ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים תקיעת שופר
1.00x

הלכות תקיעת שופר

א - מצוות שמיעת תרועת השופר. ב - שלושים תקיעות. ג - תקיעות מיושב ומעומד. ד - מנהג מאה תקיעות. ה - הברכה, המצווה והכוונה. ו - זמן המצווה ודין נשים וקטנים. ז - הלכות ומנהגי התקיעות. ח - קידוש לפני תקיעות ומוסף. ט - ראש השנה שחל בשבת בזמן המקדש. י - ראש השנה שחל בשבת לאחר שנחרב המקדש. יא - גדרי תרועה ושברים. יב - גדרי תקיעה. יג - סדר התקיעות והנשימות. יד - הפסקים וטעויות בתקיעות. טו - מהו שופר. טז - מדיני השופר.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

ראש השנה



א - מצוות שמיעת תרועת השופר
מצוות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, כד): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה..."
משמעות התרועה שיברון, וכן נאמר (תהלים ב, ט): "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם", תְּרֹעֵם לשון תשברם. וכן נאמר (ישעיהו כד, יט): "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ, פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ", אף כאן רֹעָה הִתְרֹעֲעָה פירושו שבור נשברה. וכן נאמר (מיכה ה, ה): "וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב", והכוונה ירוצצו את ארץ אשור (רש"י). כיוצא בזה תרגם אונקלוס (במדבר כט, א): "יוֹם תְּרוּעָה" - 'יום יבבא'. כלומר, יום יבבה ובכי יהיה לכם.
לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא (לעיל ג, ב).
וכך בראש השנה, בעת שהחיים של השנה הקודמת חלפו ללא שוב, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, מתעורר צער גדול על השנה שאבדה, וחרדה גדולה לקראת הדין על השנה הבאה, שהקטגור עומד כנגדנו, ואיננו יודעים מי יחיה ומי ימות, מי בבריאות ומי בייסורים. ובחסדו של ה' אתנו, ציווה אותנו להריע בשופר, כדי להמתיק את הדין, שעל ידי כך שאנו מקבלים את מלכותו ואת דינו, אנו מתעוררים לתשובה והדין מתמתק. ולכן אף שמשך התרועה עצמה קצר, היא מבטאת את אופיו של היום, ועל שמה הוא נקרא 'יוֹם תְּרוּעָה' - יום שברון ובכי, יראה וחרדה.
דייקו חכמים בפסוקים ולמדו שצריך לשמוע בראש השנה שלוש תרועות, ולפני כל תרועה צריך לתקוע תקיעה ולאחר כל תרועה צריך לתקוע תקיעה. הרי שמצווה מהתורה לשמוע בראש השנה שלוש סדרות של 'תקיעה תרועה ותקיעה' (ר"ה לג, ב; לד, א).
התקיעה הראשונה שבכל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה, כפי שהיא אצל הילד הרך שעוד לא חטא והוא נקי וטהור מעוונות. לאחר מכן, כשהילד גדל הוא נפגש עם סיבוכי ונפתולי העולם הזה, נאבק ומתנסה, וגם נופל וחוטא. ואת זה מבטאת התרועה, פעם כאנחה ופעם כבכי, על הפגמים שנאחזו במידותינו, ועל החטאים שנכשלנו בהם. לאחר מכן היחידה מסתיימת בתקיעה פשוטה, אשר שוב חוזרת ומבטאת את הישרות ואת הטוב, אך הפעם זו ישרות שלאחר החזרה בתשובה, לאחר בקשת הסליחה. וכך כל יחידה מבטאת תחום אחר בחיים, את תחילתו הטובה, את המשבר שפוקד אותו תוך כדי ההתמודדות עם קשיי החיים, ואת התיקון שבסוף. בסיום כל התקיעות, נוהגים לתקוע תקיעה גדולה וארוכה, המבטאת את התיקון הגמור שלאחר סיום כל המאבקים והייסורים (עי' של"ה מס' ר"ה תורה אור נה).
הרי שאף שראש השנה נקרא יום תרועה, על שם הדין והרעדה שבתרועה, כיוון שמגמת הדין לטובה, להסיר אותנו מהרע, לשפר את מעשינו ולהיטיב את אחריתנו, נצטווינו לתקוע לפני כל תרועה ולאחריה (רבנו בחיי כד הקמח ר"ה, ב; עקדת יצחק שער סז).
ולכך גם רומז השופר, שמצד אחד הוא מחריד את שומעו, ומאידך, מעורר אותו לחזור לשורשו, ליסוד הטוב שבו. וזה היתרון של השופר על החצוצרה, שקולו טבעי והוא מבטא את השאיפה העמוקה לחזרה אל השורשים, להתחבר לטוב האמיתי, ולבטא שאיפה לתיקון שלם.
ב - שלושים תקיעות
כפי שלמדנו, התרועה רומזת לצער, שברון ובכי, אלא שברבות השנים התעורר ספק כיצד היא התרועה הראויה ביותר. היו קהילות שהריעו בקולות בינוניים כדוגמת השברים הדומים לאנחות. והיו קהילות שהריעו בקולות קצרים כדוגמת בכי קטוע. והיו קהילות שהריעו בשני הקולות יחד, תחילה בקול אנחות ואח"כ בקול בכי, כדרך אדם שמצטער, שמתחיל באנחות וממשיך בבכי. ואף שבכל סוגי התרועות היו יוצאים ידי מצוות השופר, בעיני ההדיוטות היה נראה כאילו נחלקו ישראל במצווה זו.
לפיכך התקין רבי אבהו בעירו קיסרי, שיהיו תוקעים בכל שלושת סוגי התרועה (ר"ה לד, א, רב האי גאון). ועוד טעם לתקנתו, שלכל סוג תרועה יש ייחוד וערך משלו, וראוי לקיים את כל סוגי התרועה (זוהר ח"ג רלא, ב). ונתקבלה תקנתו בכל הקהילות, ומאז קראו לקולות הבינוניים שברים, ולקולות הקצרים תרועה. וכך הוא הסדר: בתחילה תוקעים שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה שברים תרועה תקיעה). לאחר מכן שלוש פעמים תש"ת (תקיעה שברים תקיעה). ולבסוף שלוש פעמים תר"ת (תקיעה תרועה תקיעה. שו"ע תקצ, ב).
וכיוון שנתקבלה תקנתו של רבי אבהו, כבר אין אפשרות לצאת באחד מסוגי התרועות, אלא חובה להריע בשלושת סוגי התרועה. הרי שאף שמן התורה היינו חייבים לתקוע תשע תקיעות, כיום אנחנו חייבים לתקוע שלושים תקיעות. תשע פעמים לשברים, שהיא התרועה כדוגמת האנחה; תשע פעמים לתרועה שהיא כדוגמת הבכי; ושתים עשרה פעמים, לתרועה שיש בה גם קול של אנחה וגם קול של בכי. 1
ג - תקיעות מיושב ומעומד
תקנו חכמים לקיים את מצוות שמיעת קול השופר על סדר הברכות המיוחדות של ראש השנה, שהן: מלכויות זיכרונות ושופרות, שעל ידי כך גם התקיעות וגם התפילה משובחות יותר. אבל אין זה מעכב, וכאשר לא ניתן לשלב את התקיעות בתפילה, אפשר לתקוע בשופר לחוד ולהתפלל לחוד. התקנה לתקוע על סדר הברכות היא דווקא לציבור, אבל המתפלל ביחיד, אינו רשאי לתקוע בסדר התפילה (ר"ה לב, א; לד, ב; שו"ע תקצב, א-ב).
מתחילה היו תוקעים ואומרים את הברכות המיוחדות לראש השנה בתפילת שחרית, שזריזים מקדימים למצוות. לאחר מכן, בתקופת השמד, גזרה המלכות שלא יתקעו בשופר, והיו חיילי האויב אורבים לישראל בכל שש השעות הראשונות של היום, לתפוש את התוקעים בשופר. ואז קבעו לתקוע ולומר את סדר הברכות בתפילת מוסף, שזמנה נמשך עד לאחר חצות היום. וגם לאחר שנתבטלה הגזרה, לא החזירו את התקיעות לתפילת שחרית מחשש שמא הגזרה תחזור עד שנשתרש המנהג לתקוע במוסף (ר"ה לב, ב; תוס' וריטב"א שם). ויש אומרים, שמלכתחילה ראוי לתקוע בתפילת מוסף, הואיל ועיקר מצוות היום בקרבן המוסף ובתפילה שכנגדו (דעה בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח).
עוד תקנו חכמים לתקוע לפני תפילת המוסף, והתירו לשבת בתקיעות אלו, ועל כן הן נקראות 'תקיעות דמיושב'. ואף שלכתחילה מצווה שהתוקע והשומעים יעמדו בעת קיום המצווה, התירו לשומעים לשבת בתקיעות שלפני מוסף, כדי להראות שהתקיעות שתוקעים בתפילת המוסף הן העיקר, ולכן דווקא בהן מקפידים לעמוד. וכן נוהגים יוצאי ספרד ותימן, שיושבים בעת התקיעות שלפני מוסף. אבל יוצאי אשכנז, נוהגים לעמוד בתקיעות שלפני מוסף, מפני שבפועל הן התקיעות הראשונות, וכבר בשמיעתן יוצאים ידי חובה (שו"ע תקפה, א; מ"ב ב).
