואיבה ותחרות.

דברים אלו ודומיהם הם המעוררים תחושות אלו שהוזכרו לעיל, ואם כך אין זה רק מחאה על הפגיעה האישית, אלא ההתנתקות פגעה ביסודות שעליהם היו מושתתים היחס והשותפות עם הציבורים השונים במדינה.

צה"ל ללא בסיס
ביחס לצה"ל הדברים מורכבים אף יותר. עד לגירוש שימש צה"ל כצבא הגנה לישראל, ההיכי תימצי שלנו לקיים מצוות "עזרת ישראל מיד צר". במקום להיות מקיים עזרת ישראל מיד צר, הפך צה"ל בגירוש להיות מסגיר ארץ-ישראל ביד צר בהסגירו את ארץ חמדתנו לידי המחבלים. זאת בנוסף לפשע המוסרי בפגיעה הממונית שנעשתה על ידי חיילי צה"ל במגורשים עצמם. 4

אומנם צה"ל ממשיך להיות עזרת ישראל מיד צר, אך בו בזמן, כאשר עומדת על הפרק תוכנית מסוכנת להוסיף ולהסגיר ישראל ביד צר, צה"ל מתכנן לבצעה אם יידרש. בכך משמיט צה"ל את הבסיס שעליו הוא מושתת.

פירוד במסווה של התכנסות
פתחנו בדברי הנצי"ב ביחס ליבש גלעד. ההתנתקות הרי דומה למעשה אנשי יבש גלעד שהזכיר הנצי"ב. היה חלק בעם - שבמקרה עומד בשלטון - שהחליט להיחלק מחלק אחר, שהרי עד להתנתקות אנחנו לא התנתקנו ממנו. לא זו בלבד, מעשה זה הביא לאותן תוצאות שמהן חששנו - הוא הביא להסגרת הספר של ארץ-ישראל ביד אויב.

עלינו לדעת שכתגובה למעשה זה עלינו דווקא לחזק את האחדות בעם ישראל. בהיותנו בכפר-דרום היתה לנו תחושה שכאשר יורים פצמ"רים על כפר-דרום, הדבר אינו מפריע לאיש, ועם ישראל עובר על כך לסדר-היום ואינו מוכן להילחם על כך.

אותו דבר קורה היום בשדרות. בעקבות ההתנתקות הגיעו הקאסמים לשדרות, וגם על כך עבר עם ישראל במשך תקופה ארוכה לסדר-היום (ולצערנו גם אצלנו תחושותינו החלו מתקהות עם הזמן). וגם בגבול הצפון היה הדבר עלול לעבור לסדר-היום.

עלינו לדעת לחוש שכאשר על שדרות יורים קאסם, הרי שעלי יורים קאסם, וכשעל נהרייה יורים קטיושה, הרי שעלי יורים קטיושה. וכשחוטפים יהודי, הרי שאותי חוטפים 5 .

חייב להיות ברור לנו ש"תקנת כלל ישראל בין אומות העולם במלחמותיהם היא, כאשר היתה אגודתם על הארץ ביסוד חזק לעזור זה את זה". והיכול לעזור בתפילה יעזור בתפילה, היכול לעזור בגמילות חסדים ובצדקה יעזור בכך, והיכול לעזור במלחמה יעזור בכך. ומצוות עזרת ישראל מיד צר עדיין מתקיימת היא, ולא תמה מצווה זו, גם על-ידי צה"ל, אחרי ההתנתקות, ולצערנו היא אף נדרשת יותר.

דווקא על-ידי כך, אם נחזק שכל עם ישראל אחד הוא ואין נתק בין צפון לדרום ולמרכז, התיישבות ועיר, נוריד ונבטל מחשבות עוול של פירוד במסווה של התכנסות 6 ח"ו המסכן את עם ישראל.

העובדה שבחרתי לדון בכך, אינה מפני שזה הנושא החשוב ביותר ל"שנה אחרי ההתנקות", אך לענ"ד חשוב בימי מלחמה אלו לדון דווקא בנושאים שמאחדים את עם ישראל. ולכן חשוב להכיר את כל הטעמים שנאמרו לעיל, ובכל זאת להתאחד ולהיאבק כאגודה אחת נגד אויבינו מבקשי נפשנו.

יחד עם זה עלינו לקרוא לכך שמלחמה זו תהיה עד רדתה, שלא תיתכן בלי חזרתנו לחבל עזה, וגם לצפונה של ארץ-ישראל. ולדרוש שנוסיף ביישובה של ארץ-ישראל בחזרתנו לכל מרחבי ארצנו לנצח.

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424


^ 1. הצורך להפסיק לצרוך תקשורת חילונית אינו קשור לענ"ד לגירוש. הוא נובע מהצורך של כל אדם להיות אדם בריא בנפשו.
^ 2. ברצוני להדגיש, שאני מתייחס לתחושות של אחר הגירוש, ביחס לטרום הגירוש כאן ודאי שהנפגעים מהגירוש, שהם כלל הציבור הדתי-לאומי אך לא רק הוא אלא כלל תושביה היהודים (ולמעשה אף הערבים וגם הערבים שברצועת עזה) של ארץ-ישראל, חייבים וזכאים לעשות הכול למנוע פגיעה בהם.
במידה מסוימת חלק מהמטיפים לתחושות מעין אלו מטיפים להן מתוך מצב של התנגדות לתוכניות גירוש ר"ל. ההתייחסות לכך היא שונה ממה שנידון כאן, אך חושבני שיש בחלק מהדברים גם התייחסות לטענות אלו.
^ 3. ובוודאי שאנו רואים התנכלות לציבור הדתי-לאומי, שבאה לידי ביטוי בגירוש. התנגדות זו יכולה לבוא מכמה גורמים, הן קנאה בכך שציבור זה נטל את ההגמוניה ביישובה של ארץ-ישראל, הן רתיעה מכך שציבור זה הולך ומתקרב לשלטון (דוגמת רתיעתו של שאול מדוד, ובנקודה זו גם צריכים לחשוב על דרכי תגובה). ובחלקה רתיעה מהמהלך שאותו מגלגל הקב"ה בגאולתם של ישראל.
^ 4. ואם כי אפשר ללמד זכות על החייל הפרטי, ששטפו לו את המוח שרכושם של המגורשים יישמר, עינינו ראו, שלאחר מעשה החיילים לא ראו תמיד צורך לבקש רשות בשביל לשבת על כיסא של המגורשים, או להשתמש בנכסיהם.
^ 5. ויש כאן מקום לחיזוק הערבות ההדדית שלנו, שעליה להתבטא בכך שאין להסגיר יהודים למדינה זרה, ולהשתדל בפדיונם של יהודים הכלואים במדינה זרה דוגמת אחינו יהונתן פולארד.
^ 6. ואין בכוונתי לומר שזו צריכה להיות האסטרטגיה היחידה למלחמה בתוכנית ההתכנסות ר"ל, אלא שבחיזוק ישראל כאגודה אחת אנו מסייעים גם לזה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il