בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • עקב
לחץ להקדשת שיעור זה

אל תשירו סולו!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אב תשפ"ב
3 דק' קריאה
לאחרונה, סח לי אחד ממכרי – יודע אתה, לפני תקופה, התאספנו כל האחים והאחיות, כולל הנשואים, בבית הורינו, וישבנו שם יחד כולנו עם אבא ואמא, כמו בימי ילדותינו. באותה שעה, חשתי חיזוק גדול בעבודת ה'. הרגשתי איך שבה לי האמונה התמימה בה' יתברך, אותה אמונה, שספגתי בבית ההורים בימי ילדותי.
סיפור זה, העלה בזיכרוני סיפור נוסף, ששמעתי בעבר מאחד מחברי. וכך סיפר החבר – המחזור שלנו בישיבה התיכונית היה מחזור מגובש מאוד. היה קשר טוב בין כל החברים, למרות שהיו הבדלים בינינו, ולא כולם היו באותה רמה רוחנית. חלק מהחברים הלכו לישיבות, וחלק פנו לשירות בצה"ל.
לנו, בני הכיתה שלמדנו בישיבות, היה חשוב להמשיך לשמור על קשר עם כל בני המחזור, ולכן הוצאנו עלון מיוחד עם דברי תורה ועדכונים מחיי החברים, והיינו שולחים אותו לכולם.
לפעמים, המאמץ הכרוך בכתיבת העלון ובשליחתו לכולם, נראה כמיותר, אבל דע לך, פעם סיפר לי אחד החברים בצבא, שהייתה תקופה שהוא כמעט נפל מאוד מבחינה רוחנית, אך מה שחיזק אותו זו התודעה שהוא חלק מהחבורה שלנו. ברגעים הקשים, הוא אמר לעצמו – 'איני יכול ליפול. אני חלק מחבורה, שיש בתוכה אנשים ברמה רוחנית גבוהה, ואיני יכול ליפול'!
יש כאן נקודה יסודית ומתבקשת מאוד בעבודת ה'. זוהי נקודה שמופיעה בפרשת עקב, ולדעת רוב הפוסקים היא מצווה מפורשת מדאורייתא. הצטווינו – "את ה' אלוקיך תירא... ובו תדבק" (י, כ), ונכפל שוב הציווי בפרשה – "לאהבה את ה' אלוקיכם... ולדבקה בו" (יא, כב).
על הציווי להידבק בה', שאלו חז"ל (כתובות קיא, ב) – 'וכי אפשר להידבק בשכינה? והרי כתוב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה'.
ומכאן למדו הרמב"ם (מצוות עשה ו') והחינוך (מצווה תלד) שיש מצווה מפורשת מהתורה להתחבר לחכמי התורה ותלמידיהם. (אמנם הרמב"ן בהשגות על מצוות עשה ז', סובר שאין מצווה מפורטת כזו, ומבאר שזה חלק ממצווה כללית יותר של דבקות בה').
הרמב"ם מבאר טעם פשוט למצווה זו. דרכו של האדם להימשך אחרי החברה שמסביבו, ולכן אם יהיה חלק מחברת החכמים ותלמידיהם, הוא יימשך באופן טבעי להתרומם בעבודת ה', כמו בסיפורים שבהם פתחתי. וכך כותב הרמב"ם (דעות ו, א-ב) –
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם...
מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם...".
והוסיף על כך החינוך – " ...כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עימהם לא במהרה הוא חוטא...".
ובאמת, יש כאן נקודה יסודית, שחשובה במיוחד לרוב האנשים, כל אלו שאינם שרויים תדיר בהיכלי התורה. כולנו מכירים את התופעה של השחיקה הרוחנית, שבה אנשים בגיל צעיר, לומדים בישיבה או בת שלומדת במוסד המחנך לחיי תורה ומצוות, ובאותם שנים מקפידים ומדקדקים במצוות וחשוב להם הלהט והחיבור לרוחניות. אך כשיוצאים לעולם הגדול, נשחקים אט אט, ויורדים מבחינה רוחנית.
אמנם, זה קשור גם להבדל בין גיל הנעורים, המלא להט ושקיקה לאמת, לעומת הגיל המבוגר יותר, שבו כבר יש אכזבה וקרירות. אך, זו לא הסיבה היחידה. חלק גדול מתופעת השחיקה הרוחנית נובע מהחברה שסובבת את האדם. אדם ששרוי בין אנשים מבקשי רוחניות, יתרומם גם הוא בעבודת ה', אך אדם שסביבתו מושכת לכיוונים אחרים, קשה לו מאוד להמשיך בעלייה ובהתקדמות רוחנית.
אם כך – מה הפתרון? מה יעשו אלו הלומדים באקדמיה או עובדים בסביבת אנשים הרחוקים מתורה ומצוות?
יידבקו בחכמים ותלמידיהם!
כל איש ואישה, חייבים שבמקביל לסביבת העבודה והלימודים שלהם, תהיה להם סביבה נוספת – סביבת החכמים ותלמידיהם. כלומר – כל אחד ואחת חייבים למצוא לעצמם חבורה שמחפשת רוחניות, ולחוש שהחבורה הזו היא סביבת ההשתייכות האמיתית שלהם.
זה יכול להיות שיעור דף יומי, שיעור נשים שבועי ועוד ועוד. העיקר שהאדם לא רק יגיע ללמוד באותו מקום, אלא יטפח קשר חברתי עם סביבה זו, המושכת אותו למעלה.
אל תסתפקו בהתרוממות רוחנית לבד, תחפשו להיות חלק מחבורה עובדת ה'!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il