מבואר בתלמוד (ר"ה טז, א-ב), שטעם תקנת חכמים לתקוע ולהריע בישיבה לפני מוסף ושוב לתקוע בעמידה בתוך התפילה - "כדי לערבב השטן". פירש רש"י: שכאשר ישמע השטן שישראל מחבבים את המצוות, ומוסיפים לתקוע יותר ממה שציוותה אותם התורה, יסתתמו טענותיו. והרמב"ן פירש, שיש בכוח התקיעות סגולה לקשר את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך דעתו של השטן מתערבבת בתקיעות הראשונות, ואינו יכול לקטרג בעת התפילה. עוד אמרו שיש רשות לשטן לקטרג פעם אחת, וכאשר מתחילים לתקוע לפני התפילה, הוא מטיח אז את כל קטרוגיו, ולאחר מכן אינו מקטרג בתפילה (ראב"ד). עוד אמרו, שעיקר התגלותו של השטן ביצר הרע, ואותו מתכוונים לערבב על ידי תקיעות מרובות, שהשופר מעורר לתשובה (ר"ן). ואפשר לפרש, שבתקיעות הראשונות, מרוב התרגשות פעמים שאדם מאבד את הכוונה הראויה, אבל לאחר שכבר שמע שלושים תקיעות, דעתו מתיישבת עליו, והוא יכול לכוון כראוי.
ד - מנהג מאה תקיעות
מנהג עתיק עוד מתקופת הגאונים לתקוע מאה תקיעות. בימי הראשונים ברוב הקהילות לא נהגו בו, אלא היו תוקעים שלושים במיושב לפני מוסף, ובמוסף עצמו היו שתקעו עשר תקיעות והיו שתקעו שלושים. בתקופת האחרונים, בעקבות דברי האר"י, שסידר כוונות על פי הסוד למאה תקיעות, התפשט המנהג בכל ישראל, עד שכיום כמעט בכל הקהילות נוהגים לתקוע מאה תקיעות. 2
וכך הוא סדר מאה תקיעות: ב'תקיעות דמיושב' לפני תפילת מוסף, תוקעים שלושים תקיעות: שלוש פעמים תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת, שלוש פעמים תר"ת.
עוד שלושים תקיעות תוקעים בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף. וכך הוא סדרן: בסיום ברכת 'מלכויות' תוקעים עשר תקיעות: תשר"ת תש"ת ותר"ת. וכן תוקעים לאחר ברכת 'זיכרונות', וכן לאחר ברכת 'שופרות'.
לגבי התפילה שבלחש נחלקו המנהגים: יש נוהגים לתקוע גם בתפילת לחש כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי השילוב שלהן, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד וחסידים. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר - רשאים, ויאמרו 'היום הרת עולם' בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות, ואח"כ ימשיכו בתפילתם (עי' מטה אפרים תקצא, יג).
ויש נוהגים שלא לתקוע בעת תפילת הלחש, מפני שלדעתם עיקר התקנה לתקוע בתפילת הציבור עצמה, היינו בחזרת הש"ץ. בנוסף לכך, הצורך להתאים את קצב התפילה לתקיעות עלול להפריע לכוונת המתפללים. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. 3
לנוהגים לתקוע בתפילת לחש, יוצא שעד סוף חזרת הש"ץ תקעו תשעים תקיעות, ומשלימים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.
ולנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר עלינו לשבח, ועוד עשר לאחר 'אנעים זמירות' (מ"ב תקצב, ד).
ה - הברכה, המצווה והכוונה
לפני תחילת התקיעות מברכים שתי ברכות: א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר". ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ביום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, טוב שהתוקע ילבש בגד חדש ויכוון גם עליו (שו"ע תר, ג, מ"ב ז).
דקדקו חכמים בנוסח הברכה: "לשמוע קול שופר" שהמצווה היא לשמוע ולא לתקוע (שו"ע תקפה, ב). ולכן חרש שאינו שומע פטור מהמצווה, למרות שהוא מסוגל לתקוע. ואם שמיעתו לקויה, אבל בפועל הוא יכול לשמוע את קול התקיעות - חייב במצווה, ואף יכול לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובתם. ואם הוא משתמש במכשיר שמיעה חשמלי, עליו להוציא את המכשיר מאוזנו, כדי שישמע את קול השופר עצמו. 4
כיוון שהמצווה היא לשמוע את קול השופר, התוקע לתוך בור או לתוך מקלט, אם שמע את קול השופר יחד עם ההד היוצא מהבור או המקלט - לא יצא, הואיל ושמע את הקול מעורבב. אבל אלה שנמצאים בתוך הבור והמקלט, כיוון שאינם שומעים את ההד - יוצאים ידי חובתם (ר"ה כז, ב, כ, א; שו"ע תקפז, א-ב, מ"ב י).
אילם, כיוון שהוא שומע, חייב במצווה, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואחד מהשומעים יברך במקומו את הברכות. שוטה, פטור מכל המצוות ובכלל זה ממצוות השופר (שו"ע תקפט, ב; מ"ב ד).
כאשר התוקע כבר יצא ידי חובתו והוא בא לתקוע לאנשים שעדיין לא קיימו את מצוותם, עדיף שאחד מאלה שעוד לא קיימו את המצווה יאמר את הברכות. ורבים נוהגים במצב כזה שהתוקע מברך, ויש להם על מה לסמוך (ב"י רמ"א תקפה, ב; מ"ב ה).
מצוות צריכות כוונה, לפיכך, המתאמן לתקוע בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות - לא יצא. וכן מי שהיה בביתו ושמע תקיעות מבית הכנסת, אם לא כיוון דעתו לקיים בכך את המצווה - לא יצא. וצריך שגם התוקע וגם השומע יכוונו דעתם. לפיכך, התוקע צריך לכוון להוציא ידי חובת המצווה את כל השומעים ולא רק את אלו שהוא רואה לפניו, כי אולי יש מחוץ לבית הכנסת או בבית סמוך אנשים שרוצים לקיים את המצווה, ואם יכוון להוציא את העומדים לפניו בלבד, אותם אנשים לא יצאו ידי חובתם (שו"ע תקפט, ח-ט).
לכתחילה צריך התוקע לכוון במפורש להוציא את כל השומעים, והשומעים צריכים לכוון במפורש לקיים את המצווה. אמנם בדיעבד, גם אם לא כיוונו על כך במפורש, אם היתה להם כוונה רדומה, יצאו ידי חובתם. ואיזוהי כוונה רדומה, שאם ישאלו את התוקע מדוע תקע, ישיב: כדי להוציא את כל השומעים ידי חובתם. ואם ישאלו את השומע מדוע בא לשמוע את קול השופר, יענה: כדי לקיים את המצווה (פנה"ל תפילה טו, ח).
ו - זמן המצווה ודין נשים וקטנים
זמן המצווה ביום, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". לפיכך, זמנה מתחיל מהנץ החמה, כלומר מעת שהחמה מתחילה לזרוח, ואם תקע מעמוד השחר, היינו מעת שנראה האור הראשון במזרח, יצא ידי חובתו. ואם לא תקע עד ששקעה החמה, יתקע בבין השמשות בלא ברכה (מגילה כ, ב; שו"ע תקפח, א; מ"ב א-ב. עוד על הזמנים בפנה"ל תפילה יא, 1, ושבת ג, 1).
כפי שלמדנו (בהלכה ג) תקנו חכמים לתקוע בציבור בתפילת המוסף, וכתבו הפוסקים, שגם מי שאינו יכול להתפלל עם הציבור, וממילא אינו יכול לתקוע בצמוד לברכות של מוסף, ראוי שיתקע אחר שיעברו שלוש שעות ראשונות של היום, שאז הדין מתמתק (מטה אפרים, מ"ב תקפח, ב; לעיל ג, י).
הגברים חייבים במצווה, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. ומנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.
ונחלקו הראשונים לגבי הברכה (פנה"ל תפילת נשים ב, ח; כג, ב). יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים, לא יברך. וכך הוא מנהג יוצאות ספרד. ויש אומרים, שאף שנשים פטורות מהמצווה, כיוון שהשומעות מקיימות מצווה, עליהן לברך לפני קיומה. וכך הוא מנהג אשכנז, שאשה שתוקעת לעצמה תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך עבור כולן.
קטן שהגיע לגיל חינוך, מצווה לחנכו לקיים את המצווה. ואימתי הגיע לגיל חינוך? מעת שהוא מבין שמצווה לשמוע תשר"ת תש"ת תר"ת שלוש פעמים. ולפני שהוא מבין זאת, אין מצווה לחנכו למצווה, ואע"פ כן כל זמן שהוא מסוגל לעמוד בשקט בלא להפריע למתפללים, טוב להביאו לשמוע את השופר, כדי שיספוג זיכרונות של קדושה. אבל קטן שמתקשה לשהות בשקט, אסור להביא לבית הכנסת בעת התקיעות או התפילה, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (מ"ב תקפז, טז).
