ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נטילת ידיים ראשונים ואחרונים ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ו

נטילת ידיים ראשונים ואחרונים

"קול צופייך" - גליון 354



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

מים אחרונים הרגו את הנפש
הגמרא דורשת על הפסוק "והייתם קדושים" שיש בו אזהרה על מים ראשונים ומים אחרונים. וז"ל (ברכות דף נג:):
"והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים", עכ"ל.

והגמרא מביאה מעשים חמורים על מי שלא נזהר בהם, וז"ל (יומא פג:, חולין קו.):
"רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, (היו מהלכים בדרך וחיפשו מקום להתאכסן). רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא (רבי מאיר היה לומד את אופיו של כל אדם על פי שמו, ורבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים בכך). כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא, יהבו להו אמרו לו מה שמך, אמר להו כידור (כשהגיעו לבית מלון, אמר להם בעל המלון שקוראים לו 'כידור'). אמר (ר"מ), שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר כי דור תהפכת המה (כיון שרבי מאיר היה לומד משמו של האדם את אופיו, הוא הבין שאותו בעל מלון היה רשע, שהרי כתוב "כי דור תהפוכות המה", ושמו של אותו בעל מלון היה "כידור"). רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו, רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה (רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידי בעל המלון את כספם - כי היה ערב שבת - והאמינו ביושרו, אבל רבי מאיר חשד בו ולא הפקיד בידיו את כספו). אזל, אותביה בי קיבריה דאבוה (רבי מאיר בחר להחביא את כספו בקברו של אביו של אותו בעל מלון שקראו לו "כידור"). אתחזי ליה בחלמיה, תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא (נגלה אליו אותו נפטר ואמר לו בא ותיטול כיס מלא מעות שתחת ראשי). למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי, אמרי ליה חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא (סיפר בעל המלון את החלום לר"מ לר' מאיר ולר' יהודה ולר' יוסי את החלום, וכדי לדחותו שלא ילך לקחת את הכסף אמרו לו שחלום כזה אין בו ממש). אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה (רבי מאיר בכל אופן הלך לשמור על כספו מרחוק עד שיצאה השבת ובמוצאי שבת לקח את כספו). למחר אמרו לו הב לן כיסן, אמר להו לא היו דברים מעולם (במוצאי שבת ביקשו רבי יהודה ורבי יוסי את כספם מבעל המלון, אך הוא הכחיש ואמר שאין בידו מאומה). אמר להו רבי מאיר אמאי לא דייקיתו בשמא, אמרו ליה אמאי לא אמרת לן מר, אמר להו אימר דאמרי אנא חששא אחזוקי מי אמרי. משכוהו ועיילוהו לחנותא חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו ואייתו (רבי יהודה ורבי יוסי החליטו להערים עליו, וראו שיש על שפמו של אותו בעל מלון שיירי מאכל עדשים, עלו לביתו כשהוא לא היה שם, ואמרו לאשתו של אותו בעל מלון שבעלה ציוה עליה להחזיר להם את כספם, ואף נתן להם סימן שבצהרים בישלה לו עדשים. אשתו האמינה להם, ומסרה להם את כספם). אזל איהו וקטליה לאיתתיה (כשסיפרה לו אשתו את שאירע, הוא כעס עליה ורצח אותה). היינו דתניא מים ראשונים האכילו בשר חזיר (עיין חולין שם ברש"י ד"ה האכילו), מים אחרונים הרגו את הנפש (מכאן הבינו את חכמת חז"ל, כי אילו היה אותו איש מקפיד על מים אחרונים, ושוטף את שפמו, לא היה להם סימן למסור ולא היתה אותה אשה נהרגת).

