נערך על ידי הרב יואב שטרנברג
תיאור המקרה: התובע השכיר דירה לנתבע לתקופה של שנה. לאחר שלושה חודשים הנתבע הגיע למסקנה שאין לו יכולת לשלם, ולכן עזב את הדירה. הדירה עמדה ריקה חודשיים, עד שהתובע מצא שוכר חדש. בחוזה מפורש, שהשוכר אינו רשאי לעזוב באמצע, אלא אם כן המשכיר מסכים לקבל שוכר חדש במקומו. הנתבע אמנם הציע שני שוכרים במקומו לתובע, אבל את שניהם התובע לא קיבל: לגבי אחד, טען התובע כי היות שהשוכר המדובר אינו מוכן לתת המחאות מראש, הוא אינו מוכן להשכיר לו את הדירה. ולגבי השני טען התובע, כי היות שהשוכר המדובר הוא אדם חילוני, ויש לו חברה, והואיל וביתו של התובע סמוך לדירה המדוברת, הוא אינו מעוניין להשכיר את הדירה לאדם שעלול לקלקל את חינוך ילדיו.
התביעה: התובע תובע תשלום עבור שני חדשי השכירות שבהם עמדה הדירה ריקה.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהוא הביא שני שוכרים אחרים במקומו, ולדעתו שתי ההצעות סבירות. לגבי השוכר שלא רצה לתת המחאות מראש, טען הנתבע שסוף סוף גם הוא לא נתן המחאות מראש. ולגבי השוכר החילוני, טען הנתבע שמדובר באדם מסורתי שומר שבת, והוא אינו מתכוון לגור עם החברה בדירה, אלא לשכור אותה לבדו.
פסק הדין : הנתבע צריך לשלם דמי שכירות עבור שני החודשים.
הנימוקים: ראשית כל, קבע בית הדין, כי הנתבע לא אינו רשאי לחזור בו בתוך זמן השכירות, משתי סיבות:
א. הרשב"א בתשובה (אלף כח) כותב ששכירות היא כמו מכר לזמן, ולכן הרי הנכס קנוי לשוכר לאותו הזמן, ואין לו אפשרות לחזור בו.
ב. בחוזה ישנה התחייבות מפורשת של השוכר לשלם עבור כל תקופת השכירות, גם אם יעזוב את הדירה באמצע.
מאידך, על פי התנאי המפורש בחוזה, רשאי הנתבע לצאת מהדירה, אם יביא שוכר אחר במקומו. ואמנם, לשונו היבשה של החוזה מציינת כי השוכר צריך למצוא שוכר חדש המוסכם על המשכיר, אם ברצונו לעזוב תוך תקופת השכירות. אבל היות שההלכה העקרונית היא, שהשוכר רשאי להשכיר לאחר ללא רשות המשכיר, אם לא מתרבים מחמת זה הדיירים (חושן משפט סימן שטז סעיף א), ולכן מסתבר שהשוכר הסכים לזכותו של המשכיר להתנגד, רק בתנאי שישנו הגיון סביר בהחלטת המשכיר.
על כן, בנדון דידן יש לשאול האם החלטתו של התובע, לדחות את שני השוכרים שהציע הנתבע סבירה.
בית הדין קבע, שלגבי השוכר הראשון, סבירה טענתו של התובע שאינו מוכן להשכיר לאדם שאינו מפקיד המחאות מראש. ואף שלנתבע ויתר התובע, זכותו ללמוד מהניסיון, ולשנות את דעתו.
לגבי השוכר השני קבע בית הדין, כי היות שמדובר באדם חילוני שאינו חובש כיפה ויש לו חברה הגרה איתו, אי אפשר לסמוך על דיבורו, שיגור שם לבד, ולכן גם כאן טענתו של המשכיר שהוא אינו מעוניין שאדם כזה יגור ליד ילדיו, סבירה בהחלט.
תיאור המקרה: התובע השכיר דירה לנתבע לתקופה של שנה. לאחר שלושה חודשים הנתבע הגיע למסקנה שאין לו יכולת לשלם, ולכן עזב את הדירה. הדירה עמדה ריקה חודשיים, עד שהתובע מצא שוכר חדש. בחוזה מפורש, שהשוכר אינו רשאי לעזוב באמצע, אלא אם כן המשכיר מסכים לקבל שוכר חדש במקומו. הנתבע אמנם הציע שני שוכרים במקומו לתובע, אבל את שניהם התובע לא קיבל: לגבי אחד, טען התובע כי היות שהשוכר המדובר אינו מוכן לתת המחאות מראש, הוא אינו מוכן להשכיר לו את הדירה. ולגבי השני טען התובע, כי היות שהשוכר המדובר הוא אדם חילוני, ויש לו חברה, והואיל וביתו של התובע סמוך לדירה המדוברת, הוא אינו מעוניין להשכיר את הדירה לאדם שעלול לקלקל את חינוך ילדיו.
התביעה: התובע תובע תשלום עבור שני חדשי השכירות שבהם עמדה הדירה ריקה.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהוא הביא שני שוכרים אחרים במקומו, ולדעתו שתי ההצעות סבירות. לגבי השוכר שלא רצה לתת המחאות מראש, טען הנתבע שסוף סוף גם הוא לא נתן המחאות מראש. ולגבי השוכר החילוני, טען הנתבע שמדובר באדם מסורתי שומר שבת, והוא אינו מתכוון לגור עם החברה בדירה, אלא לשכור אותה לבדו.
פסק הדין : הנתבע צריך לשלם דמי שכירות עבור שני החודשים.
הנימוקים: ראשית כל, קבע בית הדין, כי הנתבע לא אינו רשאי לחזור בו בתוך זמן השכירות, משתי סיבות:
א. הרשב"א בתשובה (אלף כח) כותב ששכירות היא כמו מכר לזמן, ולכן הרי הנכס קנוי לשוכר לאותו הזמן, ואין לו אפשרות לחזור בו.
ב. בחוזה ישנה התחייבות מפורשת של השוכר לשלם עבור כל תקופת השכירות, גם אם יעזוב את הדירה באמצע.
מאידך, על פי התנאי המפורש בחוזה, רשאי הנתבע לצאת מהדירה, אם יביא שוכר אחר במקומו. ואמנם, לשונו היבשה של החוזה מציינת כי השוכר צריך למצוא שוכר חדש המוסכם על המשכיר, אם ברצונו לעזוב תוך תקופת השכירות. אבל היות שההלכה העקרונית היא, שהשוכר רשאי להשכיר לאחר ללא רשות המשכיר, אם לא מתרבים מחמת זה הדיירים (חושן משפט סימן שטז סעיף א), ולכן מסתבר שהשוכר הסכים לזכותו של המשכיר להתנגד, רק בתנאי שישנו הגיון סביר בהחלטת המשכיר.
על כן, בנדון דידן יש לשאול האם החלטתו של התובע, לדחות את שני השוכרים שהציע הנתבע סבירה.
בית הדין קבע, שלגבי השוכר הראשון, סבירה טענתו של התובע שאינו מוכן להשכיר לאדם שאינו מפקיד המחאות מראש. ואף שלנתבע ויתר התובע, זכותו ללמוד מהניסיון, ולשנות את דעתו.
לגבי השוכר השני קבע בית הדין, כי היות שמדובר באדם חילוני שאינו חובש כיפה ויש לו חברה הגרה איתו, אי אפשר לסמוך על דיבורו, שיגור שם לבד, ולכן גם כאן טענתו של המשכיר שהוא אינו מעוניין שאדם כזה יגור ליד ילדיו, סבירה בהחלט.