לאחר שקיימו את מצוות שמיעת השופר, אסור לתקוע בשופר בלא צורך, משום שזה 'מעשה חול'. אבל על קטנים לא גזרו אלא להיפך מעודדים את הקטנים שהגיעו לגיל חינוך לתקוע בשופר כל היום, כדי שידעו לתקוע כשיהיו גדולים (רמ"א תקצו, א). אמנם עליהם להיזהר שלא לתקוע בשעה שאנשים ישנים.
ז - הלכות ומנהגי התקיעות
נוהגים למנות צדיק ובן תורה ובעל מעשים טובים שיהיה תוקע להוציא את הרבים ידי חובתם, אבל אין לעשות מחלוקת עבור כך (מ"ב תקפה, ג).
טוב כשאפשר לתקוע בצד ימין של הפה. וכן נוהגים להפנות את הצד הרחב של השופר כלפי מעלה, שנאמר (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (רמ"א תקפה, ב).
בעת שהיו רגילים להתפלל בעל פה, נהגו להקפיד שחזן מוסף לא יתקע את התקיעות שבתוך התפילה, שמא יתבלבל ויתקשה לחזור לתפילתו. וכיום שמתפללים מתוך מחזור, אין חוששים שיתבלבל, ואפשר שהחזן גם יתקע בשופר (שו"ע תקפה, ד; מ"ב יד).
אין מחלקים את התקיעות בין אנשים שונים, אלא אותו אדם תוקע את כל התקיעות, שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור (רמ"א תקפה, ד). אמנם במקום שכבר נהגו לחלק את התקיעות לכמה אנשים, יכולים להמשיך במנהגם, שיש בזה ביטוי לחיבוב המצווה (מ"ב יז).
כיוון שהברכה שמברכים לפני 'תקיעות דמיושב' חלה גם על התקיעות שבתפילת מוסף, יש להקפיד שלא לדבר עד סיום התקיעות של תפילת מוסף (שו"ע תקצב, ג).
רבים נוהגים שהרב או אחד מתלמידי החכמים, מקריא לתוקע את סדר התקיעות מילה במילה כדי שלא יטעה (רמ"א תקפה, ד). ואף את התקיעה הראשונה נוהגים להקריא, למרות שאין חשש שהתוקע יטעה בה, כי יש סוברים שההקראה מוסיפה לכוונה (של"ה, ועי' שעה"צ תקפה, לא).
צריך לשמוע כל תקיעה מתחילתה ועד סופה, ומי שלא שמע את תחילתה או סופה, לא יצא. לפיכך, הקהל צריך לשמור על שקט גמור בעת התקיעות, והנצרך להשתעל, יתאפק עד סיום התקיעות (מ"ב תקפז, טז).
למנהג אשכנז, נוהגים להאריך בתקיעה האחרונה של סדר שלושים ראשונות שתוקעים במיושב, וכן בתקיעה האחרונה של סדר מאה תקיעות. תקיעה ארוכה זו נקראת 'תקיעה גדולה', והיא רומזת לאמונה גדולה עד אין סוף. למנהג ספרדים, בסוף התפילה מריעים עוד תרועה ארוכה כדי לערבב את השטן (שו"ע תקצו, א). לרמוז שעדיין יש לנו משברים אלא שהם מתהפכים לטובה.
אם התוקע נחלש ואינו יכול להמשיך, יעמוד אחר וימשיך לתקוע במקומו. ואם הוא שמע את ברכותיו, אינו צריך לברך, מפני שיצא בברכותיו של התוקע הראשון (שו"ע תקפה, ג).
רבים מהתוקעים לוקחים לתקיעות שני שופרות, כדי שאם יתקשו לתקוע באחד ימשיכו בשני, ואין צריך לחזור ולברך על השני, הואיל והברכה חלה על שני השופרות. ובדיעבד, גם מי שהיה לו שופר אחד ולא הצליח להמשיך לתקוע בו, והביאו לו שופר אחר, אינו צריך לברך על השני (מ"ב תקפה, ד). 5
מותר לשטוף את השופר במים, ואף מותר לשוטפו ביין או חומץ או ערק כדי לצחצח את קולו, ואין זה נחשב 'מעשה חול' האסור ביום טוב (שו"ע תקפו, כג).
יש נוהגים על פי האר"י והשל"ה לומר וידוי ותפילות בין הסדרים של התקיעות, ולמנהגם התוקע מפסיק לשם כך. ולדעת הרבה פוסקים אין להפסיק לשום תפילה או וידוי באמצע שלושים התקיעות. ולשני המנהגים מקום בהלכה, ובכל אופן אסור להפסיק באמירת 'יהי רצון' בין הברכה לתחילת התקיעות (מ"ב תקצב, יב, שעה"צ טו). 6
ח - קידוש לפני תקיעות ומוסף
יש נוהגים לקדש על היין ולטעום דבר מה לאחר תפילת שחרית, כדי להתחזק לקראת תפילת מוסף. מנהג זה רווח בעיקר בישיבות בהן מאריכים בתפילה עד אחר חצות, ועל ידי הקידוש יוכלו להמשיך להתפלל בכוונה ושמחה.
ולכאורה יש לשאול, הרי למדנו שאסור לאכול לפני שמקיימים מצווה שהגיע זמנה, ולכן אין אוכלים לפני נטילת לולב. ולא זו בלבד, אלא שמי שלא היה לו לולב והתחיל לאכול והביאו לו לולב, ביום הראשון שהמצווה מהתורה, צריך להפסיק את אכילתו כדי ליטול לולב (סוכה לח, א; שו"ע תרנב, ב). ואם כן איך יתכן שיאכלו מלכתחילה לפני תקיעת שופר.
אלא שהאיסור הוא לקבוע סעודה לפני קיום המצווה, שמא ייגרר בסעודתו וישכח לקיים את המצווה. אבל כאשר עושים קידוש וטועמים מעט, אין חשש שישכחו לחזור לבית הכנסת לשמוע שופר. ובמיוחד כאשר כולם מצפים למצווה, ומזכירים זה לזה לקיימה, שאין חשש שמא ייגררו בסעודה. בנוסף לכך, גם למחמירים שלא לאכול אכילה מועטת, כאשר יש צורך בדבר, אפשר להקל. ולפי זה, במקום שאין מאריכים בתפילה, מוטב שלא להפסיק בקידוש לפני התקיעות.
לכתחילה יאכל בקידוש שלפני התקיעות כביצה מזונות ולא יותר, כדי שלא יחשב כקובע סעודה, והמיקל לאכול מעט יותר יש לו על מה לסמוך. ופירות ומעדני חלב ושאר מאכלים קלים, אפשר לאכול יותר, ובלבד שלא יאכל הרבה, שמא יתעייף מאכילתו המרובה ויתקשה לכוון אח"כ בתפילה, ויצא שכרו בהפסדו. 7
ט - ראש השנה שחל בשבת בזמן המקדש
מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע תקפח, ה).
אמנם במקדש היו תוקעים גם כאשר ראש השנה חל בשבת, שאין גזירות חכמים חלות על המקדש. ואף בירושלים ובסביבתה הקרובה היו תוקעים כל זמן שחברי בית הדין הגדול היו יושבים, מפני שעל ידי השפעת בית הדין, תושבי ירושלים והסביבה נזהרו מאיסור טלטול בשבת (רמב"ם שופר ב, ח-ט). 8
ואף שתקנה זו שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת מדברי חכמים, רמז יש לה בתורה, שבפסוק אחד נאמר (במדבר כט, א): "יוֹם תְּרוּעָה", ובפסוק אחד נאמר (ויקרא כג, כד): "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה". הרי שכאשר ראש השנה חל בימות החול הוא יוֹם תְּרוּעָה, וכאשר ראש השנה חל בשבת הוא שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שזוכרים את התרועה אבל אין מריעים בפועל (בבלי ר"ה כט, ב). 9
ביארו חכמי הסוד, שמצד האמת, כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בתקיעות, מפני שכמעט כל המעלות הקדושות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות, משיגים בראש השנה שחל בשבת על ידי קדושת השבת. ואמנם עדיין יש מעלה נוספת בתקיעות, אלא שמעלה זו עליונה מאוד וכמעט שאינה נקלטת ומורגשת, ובמקום המקדש ובית הדין היו קולטים אותה, ועל כן רק שם היו תוקעים (אדמוה"ז ליקוטי תורה דברים נו, א, ואילך).
י - ראש השנה שחל בשבת לאחר שנחרב המקדש
לאחר שנחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין. והכוונה לבית הדין המרכזי שבדור, שבו היו מקדשים את החודש, ודייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. שבכל מקום שהוא נמצא, בין ביבנה ובין במקום אחר, כל זמן שחבריו יושבים במקומם - תוקעים. ומשעה שקמו ממקומם - אסור לתקוע (רמב"ם הל' שופר ב, ט).