סימני יהדות - ערובה להמנע ממכשול

כל איש ישראל צריך להקפיד לשמור על "סימני היהדות" שלו, כגון להקפיד לנשק את המזוזה, וליטול ידיים לפני ואחרי האוכל, וכל כיוצא בזה, וסימנים אלו מגלים את זהותו ומצילים אותו מכל מכשול. ומעשה היה עם מור דודי הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', שראה יהודי אחד שנכנס לבית ללא שנישק את המזוזה. נחרד הרב, ואמר לאותו איש, בא ואספר לך מעשה שהיה, וממנו תבין כמה צריך להקפיד על "סימני היהדות" שלנו, וכך הוא סיפר לו: לאחר חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השניה ע"י הנאצים ימ"ש, יצאה משלחת של רבנים חשובים מהעדה החרדית לפולין כדי לראות מה נשאר מהישיבות ומהקהילות המפוארות שהיו באירופה המזרחית בתקופה שלפני השואה האיומה. בביקורם הם גם הלכו למקומות המשרפות וכד'. המנהיג שלהם היה נראה אדם ירא לדבר ה', עם זקן ופאות, וציציותיו על מכנסיו, והדריך את הקבוצה באידיש רהוטה. לאחר ההסברים, הוא הזמין את הקבוצה לסעוד ארוחת צהריים. והנה הוא ראה שכמה אנשים שהיו שם לא הקפידו על נישוק המזוזה, וגם חזותם לא העידה על מוצאם ודתם, ונתן לאותם אנשים מאכלי טרפות, ולשאר הקבוצה שחזותם הוכיחה עליהם כי הם יראי ה' בתכלית, הגיש מאכלים כשרים למהדרין. והנה בסוף האוכל הוא רואה שהם מתכוננים לברך, ואמר להם על מה אתם מברכים? והרי אכלתם טרפות! התפלאו השומעים עד מאד, ואמר להם שהוא לא הבין שהם יהודים, כי הם אפילו לא נישקו את המזוזה. "אתה רואה" - סיים הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל את סיפורו לאותו אדם - "עד כמה צריך להקפיד על כל סממן יהודי, וזה הערובה שלא יבואו לידי מכשול".

מים ראשונים וברכה ראשונה הצילו את הנפש
ומעשה באדם אחד עשיר גדול שהגיע מחוץ לארץ כדי לבקר את הבבא סאלי זיע"א. עשיר זה היה רחוק מכל דבר שביהדות, ואפילו היה אוכל שקצים ורמשים ללא משים. וכשהוא בא לפני הבבא סאלי, הוא ביקש להשאיר אצלו מתת יד מכובדת והגונה, אך הבבא סאלי זיע"א לא רצה לקבל זאת ממנו למרות הפצרותיו של אותו עשיר. לבסוף אמר לו הבבא סאלי, שהוא לא יקבל בשום אופן, אבל אם הוא מתעקש, אזי יפקיד את הכסף בידי אחיו הבבא חאקי זיע"א. שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי זיע"א, ובינתיים התקשר אליו הבבא סאלי ומסר בידו הנחיות מדויקות. כשבא אותו עשיר לבבא חאקי זיע"א, גם הוא לא רצה לקבל זאת ממנו, וכשהלה הפציר בו מאוד, אמר לו שהוא מוכן לקבל את מתנתו בתנאי שהוא יקבל על עצמו רק דבר אחד קטן והוא: שיטול ידיו לפני כל סעודה. התפלא אותו עשיר ואמר, "זהו?!, זה כל מה שאתה מבקש ממני?! הרי זה דבר באמת פעוט", והסכים. ועוד אמר לו הבבא חאקי "אם אתה רוצה, גם תברך לפני האוכל, והרי זה באמת לא קשה". וגם לכך הסכים העשיר. כשעלו העשיר ואשתו למטוס בדרכם חזרה לחו"ל, הזמין כדרכו סעודה של שקצים ורמשים. הזכירה לו אשתו שהוא התחייב ליטול ידיים לפני האוכל. והנה כשהוא בא לברך, אמרה לו אשתו על מה אתה מברך, על החזיר, החולד והעכבר? הבין אותו עשיר שהוא "נפל" במלכודת קודש של בבא חאקי, ומאז נמנע מלאכול כל מאכל שאיננו כשר בתכלית ההכשר וההידור.

עצת אחיתופל של מנדלסון
היה משכיל ידוע שקראו לו "מנדלסון", והוא היה ירא שמים בתחילת דרכו עד שפרש, וכבר אמרו חז"ל שנה ופירש קשה יותר מכולם. מנדלסון ידע והבין במה תלויה קדושתו של עם ישראל, ועל פי זה עמל ברשעותו להפריש את תמימי ישראל מדרך הישר. פעם הוא נטפל לקבוצה של יהודים ושכנעם בכל מיני שכנועים שיתרחקו מדרך התורה רח"ל, והיו אותם יהודים מתקשים להפסיק להניח תפילין ושאר דברים, כי הם היו רגילים בכך מילדות. אמר להם מנדלסון שר"י, האם אתם נוטלים ידיים? אמרו לו: כן, ואנו מאוד מקפידים בזה. אמר להם, עתה הבנתי שאתם עדיין קשורים בעבותות הקדושה ביהדות, כיון שנטילת ידיים מביאה קדושה, ואמר להם שמעתה יקפידו להמנע מנטילת ידיים ומעתה תוסר הקדושה מהם, ויוכלו בנקל להתנתק רח"ל ממצוות שהיה להם קשה עד כה להתנתק מהם.