ולדעת הרי"ף, שהיה אחד מגדולי הראשונים, גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, יש לתקוע בפני כל בית דין חשוב. וכך הנהיג הרי"ף עצמו, שבבית דינו תקעו בראש השנה שחל בשבת. אולם כל שאר הראשונים חלקו עליו וסברו שהתקנה היתה לתקוע רק בבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ועל כן בימינו אין אפשרות לתקוע בשום בית דין. ואף תלמידיו הגדולים של הרי"ף לא המשיכו לתקוע כמותו בבית דינם. 10
לפני כמאה שנה, לאחר שירושלים החלה להיבנות, רצה רבי עקיבא יוסף שלזינגר לייסד בירושלים תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. וסברתו היתה, שהדין המקורי מזמן שבית המקדש היה קיים, שמותר לתקוע בירושלים וסביבותיה נותר גם לאחר החורבן. בנוסף לכך, מדברי חכמים למדנו שלא רצו לבטל לגמרי את תקיעת השופר בראש השנה שחל בשבת, ואם כן כיום שאין לנו דיינים סמוכים, צריך לתקוע בבית דין שבירושלים. בנוסף לכך, הואיל ומצוות תקיעת שופר מהתורה, וביטול התקיעה בשבת מדברי חכמים, בכל צד של ספק יש להעדיף את קיום מצוות התורה. ועוד העלה סברות רבות לגבי כך שאין חשש טלטול באופן שבו רצה לקיים את התקיעה. ואף שכמה רבנים הביעו תמיכה מסוימת בעמדתו, גברו החולקים, ולא נתקיימה התקיעה בשבת. כאשר הטעם העיקרי לכך, שההלכה היא שרק בבית דין שדייניו סמוכים, והוא בית הדין המרכזי שבדור, מותר לתקוע בראש השנה שחל בשבת. והראייה, שכך נהגו כל גדולי הדורות שהתגוררו בירושלים לאחר החורבן, שלא תקעו בראש השנה שחל בשבת (עיר הקודש והמקדש ח"ג כ).
יא - גדרי תרועה ושברים
התרועה היא קולות קצרים קטועים ורצופים, כדוגמת קול הבכי. בהלכה קוראים לקולות אלו 'טרומיטין', שזה קול התקיעה הקצר ביותר. יש אומרים שה'תרועה' היא שלושה טרומיטין (ר"ח ורש"י), ויש אומרים תשעה (ריב"ם, ריב"א וסמ"ג). למעשה תוקעים תשעה, ובדיעבד אם תקעו שלושה יצאו ידי חובה. ואפשר להוסיף בתרועה יותר מתשעה טרומיטין, ובתנאי שהקולות יהיו רצופים בלא הפסק (שו"ע תקצ, ג; מ"ב יב. ועי' בהערה במנהג תימן). 11
השברים הם שלושה קולות באורך בינוני, כדוגמת קול אנחה או גניחה, שאורך כל אחד מהם כשלושה טרומיטין. לכתחילה אין להוסיף על שלושה שברים, ובדיעבד אם הוסיף - לא פסל את השברים (שו"ע תקצ, ג; מ"ב יא). יש נוהגים לעשות כל שבר בקול שבור - טו-או-טו, או: או-טו, כדוגמת גניחות, שקולן נשבר (מנהג ליטא).
עשה השברים באורך שני טרומיטין - יצא, הואיל ועדיין ניכר שהם כקול אנחה ולא בכי, שהם ארוכים פי שניים מקול התרועה. ואם עשה שבר באורך של פחות משני טרומיטין, לא יצא. ולגבי האורך, אם עשה כל שבר באורך של ארבעה טרומיטין - יצא, שעדיין הם דומים מאוד לשברים הרגילים. ואף אם האריך יותר ועשה כל שבר עד אורך של כששה טרומיטין - יצא בדיעבד. 12
יב - גדרי תקיעה
תקיעה היא קול ארוך ופשוט, ואורכה צריך להיות לכל הפחות כאורך התרועה. אלא שאנחנו תוקעים שלושה סוגים של תרועה: א) שברים תרועה. ב) שברים. ג) תרועה. וההלכה היא, שבכל סדר וסדר, התקיעה צריכה להיות כאורך התרועה של אותו סדר. 13
לפיכך, בסדר תשר"ת, התקיעה צריכה להיות כאורך 18 טרומיטין, שכן אורך השברים כ-9 טרומיטין, ואורך התרועה 9 טרומיטין. וגם אם האריך בתרועה והוסיף עוד תרועות, אינו חייב להאריך בתקיעה יותר מ-18 טרומיטין, שהוא שיעור התרועה שיוצאים בו ידי חובה לכל הדעות.
ובסדר תש"ת או תר"ת, התקיעה צריכה להיות כאורך 9 טרומיטין, שכך הוא אורך השברים וכך הוא אורך התרועה.
טרומיט הוא הקול הקצר שהתוקע מוציא משופרו, וצירוף קולות קצרים אלו הוא התרועה. ושיעור זה משתנה לפי התוקע והשופר, המהירים תוקעים תשע טרומיטין בשנייה ורבע, והאיטיים בשתי שניות וחצי. ולהלכה כל תוקע צריך להאריך בתקיעות ובשברים כפי אורך הטרומיטין שלו. והרוצה לצאת לכל הדעות, יאריך בתקיעות תשר"ת - חמש שניות, ובתקיעות תש"ת ותר"ת - שתי שניות וחצי. 14
היתה התקיעה רצופה, אבל קולה השתנה באמצע מדק לעבה או מעבה לדק, מצלול לצרוד או מצרוד לצלול, כשרה. ואפילו אם ארע הדבר כמה פעמים במשך אותה תקיעה, כל זמן שקולה נמשך ברציפות כתקיעה - כשרה, שכל הקולות כשרים בשופר. והמהדרים משתדלים שהתקיעה תהיה רצופה ויציבה בלא מעלות ומורדות ושינויים. 15
יג - סדר התקיעות והנשימות
לכתחילה יש לתקוע כסדר שתקנו חכמים: שלוש תשר"ת, שלוש תש"ת, שלוש תר"ת, ובדיעבד אם שינה את הסדר - יצא. למשל, אם תקע שני תשר"ת והמשיך לתקוע תש"ת ותר"ת, יכול להשלים אח"כ את התשר"ת השלישי (שו"ע תקצ, ט; מ"ב לה).
הטועה באחת התקיעות, לפעמים צריך לחזור על התקיעה שטעה בה, ולפעמים עליו לחזור לתקיעה הראשונה של אותה יחידה. 'יחידה' היא תשר"ת אחד או תש"ת אחד או תר"ת אחד, וסדר הוא שלוש פעמים 'יחידה'. וכיוון שכל יחידה עומדת בפני עצמה, הטועה בה לכל היותר צריך לחזור לתקיעה הראשונה של אותה היחידה, אבל לעולם אינו צריך לחזור לתחילת הסדר.
בכל יחידה ויחידה, צריך להפסיק בין התקיעה הראשונה לשברים ולתרועה שאחריה כשיעור של נשימה, וכן צריך להפסיק בין השברים והתרועה לתקיעה האחרונה כשיעור של נשימה. מפני שהתקיעה היא ביטוי של שמחה ושלום, והתרועה והשברים הם ביטוי של בכי ואנחה, ואין לחבר ביניהם (לבוש). ואם טעה ולא הפסיק ביניהם כדי נשימה, יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא. ואף שהעיקר כדעה המקילה, בשלושים הראשונות נכון להחמיר ולהתחיל מחדש מהתקיעה הראשונה של אותה יחידה (שו"ע תקצ, ה; שועה"ר ט). 16
השברים צריכים להיות רצופים, וכן התרועה צריכה להיות רצופה. התבלבל והפסיק באמצע השברים או באמצע התרועה כדי שיעור נשימה - לא יצא, מפני שחילק את השברים או התרועה לשני חלקים שאינם מתחברים זה לזה. ועליו לחזור ולתקוע אותם מחדש (מ"ב תקצ, טז; שעה"צ יד). 17
לגבי 'שברים-תרועה' שבסדר תשר"ת נחלקו הראשונים. רבים סוברים שצריך לתוקעם בנשימה אחת, מפני שמצוותן אחת, שכן לפי סדר תשר"ת, 'שברים-תרועה' היא התרועה של התורה, ולכן אסור להפסיק באמצעיתה בנשימה, ואם הפסיק - לא יצא. אמנם יפסיק ביניהם הפסקה כלשהי, כדי להבדיל בין שני החלקים של התרועה (רי"ץ גיאת, רא"ש, רשב"א, ר"ן וריב"ש. ב"י, מ"ב יח). ויש אומרים שצריך לכתחילה להפסיק ביניהם בנשימה, שכך דרכו של אדם שגונח ובוכה, שאינו גונח ובוכה בנשימה אחת (ר"ת). אמנם אם לא הפסיק, גם לשיטה זו יצא בדיעבד.
כדי לצאת ידי כל השיטות, נוהגים ב'תקיעות דמיושב', שבהן יוצאים ידי חובה, שלא להפסיק בנשימה בין השברים לתרועה. ובשלושים תקיעות דמעומד נוהגים להפריד בנשימה (שו"ע תקצ, ד; שעה"צ יח).
יד - הפסקים וטעויות בתקיעות
שני סוגים של טעויות ישנן: א) התבלבל ותקע בכוונה באמצע היחידה קול שאינו שייך ליחידה, עליו לחזור לתחילת היחידה, היינו לתקיעה הראשונה. ב) ניסה לתקוע כהלכה אלא שנכשל בניסיונו, אינו צריך לחזור לתחילת היחידה, אלא ינשום ויתקע כהלכה את התקיעה שהוא צריך. ונבאר יותר:
הסוג הראשון: התבלבל ותקע תרועה בין התקיעה לשברים, או תקע שברים בין התרועה לתקיעה - כיוון שתקע בכוונה קול זר באמצע היחידה, עליו לחזור לתקיעה הראשונה. ואפילו אם תקע בין התקיעה לשברים טרומיט אחד של תרועה, או שתקע בין התרועה לתקיעה שבר אחד - פסל את היחידה, ועליו לחזור לתקיעה הראשונה (שו"ע תקצ, ח).
וכן אם לאחר שסיים שברים הפסיק כדי נשימה ותקע עוד קול אחד של שברים, עליו לחזור לתקיעה ראשונה, שהואיל וכבר סיים את השברים, עליו לתקוע תקיעה לסיום היחידה ושבר נוסף הוא קול זר באמצע היחידה. וכן אם לאחר שסיים את התרועה הפסיק כדי נשימה ותקע עוד קול אחד של תרועה, עליו לחזור לתקיעה הראשונה (שו"ע תקצ, ח). 18
הסוג השני: ניסה לתקוע את התקיעה האחרונה של היחידה ויצא לו קול או שניים כדוגמת שברים או תרועה, ינשום ויתקע שוב את התקיעה כהלכה. ואינו צריך לחזור לתחילת היחידה, הואיל ובלא כוונה יצאו לו קולות אלו. וכן אם היה צריך לתקוע שברים ויצאו לו שני קולות של שברים ולא הצליח להמשיך ונאלץ לנשום, או שהיה צריך לתקוע תרועה ויצאו לו שני קולות של תרועה ולא הצליח להמשיך ונאלץ לנשום. עליו לתקוע מחדש את השברים או את התרועה, אבל אינו צריך לחזור לתחילת היחידה. ויש תוקעים שהתרגלו להאריך בטרומיט האחרון של התרועה, ועליהם להיזהר בזה, שאם הוא יישמע כשבר, יצטרכו לחזור על התרועה (מ"ב תקצ, לא).
הצליח לתקוע שלושה קולות של תרועה ולא הצליח להמשיך והפסיק כדי שיעור נשימה, עליו לחזור לתקיעה הראשונה. שהואיל ויש סוברים שכבר בשלושה קולות של תרועה יוצאים, אם יתקע לאחר הנשימה תשעה קולות של תרועה, יימצא כתוקע תרועה פעמיים (ערוה"ש תקצ, כ). 19
כאשר שני מניינים מתפללים בקרבת מקום, אם התחילו לתקוע באחד, טוב שבמניין השני לא יתקעו עד שבמניין הראשון יסיימו את סדרת התקיעות. מפני שיש סוברים שאם שומעים באמצע התקיעות קולות אחרים, על אף שאין מתכוונים לצאת בהם, הם פוסלים את התקיעות. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, שאין קולות אלה פוסלים, לכתחילה טוב לחוש לדעתם (באו"ה תקצ, ח, 'כמתעסק').
טו - מהו שופר
שופר של ראש השנה הוא הקרן החלולה הגדלה בראש בהמות וחיות, שכן שופר מלשון שפופרת. אבל קרני האיילים פסולות, מפני שאינן שופר, שאין להן חלל אלא הן עצם אחת, שכדי להכשירה לתקיעה צריך לקדוח בה נקב. ושל פרה פסול, מפני שהוא נקרא קרן ולא שופר (ר"ה כו, א, שו"ע תקפו, א).
רמז יש בשופר, שהוא גדל על ראש הבהמה, וצידו הרחב שממנו יוצא הקול, הוא הצד שמחובר לראש הבהמה. וכאשר מריעים בשופר, כביכול תוקעים ישר לתוך הנפש הבהמית שבנו, לעורר אותנו לתשובה עליונה.
מצווה שהשופר של ראש השנה יהיה כפוף, לסימן שצריכים אנחנו לכפוף את לבבנו לפני המקום ברוך הוא (ר"ה כו, ב). ומצווה מן המובחר לקחת שופר של איל כפוף, שאמר רבי אבהו: "למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה טז, א). הזכר הבוגר של מין הכבשים נקרא איל, והנקבה נקראת רחל. ומצווה מן המובחר לתקוע בשופר כפוף של איל, ודרגה אחת למטה ממנו - שופר כפוף של רחל, שהואיל ואף היא ממין הכבשים, גם השופר שלה מזכיר את עקדת יצחק.
אם יש לאדם אפשרות לתקוע בשופר כפוף שאינו של איל, או בשופר ישר של איל, מוטב שיתקע בשופר כפוף, שמצוות הכפוף היא דין במשנה, ואילו מעלת האיל היא למצווה מן המובחר (מ"ב תקפו, ה). 20
באופן טבעי שופר של איל הוא כפוף, אמנם אם אירע מקרה חריג שהוא צמח ישר, מותר לכופף אותו על ידי חימומו, ועל ידי כך יהיה מהודר. גם כדי לייפות את השופר מותר לכופפו על ידי חימומו (עי' בהרחבות).
אבל אם על ידי חימום הפך את כיוון התקיעה בשופר, על ידי שהרחיב את הצד הצר של השופר והיצר את הצד הרחב שלו - השופר פסול. וכן אם הפך את השופר כדרך שהופכים חלוק, שהצד הפנימי נעשה חיצוני והצד החיצוני נעשה פנימי, השופר פסול (שו"ע תקפו, יב). ומעשים כאלו מצויים, שכן בעקבות החימום השופר נעשה רך מאוד, ומלטשי השופרות מעדיפים לעיתים להפוך את השופר, מפני שכך קל להם יותר להחליקו ולייפות את מראהו. לכן צריך לקנות שופר מאדם נאמן שיעיד שלא הפכו את השופר. כאשר הצד הרחב של השופר נותר עם הגבנונים והחריצים הטבעיים שלו, סימן שלא הפכו את השופר.
טז - מדיני השופר
השופר צריך להיות באורך של טפח לכל הפחות, שהוא כשיעור שהתוקע יאחז בו בידו והשופר יֵראה לכאן ולכאן (שו"ע תקפו, ט).
היה קולו של השופר גבוה מאוד או נמוך מאוד או צרוד מאוד - כשר, שכל הקולות כשרים בשופר (שו"ע תקפו, ו).
הדביק שברי שופרות ועשה מהם שופר - פסול. ואפילו אם הדביק לשופר רק שבר אחד קטן - פסול, מפני שהשופר צריך להיות אחד כפי שהוא מברייתו, בלא שום תוספת. וכן אם האריך את השופר על ידי מתכת או פלסטיק - פסול (שו"ע תקפו, י-יא).
אבל אם חתך את השופר, ובעקבות זאת נשתנה קולו, כל זמן שנשאר בו שיעור טפח - כשר. וכן אם שייף את השופר מבחוץ ומבפנים עד שנעשה דק ונשתנה קולו - כשר (שו"ע תקפו, יג-יד).
ציפה את השופר בזהב או בכל חומר אחר, אם השתנה קולו של השופר - פסול, מפני שהקול אינו יוצא מהשופר לבדו. לכן יש להימנע מלצייר על השופר, שמא הצבע יגרום לשינוי הקול. אבל מותר לחקוק צורות על השופר (שו"ע ורמ"א תקפו, יז).
ציפה את השופר מבפנים בזהב או בחומר אחר - פסול, הואיל והתקיעה אינה עוברת דרך השופר אלא דרך חומר אחר. וכן אם ציפה את פיית השופר בזהב או בחומר אחר, אפילו אם לא האריך בזה את השופר - פסול, מפני שהציפוי חוצץ בין פיו של התוקע לשופר (שו"ע תקפו, טז, יח).
שופר שניקב, אם לא נשתנה קולו, אפשר לתקוע בו לכתחילה. ואם נשתנה קולו, יש אומרים שהוא פסול, ולכתחילה ראוי להחמיר כדעתם. וכאשר אין שם שופר אחר, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים, שכל זמן שהנקב במיעוטו של השופר, אפילו לא נשתייר בשופר שיעור טפח בלא נקבים, כשר לברכה.
ואם סתם את הנקב והדביק עליו חתיכת שופר, אם חזר קולו לכפי שהיה בתחילה, והנקב לא היה על רובו של השופר - כשר. ובשעת הדחק, גם אם לא חזר קולו לכפי שהיה - כשר, ואף יכול לברך עליו (מ"ב לה). 21
נסדק השופר סדק מפולש לאורכו, יש אומרים שאפילו היה הסדק קצר מאוד, אם לא הדביק את השופר או קשר אותו - פסול, מפני שבעקבות התקיעות השופר עלול להיסדק כולו. ולדעת רוב הפוסקים, אם היה הסדק לאורך מיעוטו של השופר - כשר, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דבריהם ולברך. אבל אם הסדק היה לאורך רוב אורכו של השופר - פסול (שו"ע תקפו, ח; מ"ב מג; עי' באו"ה שם). ואם חימם את השופר והדביק את קצות הסדק וסתמו - כשר. אבל אם נסדק בכל אורכו - נפסל לגמרי וכבר אי אפשר לתקנו, הואיל ואבד ממנו שם שופר (שו"ע תקפו, ח). נסדק השופר לרוחבו, אם הסדק אינו מקיף את רוב היקפו, למרות שנשתנה קולו, כשר. ואם היה מקיף את רוב היקפו, ולא נותר ממקום התקיעה ועד מקום הסדק טפח - פסול (שם ט). 22




^ 1.. מתחילה יצאו בכל אחת מהתרועות, כפי שכתב רב האי גאון בתשובה (אוצר הגאונים מס' ר"ה סי' קיז), והרבה ראשונים הביאו את דבריו, ובכללם רא"ש (ר"ה ד, י), וריטב"א (סי' כט). אמנם הרמב"ם (שופר ג, ב) כתב: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעין היאך היא... לפיכך אנו עושין הכל". הרי שמחמת הספק חובה לתקוע את שלושת סוגי התרועה. וכן דעת רמב"ן (במלחמות) וסמ"ג (עשין מב). ונלענ"ד, שגם הרמב"ם ודעימיה יכולים להסכים שמתחילה, לפני שדקדקו בהגדרת התרועה, יצאו בכל סוגי התרועה כדעת רב האי גאון, הואיל וכולם ביטאו צער. אלא שכיום לאחר שנוצר בתודעתנו ספק ממשי מהי התרועה, מדאורייתא אין יוצאים ידי חובה בתרועה אחת. עוד נלענ"ד, שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו שכיום מדרבנן חייבים להריע בשלושת סוגי התרועות, מפני שנתקבלה תקנתו של רבי אבהו.