נטילת ידיים לסעודה ולאחר שעשה צרכיו
יש הבדל בין נטילת ידיים לסעודה, לבין נט"י לאחר שיוצאים מהנוחיות. שבזו הראשונה, נוטלים ג' פעמים רצופים על יד ימין וכן על יד שמאל. ואילו כשיוצאים מהנוחיות, נוטלים ג"פ לסירוגין על שתי הידיים, והיא חמורה מהראשונה. כמו כן, נט"י לסעודה צריכה להיות לכתחילה בכלי דוקא, אבל בדיעבד אם אין לו כלי יצא ידי חובה ע"י שיפתח ויסגור את הברז. ולמרות שמעיקר הדין די בשפיכת רביעית מים בפעם אחת, כיום נוהגים ליטול על ידי כלי ג' פעמים על כל יד.

כתוב בשו"ע (או"ח סי' קס"ה סעי' א'):
"העושה צרכיו ורוצה לאכל יטול ב' פעמים, על הראשונים מברך אשר יצר, ועל השניה מברך על נטילת ידיים. ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך על נטילת ידיים".

ועיין שם בכה"ח בס"ק א' כמה שיטות נוספות בזה, וכן בס"ק ד' שישתדל לטמא את ידיו בין זה לזה ע"י שיגע במקומות המכוסים שבגופו. ועיין שם בס"ק ד' שיטול ויכוון שאינו רוצה לצאת בזה יד"ח נטילת ידיים לסעודה, עי"ש.

מים אחרונים חובה
"מים אחרונים חובה" (שו"ע סי' קפ"א, א), והטעם הוא מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים. ואמנם, בימינו אין ידוע מהו אותו מלח סדומית, אבל תקנת חז"ל לא בטלה, ולא רק מפני שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין, אלא גם מפני שהרמב"ם גילה שיש בדורנו מלח שאינו מלח סדומית, אבל סגולתו קשה כמו של מלח סדומית, ולכן נשארה חובת נטילת מים אחרונים כבתחילה (פ"ו מהל' ברכות ה"ג).

מלבד עניין הסכנה שבמלח, יש עניין מיוחד על פי הקבלה להקפיד בנטילת מים אחרונים כי הוא חלקו של הסטרא אחרא, ולכן יש להקפיד בזה ביותר (ועיין לבא"ח פרשת שלח לך אותיות ו, ח, יד).

וצריך מאוד להקפיד למעֵט במים אחרונים ביותר, ושלא יהיה בהם שיעור רביעית, מפני שמים אלו שייכים לסטרא אחרא, וממים אלו שואבת חיות, ולכן ימעט ביותר, ולא יסוך את ידיו אלא יטול, וכדלהלן:
בעת נטילת מים אחרונים יש לחבר ארבע אצבעות ביחד והאגודל בנפרד, ליטול עד הפרק השלישי של האצבעות וראש הפרק השלישי בכללם, וישפיל האצבעות כלפי מטה (שו"ע קפא, ובא"ח שלח ו).

יטול מעט מאד ממים אחרונים, ואם ידיו מלוכלכות ירחצם היטב עם סבון (ובשבת בסבון נוזלי) לפני מים אחרונים, ורק אחרי זמן יטול מים אחרונים (בא"ח שלח ח). ואם רחץ בלי סבון - טוב לאכול מעט פת, ואח"כ יעשה מים אחרונים.

אין נוטלים מים אחרונים על גבי קרקע, אלא לתוך כלי, ויסירו אם הכלי עם המים מן השולחן לפני ברכת המזון (שו"ע קפא, ב, בא"ח שלח ו).

מי"ם - ר"ת מלא ידינו מברכותיך
וידועים דברי הגמרא בשבת (דף סב:)
"אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא" (אני נוטל ידי עם הרבה מים ונותנים לי שפע טובה וברכה).

ואמנם אין הדברים אמורים אלא על מים ראשונים דוקא, אבל במים אחרונים, אדרבה, יש למעט בהם ביותר, ובמיעוטם יזכה ל"מלא חפנאי טיבותא".
והמילה מים - ר"ת מ לא י דינו מ ברכותיך.

סגולות נטילת הידיים
אנחנו רגילים לומר, מה שכתוב שירבה אדם ביותר במים לנטילת ידיים, וכי יש בזה סגולה ל"מלא חפני טיבותא" מהשמים, זה דוקא כשהוא בביתו, ואז יכול לקחת אפילו חבית מלאה במים, אבל אם מוזמן לחתונה וכדומה, והמלצר מגיש לו קערה עם נטלה ומים לנטילת ידיים, ימעט בהם ויטול כעיקר הדין ברביעית ודיו, כדי לחוס על המלצר שלא יטרח וילך ויבוא למענו, ואדרבה, על ידי ההתחשבות בו יזכה ל"מלא חפני טיבותא", וההפך יכול לגרום לו ח"ו את ההפך. הגמרא אומרת שיש להקפיד ולהתחשב בשמשים המגישים את האוכל לשולחן, ועל כן יש לתת להם לאכול מכל מאכל. כיום המלצרים אוכלים במטבח עוד לפני שהם מגישים את האוכל לשולחנות.