אלא שעדיין יש מקום להסתפק לגבי מי שיודע לתקוע שברים בלבד, האם יברך על תקיעתו. לסוברים כרמב"ם בוודאי לא יברך, שכן כיום יש ספק אם יצא ידי חובתו. ואפשר לומר שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו לכך, הואיל ולא עשה כתקנת רבי אבהו שנתקבלה להלכה. וכ"כ למעשה בבאו"ה תקצג, ב, 'ואם'. וכן נראה מהמאירי ר"ה לד, א, שסובר כרב האי גאון וכתב שכיום אין יוצאים בלא שלושת סוגי התרועות. מנגד, יש אומרים שלמעשה יברך, מפני שהלכה כרב האי גאון ודעימיה. ועי' על זה בהרחבות.
^ 2.. ארבעה מנהגים היו בימי הראשונים בסדר התקיעות שבתפילת מוסף: א) תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת (רי"ף, רמב"ם, תוס' ר"ה לג, ב, רא"ש, שו"ע תקצב, א, בדעה הראשונה). וכן מנהג תימנים ומקצת קהילות אשכנזים.
ב) לכל ברכה תוקעים תשר"ת (ר"ת בתוס' שם, רמ"א שם). וקשה על שתי הדעות הללו, שהרי עיקר התקיעות בעמידה, וכבר למדנו שמספק צריך להריע ג' פעמים בכל ג' סוגי התרועות. וביאר ר"ח על פי דעת רב האי גאון, שמדאורייתא גם היום אפשר לצאת בכל אחת מסוגי התרועה. והרי"ף והרמב"ם ביארו, שאחר שהריעו בכל שלושת האופנים בתקיעות דמיושב וקיימו את המצווה מדאורייתא, אין עוד צורך להטריח בהן את הציבור בתקיעות דמעומד (הובאו בב"י תקצ, ב). ג) תוקעים ג' פעמים תשר"ת למלכויות, ג' פעמים תש"ת לזיכרונות, ג' פעמים תר"ת לשופרות (כתב בשו"ע תקצב, א, שכך המנהג). ד) המנהג הרווח כיום, לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת לאחר כל ברכה. וזאת משום שאנחנו רוצים להריע בכל ברכה ככל שלוש צורות התרועה. כך היא דעת הערוך, ריא"ז ורדב"ז.
המנהג לתקוע מאה תקיעות, הוזכר בערוך בשם הירושלמי (ערך ערב), והובא בתוס' ר"ה לג, ב, וכן הובא בראבי"ה ושבולי הלקט. והאר"י סידר כוונות על פיו, וכ"כ השל"ה.
^ 3.. למנהג אשכנז, אין תוקעים בתפילת לחש, וכ"כ מ"א, מ"ב תקצב, א, אבני נזר או"ח תמ"ה. וטעמם, כדי שלא ליצור בלבול בקרב המתפללים שיש מאריכים ויש מקצרים. וכמובן שגם לפי מנהג הגאונים (רב שרירא ורב האי) שבלחש אומרים רק שבע ברכות, לא היו תוקעים בתפילת לחש. ואף לפי מה שנפסק על פי רי"ץ גיאת, טור ושו"ע תקצא, א, שמברכים בלחש תשע ברכות, רבים לא תקעו בתפילת לחש, כמבואר בשו"ע תקצב, א-ב. וכ"כ רדב"ז וכנה"ג. אבל למנהג הערוך ודעימיה, שתוקעים מאה תקיעות, רבים תוקעים גם בתפילת לחש. וכן הוא על פי כוונות האר"י והשל"ה. וכך מנהג ספרדים וחסידים.
^ 4.. אמנם לר"ת וסמ"ג נוסח הברכה "על תקיעת שופר". אולם הרא"ש (ר"ה ד, י) כתב כדברי בה"ג שהמצווה היא לשמוע, ולכן מברכים 'לשמוע'. וכן דעת ראבי"ה, או"ז ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע תקפה, ב.
השומע בעזרת מכשיר שמיעה חשמלי שמוכנס לאוזן, לדעת רוב הפוסקים אינו מקיים את המצווה. יש אומרים מפני שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו קולו של השופר, אלא המכשיר קלט את קול השופר כאותות חשמליים ואח"כ תרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (משפטי עוזיאל או"ח כא, ומהדו"ת לד; הרב גורן בתרומת הגורן א, כב; רשז"א במנחת שלמה א, ט). ויש אומרים, שלשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר, כי השומע קול הברה (הד) - לא יצא (מרן הרב באורח משפט מח; ולכך נטה הרב פרנק במקראי קודש פורים יא; בית אבי ג, צב; אג"מ אה"ע ג, לג). אמנם יש שהקילו להחשיב שמיעת שופר דרך מכשיר חשמלי כשמיעה רגילה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א או"ח ז, יח; ולכך נטה במנח"י ג, יא. ועי' בפנה"ל ברכות יב, ט). למעשה, כיוון שלרוה"פ אין יוצאים בשמיעה דרך מכשיר חשמלי, מי שיש לו מכשיר כזה באוזנו, צריך להוציאו, מפני שכל זמן שהוא באזנו, אינו יכול לשמוע את קול השופר המקורי. ומי שאינו יכול לשמוע את קול השופר בלא המכשיר, ישמע עם המכשיר, שלדעת פוסקים אחדים הוא מקיים בזה את המצווה. אבל אינו יכול להיות בעל תוקע, מפני שלדעת רוה"פ אינו חייב במצווה. וכן הדין לגבי מי שהוכנס לאוזנו 'שתל קוכליארי'. (ונראה שכאשר יצליחו בעז"ה לשכלל את השתל למצב שקולו ישמע כמו קול ששומע אדם רגיל, נקבל את סברת הרב אורנשטיין, ששמיעה זו נחשבת כשמיעה רגילה).
^ 5.. לעיתים התוקעים אינם מצליחים להמשיך לתקוע בשופר הראשון ומצליחים בשני כי הראשון התמלא ברוק עד שקשה לתקוע בו. ולעיתים שרירי השפתיים חלשים, ועל כן במשך התקיעות הם מתעייפים ואינם מצליחים להמשיך לכווץ את השפתיים כנצרך ליצירת התקיעה, אבל בשופר אחר, כיוון שהפייה שונה, גם צורת כיווץ השפתיים הנצרכת לתקיעה שונה, ומצריכה שרירים שונים במקצת שעדיין לא התעייפו כל כך.
^ 6.. עדיף ללכת למקום שבו בוודאי יצא ידי חובת התקיעות למרות שהתפילה שם אינה מכובדת ויתקשה לכוון שם, על פני מקום שבו התפילה מכובדת ויכוון כראוי אבל התוקע אינו מוצלח, עד שיש חשש שלא יצא ידי חובת המצווה, מפני שמצוות התקיעה מהתורה ומצוות התפילה מדברי חכמים. (ר"ה לד, א; שו"ע תקצה, א). וכן הדין גם ביום השני, הואיל ויסוד תקיעת שופר דאורייתא (מ"ב א).
^ 7.. בתרומת הדשן קט, אסר אפילו לטעום מעט לפני קריאת המגילה. ולכן כתבו כמה אחרונים, שרק לצורך מותר לטעום לפני נטילת לולב (מ"א תרצב, ז; מ"ב תרנב, ז). וכיוצא בזה לגבי אכילה לפני תקיעת שופר (מטה אפרים תקפח, ב; שואל ומשיב תליתאה א, קכ). ויש אומרים שגם בלא צורך מותר, מפני שיסוד האיסור שמא ייגרר בסעודתו וישכח, אבל כאן שהכל מזכירים זה לזה ורגילים לחזור לתפילה, אין חשש (צי"א ו, ז).
רבים אסרו לאכול יותר מכביצה, מפני שהיא נחשבת אכילת קבע לחיוב סוכה (הליכות שלמה ב, א; הרב אליהו; חוט שני עמ' נד). ומו"ר הרב שפירא התיר עד שיעור קביעות סעודה, שהוא כג' ביצים (מקראי קודש הררי ז, הערה כו). ולפי הסברות שהבאנו למעלה, אין חשש שייגרר אחר סעודתו באכילה של פחות מג' ביצים מזונות. אלא שמצד השמירה על כובד הראש יש להיזהר שלא להרבות באכילה.
^ 8.. משנה ר"ה כט, ב: "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה". לרמב"ם, כל ירושלים נקראת מקדש. ולרש"י, ירושלים בכלל המדינה, וקשה שבהמשך המשנה כתוב "עוד זאת ירושלים היתה יתירה... שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין". וביאר הריטב"א, שמשנה זו נאמרה לאחר שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לירושלים, שאז התירו לתקוע בכל ירושלים וסביבתה הקרובה.
^ 9.. מבואר בבבלי ר"ה כט, ב, שמהתורה צריך לתקוע בר"ה שחל בשבת. ואף שיש איסור מדברי חכמים לנגן בכלי שיר ביום השבת, ובכלל זה גם אסור לתקוע בשופר (פנה"ל שבת כב, יז), אין בכוחו של איסור חכמים זה לדחות את מצוות התורה. אלא שמשום חשש טלטול גזרו חכמים שלא לתקוע, שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים. וזו הסיבה שאין נוטלים לולב בסוכות שחל בשבת, ואין קוראים במגילה בפורים שחל בשבת. וכ"כ רמב"ם שופר ב, ו.
לעומת זאת, בירושלמי ר"ה פ"ד ה"א מבואר שמהתורה אין תוקעים בר"ה שחל בשבת, שכן דיוק הפסוקים הוא לימוד גמור. ושאלו ואם כן מדוע במקדש תקעו, והשיבו, שכך דייקו מהפסוק שבמקום שבו יודעים בדיוק אימתי הוא אחד בחודש ומקריבים את קרבן היום, תוקעים גם בשבת. ועוד הביאו לימוד ממה שנאמר לגבי היובל (ויקרא כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם", הרי שדווקא ביום הכיפורים מעבירים שופר בכל הארץ, ואילו בר"ה שחל בשבת רק בבית הדין. וכן הובא בספרא בהר ב'. יש לציין שבנוסח התפילה אכן נפסק לומר בר"ה שחל ביום חול - 'יום תרועה', וכשחל בשבת - 'זכרון תרועה' (שו"ע תקפב, ז), שלא כמו סדר רב עמרם גאון ורמב"ם ועוד ראשונים, שכתבו לומר תמיד 'יום תרועה'.
^ 10.. נחלקו תנאים במשנה בגדר בית הדין שהותר לתקוע בפניו. לדעת רי"ף (כפירוש הר"ן) לר' אליעזר צריך סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים, ולתנא שהגיב עליו ('אמרו לו') צריך סנהדרין של עשרים ושלושה, ולת"ק בית דין של שלושה ואפילו אינם סמוכים. ופסק הרי"ף כדעת ת"ק. ולדעת רמב"ם (הל' שופר ב, ט), ההלכה שתוקעים רק בפני בית הדין שמקדש את החודש, היינו שדייניו סמוכים והוא המרכזי שבדור. ולכמה ראשונים ממפרשי הסוגיה, אין צורך שבית הדין יהיה המרכזי שבישראל שבו מקדשים חודשים, אבל לדעת ת"ק ותנא בתרא צריך בית דין של עשרים ושלושה דיינים סמוכים (שבכוחם לדון דיני נפשות). כך דעת ר"ח, רש"י כפי שפירשוה רמב"ן והרא"ש. וע"ע ב'מועדים לשמחה' סי' ה-ו.
^ 11.. מנהג התרועה המקובל הוא כקול בכי, היינו קולות קצרים וקטועים. ומנהג תימן כקול יללה, שהקול אינו נקטע אלא מתרעד ומתרעש, וכל הרעדה נקראת קול אחד. כשנעיין נמצא שהתרועה באשכנז וספרד דומה להתפרצות בכי, שנקטע בלא שליטה, ואילו התרועה בתימן היא כדוגמת יללה שנעשית כביטוי של בכי ואבל באופן נשלט. למעשה כל עדה תמשיך במנהגה, ויש מהדרים לשמוע לאחר התפילה תרועות כל העדות.
^ 12.. יש אומרים ששבר באורך 3 טרומיטין פסול, מפני שאורך התקיעה כתרועה, ולר"ח ורש"י תרועה של 3 טרומיטין כשרה, הרי ש-3 טרומיטין הוא תקיעה של סדר תר"ת, ולשיטה זו, גם בסדר תשר"ת, שהתקיעה צריכה להיות כאורך השברים-תרועה, אם יתקע שבר אחד באורך 3 טרומיטין כבר יחשב כתקיעה, מפני שבסדר תר"ת הוא נחשב תקיעה (טור בדעת תוס' ורא"ש, דעה ראשונה בשו"ע תקצ, ג). ולדעת ריב"ם, ריב"א וסמ"ג, תרועה 9 טרומיטין, וממילא בדיעבד שבר שקצר מ-9 טרומיטין כשר (דעה שניה בשו"ע). וי"א שאין זיקה בין סדר למשנהו, ובכל סדר התקיעה צריכה להיות כאורך ה'תרועה' שבאמציעתו, לפיכך, בסדר תשר"ת התקיעה צריכה להיות באורך שברים תרועה, ובסדר תש"ת באורך שברים. וממילא גם לשיטת ר"ח ורש"י, אם יעשה בסדרים אלו שבר שאורכו יותר מ-3 טרומיטין כשר (מרדכי, הגהות אשרי, רמ"א). וכן נוהגים למעשה (מ"ב תקצ, טו). ויש סוברים, שצריך לחוש לדעה הראשונה, ולפחות בשלושים תקיעות להקפיד שהשבר יהיה פחות מ-3 טרומיטין (מ"א ב, ועי' בקול תרועה ח'). ונלענ"ד שאין לדקדק בזה, ראשית מפני שיש כאן ספק ספק ספיקא להקל. א) אולי הלכה כסוברים שתרועה 9 טרומיטין. ב) גם לסוברים שהיא 3 טרומיטין, אולי הלכה כמרדכי והגהות אשרי, שאין זיקה בין סדר לסדר. ג) אולי הלכה כרמב"ם שאורך התקיעה חצי תרועה. ואולי הלכה כראב"ד ששיעור תקיעה תמיד 9 טרומיטין. שנית , קשה מאוד לדקדק בזה, כי ההבדל בין שבר של 2 טרומיטין ל-3 טרומיטין הוא כרבע שנייה, וקשה לעמוד על כך, ולא נתנה התורה למלאכי השרת. שלישית , אם ינסה לתקוע כ-2 טרומיטין עלול לקצר ולתקוע מעט פחות מ-2 טרומיטין, והשבר יהפוך לקול של תרועה, ולא יצא לכל השיטות. לכן נראה שכל שהוא ניכר כאנחה, כשר לכתחילה. ויש אומרים שהעושים שברים כמנהג ליטא, יוצאים מהספק, שהואיל והקול שבור, אין שום אפשרות להשוותו ולהחשיבו כתקיעה (ועי' בהלח"ב יב, 64).
ועד כמה יכול להאריך בשבר? לפי הסוברים שתרועה 9 טרומיטין, הרי שכך היא התקיעה, וממילא השבר צריך להיות פחות מזה (שו"ע תקצ, ג, לדעה השנייה). אמנם צ"ע בזה, מפני שבאורך כזה הוא כבר קרוב מאוד לקול תקיעה של שמחה. ולכן כתבתי שהשבר הכשר בדיעבד הוא לכל היותר עד כ-6 טרומיטין. (עי' מטה אפרים יא; אלף למטה יד). ולשיטת הרמב"ם התקיעה מחצית התרועה, הרי שכבר בשיעור 4.5 טרומיטין היא תקיעה, וממילא השבר צריך להיות 4 טרומיטין ומטה. ולכתחילה יש לחשוש לדעתו.
^ 13.. משנה ר"ה לג, ב: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות". ובגמ' שאלו: "והתניא שיעור תקיעה כתרועה? אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא". רוב הפוסקים ביארו כפי שכתבתי למעלה ששיעור התקיעה כאורך התרועה. וכך דעת: רש"י, תוס', רא"ש, טור ושו"ע תקצ, ג, מ"ב טו. ודעת רמב"ם (ג, ד) ששיעור שתי התקיעות כשיעור התרועה שבאמצען, הרי ששיעור תקיעה כמחצית שיעור התרועה. ומוכרחים לומר שלדעתו תרועה היא 9 טרומיטין ולא 3, כי לא יתכן שהתקיעה תהיה כאורך טרומיט ומחצה. ואם תרועתו כמנהג תימן, הרי שכל טרומיט ארוך בהרבה מהטרומיט המקובל, ואזי שיטתו מובנת יותר. ודעת ראב"ד, ששיעור תקיעה תמיד 9 טרומיטין.