האם המאכיל צריך נטילת ידיים?
הגמרא בחולין (ק"ז ע"ב) דנה בשאלה האם מי שמאכיל לחם (למשל לילד קטן) צריך נטילת ידים או אינו צריך והיא מביאה תשובה לכך ממעשה עם שמואל, וז"ל:
ת"ש דאבוה דשמואל אשכחיה לשמואל דקא בכי (היה בוכה) אמר ליה אמאי קא בכית? דמחיין רבאי (רבו היכה אותו. א"ל אביו) אמאי? דאמר לי קא ספית לבראי ולא משית ידיה (מכיון שהאכלתי את בנו ולא נטלתי את ידי. א"ל אביו) ואמאי לא משית? א"ל הוא אכיל ואנא משינא, א"ל לא מיסתייה דלא גמיר מימחא נמי מחי (לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול, ועוד מכה את בני). והלכתא אוכל מחמת מאכיל - צריך נטילת ידים, מאכיל - אינו צריך נטילת ידים".

אבא בר אבא - אבוה דשמואל
לאבוה דשמואל היו קוראים לו 'אבא בר אבא', ומדוע נקרא אבוה דשמואל? משום מעשה שאירע, פעם אחת הלך אבוה דשמואל למערבא, ופגשה אותו אשה אחת גויה שידעה את לשון הציפורים, ואמרה לו תבא אלי ואתן לך כך וכך זוזים, משום שידעה שיצא ממנו גברא רבה והיא רוצה שיצא ממנה. מה עשה? התחכם ואמר לה שהוא רוצה להתרחץ, נכנס וקפץ מהחלון למרות שהיה בזה פיקוח נפש שכן היה המקום גבוה מאוד ובלבד שלא יחטא, ובא אליהו הנביא ותפס אותו באויר והביאו לאשתו והרתה ממנו. והנה התפרסם שאשתו מעוברת, הכיצד? הרי בעלה במקום אחר, ולכן הביאו אותה לבי"ד והלקו אותה. ומובא בהלכה שבשעה שמלקים אדם צריכים להלקותו אחת לימין גבו, ואחת לשמאלו, ואחת בגבו התחתון, וכשהלקו אותה היה שמואל במעי אמו בורח מהמכות לימין ולשמאל ולמטה ומתחמק מלקבל את המכות. כל כך היתה חריפותו שאפילו במעי אמו השכיל להציל עצמו. ולבסוף בא אביו ואמר שממנו אשתו מעוברת, ומאז קראו לו אבוה דשמואל (עיין בה"ג בסוף הלכות גיטין, ותוס' בקידושין דף ע"ג ע"א בד"ה מאי איכא).

הגמרא בברכות אומרת (דף י"ח ע"ב):
ת"ש דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי (היו מופקדים אצלו כספי יתומים). כי נח נפשיה (כאשר נפטר) לא הוה שמואל גביה (ולא ידע מאותם פקדונות) הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי (היו אומרים עליו שהוא אוכל מכספי יתומים). אזל אבתריה לחצר מות (הלך שמואל לבית הקברות) אמר להו בעינא אבא (אני רוצה את אבא) אמרו ליה אבא טובא איכא הכא (יש למשל ברשימה שבמחשב שבידינו מליון אנשים שקוראים להם אבא). אמר להו בעינא אבא בר אבא, אמרו ליה אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא (יש ברשימה חצי מליארד אנשים שקוראים להם אבא בר אבא ואיננו יודעים למי לקרא). אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל.

הגיע אביו והוא שאל אותו היכן הכסף של היתומים, וא"ל אביו שהוא מונח בין אבני הריחיים, והכסף שנמצא למעלה ולמטה הוא שלנו ומה שבאמצע של היתומים. שאל שמואל את אביו לפשר הענין, וענה לו אביו שהניחם כך כדי שלא יארע להם נזק, שאם יבואו גנבים יגנבו משלנו, ואם יש לחות מהקרקע עדיף שתפגע בכסף שלנו ולא בכספי היתומים.

שמואל היה בקי בכל החכמות והיה אומר על עצמו (ברכות נ"ח ע"ב) "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא" - כלומר, היתה לו בקיאות גדולה בכוכבים ומזלות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il