^ 14.. לשון שו"ע תקצ, ג: "כוחות בעלמא כל שהוא, והם נקראין טרומיטין", וזו התרועה כמבואר שם. אלא שתוקעים מיומנים יכולים לתקוע 9 טרומיטין בשנייה ורבע, והאיטיים תוקעים אותן בכשתי שניות וחצי, והתקיעה צריכה להיות תמיד לעומת התרועה, וכן השברים לעומת התרועה. בכל אופן גם לתוקעים האיטיים, בדיעבד בסדר תשר"ת יוצאים בתקיעה של שתי שניות וחצי, שכן בדיעבד יוצאים ב-3 טרומיטין ידי תרועה ובזמן של 6 טרומיטין ידי שברים. ובסדר תש"ת ותר"ת יוצאים בדיעבד בתקיעה של שנייה וחצי.
^ 15.. כל הקולות כשרים בשופר (ר"ה כז, ב; שו"ע תקפו, ו), והכוונה שגם אם באמצע התקיעה נשתנה הקול, כל זמן שהיא רצופה - כשרה. ויש שלמדו מהריטב"א לג, ב, שאסור לשנות את הקול. אולם כל מה שהוא כתב שאין לכוון לעשות כמין שבר בסוף התקיעה. ומ"מ היו שהידרו שקול התקיעה לא ישבר באמצע (הרב חרל"פ), אבל מצד הדין אין בזה פסול (כך דעת כל הפוסקים, וכ"כ רשז"א הליכות שלמה ב, ט). אמנם נראה שאם קול התקיעה נשבר או עלה וירד שוב ושוב עד שנשמע כשברים, נכון לחזור. ←
והתימנים נוהגים לכתחילה לעשות כמין עליה בסוף התקיעה, והמקשיב יבין שסברתם היא, שבתקיעה, עליה זו מבטאת את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער. עוד צריך לומר, שלמנהג תימנים, צריך להקפיד שיהיה הבדל ברור בין התקיעה לתרועה, שקול התקיעה יהיה יציב מאוד, והתרועה ממש מתרעדת. עוד צריכים התוקעים לפי מנהג תימן לשים לב, שאם הקול מתחלף באמצע התקיעה, שלא יראה כתרועה באמצע התקיעה.
^ 16.. אסור להאריך בתקיעה אחרונה של יחידה אחת כשיעור שתי תקיעות כדי שתעלה גם לתקיעה ראשונה של היחידה הבאה. ואם חיבר, עלתה לו לתקיעה אחרונה של היחידה הקודמת, ועליו לתקוע שוב תקיעה ראשונה ליחידה הבאה (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א ורא"ש). ויש מחמירים, שהואיל והתכוון שתקיעה זו תעלה לשתיים, נמצא שלא יצא ידי שום תקיעה, מפני שכל תקיעה צריכה תחילה וסוף, ולפי כוונתו לראשונה אין סוף ולשנייה אין התחלה. וכיוון שתקיעתו פסולה, הרי שפסל את כל היחידה הקודמת, ועליו להתחיל שוב מתחילת היחידה (טור עפ"י ירושלמי). והלכה כדעת המקילים (מ"ב תקצ, כה, עפ"י א"ר והגר"א, ולב"י טוב לחוש למחמירים).
^ 17.. לדעת רוה"פ, ראשונים ואחרונים, אם הפסיק בנשימה באמצע השברים או התרועה לא יצא, כמבואר בשעה"צ תקצ, יד. אמנם יש מקילים בדיעבד (ט"ז ומ"א).
^ 18.. ואף שלדעת ר"ת ורז"ה, שום תקיעה באמצע אינה פוסלת בדיעבד, לרמב"ן וראב"ן, כל תקיעה שאינה במקומה פוסלת את היחידה. וכך נפסק בשו"ע תקצ, ח. וכך צריך לעשות בשלושים תקיעות דמיושב הואיל ובירך עליהן, ובשלושים של חזרת הש"ץ הואיל והן העיקר. אמנם בתקיעות שלאחר התפילה יכול לסמוך על המקילים (מ"ב תקצ, לה). ולמנהג ספרדים וחסידים בשלושים שבלחש ובעשר שבסוף התפילה מקילים.
^ 19.. אם בתשר"ת התחיל לעשות שני שברים וטעה ותקע קולות של תרועה, יחזור לתקוע שוב שברים תרועה ואינו צריך לחזור לתקיעה ראשונה. מפני שאפילו אם בפועל טעה ולא נכשל, כיוון שעדיין הוא באמצע 'שברים-תרועה', וגם הקולות של התרועה שייכים לזה, ולכן הוא נחשב כנתקל ולא כטועה (שו"ע תקצ, ז; מ"ב כז-כח).
^ 20.. יסוד התרועה בשופר נתבאר לעניין היובל, ומשם למדנו לר"ה, כמבואר בר"ה לג, ב. במשנה ר"ה כו, א: "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן". ובמשנה שם כו, ב: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט... רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים". וכוונת ר' יהודה זכרים כפופים, שכן דרך שופר של איל שהוא כפוף. ופסק ר' לוי שם בגמרא: "מצווה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין", מפני שכמה שיכפוף אדם דעתו יותר בימים אלו יותר טוב. הרי שלמדנו במשנה הראשונה שקרן של פרה פסולה, כי אינה נקראת שופר, ושאר כל השופרות כשרים. ואילו במשנה השנייה למדנו שמצווה בשופר כפוף, אבל אם הוא ישר - כשר. ובר"ה טז, א, למדנו מדברי ר' אבהו שמצווה מן המובחר בשופר של איל. וכן פסקו ראב"ד, רמב"ן, רא"ש, רשב"א, ר"ן ועוד רבים. ולדעת הרמב"ם (שופר א, א) רק שופר של איל כפוף כשר, ולדעתו ר' יהודה חולק על מה שאמרו במשנה הראשונה: "כל השופרות כשרים", וסובר שרק שופר של "זכרים כפופים" כשר, היינו שופר של איל כפוף. וכן דעת לוי, שמצווה בכפופים היינו של איל כפוף. ואף שכך סוברים גם רס"ג ורא"ם, למעשה פסקו האחרונים כדעת רוב הראשונים שכל השופרות כשרים, ועל כן אפשר לברך על שופר פשוט של יעל וכיוצא בזה. וכ"כ בשו"ע תקפו, א. אמנם בעקבות דברי הרמב"ם ודעימיה יש להתאמץ יותר להשיג שופר של איל כפוף.
^ 21.. נקב שלא סתמו, למרות שקולו נשתנה, לדעת רוב הפוסקים אינו פוסל (תוס' עפ"י ירושלמי, רמב"ן, רא"ש, ר"ן רי"ו ועוד). וכן נפסק בשו"ע (תקפו, ז). ויש אומרים שאם קולו השתנה - נפסל (ריטב"א, כלבו). ולכתחילה יש לחוש לדבריהם (רמ"א). אבל אם קולו לא השתנה מחמת הנקב, משמע שלכל הדעות אין בו פסול (מ"ב כח). צריך לומר שבדין נשתנה קולו מדובר בשינוי ברור, מפני שאם השינוי קטן, קשה לעמוד עליו.
על פי המשנה והגמ' ר"ה כז, א-ב, לרמב"ם ור"ן צריך שלושה תנאים כדי שסתימת הנקב תהיה כשרה: א) שהנקב יהיה מיעוט השופר. ב) שיסתום במינו, היינו בשבר של שופר או על ידי הדבקת שתי קצוות הנקב זו לזו. ג) שלא ישתנה קולו מכפי שהיה בתחילה לפני שניקב. ואם היה חסר תנאי אחד פסול. ולתוס' ורא"ש, תנאי אחד מעכב והוא שהנקב יהיה במיעוטו, ומשני התנאים הנוספים מספיק שיתקיים אחד, או שיסתום במינו ואזי הוא כשר למרות שנשתנה קולו, או שלא ישתנה קולו ואזי הוא כשר למרות שסתמו במין אחר. וכתבו פר"ח וגר"א שזו הדעה העיקרית, ולכן כתבו פמ"ג ומ"ב לה, שבשעת הדחק אף יברך על שופר כזה. ע"כ. ועדיף להסיר את הסתימה, מפני שאז למרות שקולו השתנה, לדעת יותר פוסקים השופר כשר.
^ 22.. דינים נוספים: אסור לתקוע בשופר גזול. ואם עבר ותקע בשופר גזול, למרות שעבר באיסור גזילה, יצא ידי חובת המצווה, הואיל והמצווה היא לשמוע את קול השופר, ובשמיעה עצמה אין גזילה (שו"ע תקפו, ב). אם בעליו של השופר התייאש ממנו, והגזלן העביר את השופר לאדם אחר, השופר כבר אינו נחשב גזול, והחובה מוטלת על הגזלן להחזיר את שווי השופר לבעליו. לפיכך, מותר לתקוע בשופר זה, אלא שכתבו כמה אחרונים שהואיל ומקורו בגניבה - אסור לברך עליו (מ"ב תקפו, ט. פנה"ל סוכות ד, יג).
כאשר בעל השופר אינו נמצא שם, ואין אפשרות לבקש ממנו רשות, מותר לתקוע בשופרו מאה קולות, שחזקה עליו שרוצה שיקיימו בשופרו מצווה (מ"ב תקפו, ט). ואח"כ ישטוף וינקה היטב את השופר. ואם ידוע שבעל השופר סולד מכך שיתקעו בשופרו, אסור לאחרים לתקוע בו.
אסור לתקוע בשופר של ע"ז (עי' שו"ע תקפו, ג-ד).
עוד בנושא תקיעת שופר

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il