ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסירות נפש למען הכלל ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ו

מסירות נפש למען הכלל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

הגיוס לצבא בימים אלו
בימים אלו, כאשר חיילינו מחרפים את נפשם למען עמם ומולדתם, ליווינו, במסגרת הישיבה בהר-ברכה, כ-45 בחורים לשירות צבאי במסגרת ה'הסדר'. רובם הגדול מתגייס לחטיבת גולני, וכן - לגדוד חמישים ואחד.

מטבע הדברים הגיוס השנה מורכב ומסובך. שנה עברה מאז שבהוראת הממשלה צה"ל התנפל על גוש קטיף, גרש את תושביו והחריב את בתיו, והשאלות במשך השנה הלכו והתחדדו. עתה, לאחר שמתבררת הרשלנות הפושעת שהביאה לפרוץ המלחמה בצפון, השאלות נעשות קשות שבעתיים. האם אפשר לסמוך על מדינאים ומפקדים שנתנו לאויב מר, שרוצה לחסל את מדינת ישראל, להצטייד במשך שנים במיטב הנשק בלא תגובה הולמת? האם אפשר לסמוך על מדינאים ומפקדים שידעו לארגן את הצבא לפגיעה בבני עמם בגוש קטיף, אבל לא ידעו להתכונן כראוי למלחמה באויב? האם אפשר להיות בטוחים שהמדינאים והמפקדים לא יסכנו את חיילינו כדי שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית של האויב? האם אין חשש שכל הישגיהם של החיילים, שהושגו במסירות נפש ממש, יירדו לטמיון בעקבות מדיניות קלוקלת? האם אין חשש שניצחון בלבנון יזרז את הממשלה לעקור ולגרש יהודים מיהודה ושומרון?

ואע"פ כן, המצווה להגן על העם והארץ בחירוף נפש שרירה וקיימת. כי רק במסגרת התארגנות לאומית צבאית ניתן להגן על העם והארץ, ועל כן גם כשהפיקוד הבכיר בעייתי, מוטב לעמוד ביחד כנגד האויב מאשר להתפרק ולהיכנע. שהרי אחרי כל הביקורת הצודקת, המגמה הכללית של המדינאים ומפקדי הצבא היא להגן על עם ישראל, והסכנה בהתגייסות תחת מפקדים אלו קטנה יותר מהסכנה שבפגיעה בכוחנו הצבאי. בתקופות שלא הצלחנו להחזיק צבא היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולמשחית. ועל כן צריך להתחזק במצווה ולהתגייס לעזרת העם בגיבורים.

החובה להציל כל יחיד מישראל
מצווה וחובה על אדם שרואה את חבירו בסכנה - להצילו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעךָ". וכפי שאמרו חז"ל (סנהדרין עג, א): מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

וכידוע, לעמוד מול חיה רעה או ליסטים או לקפוץ לנהר הוא דבר שיש בו סכנה מסוימת, ואע"פ כן מצווה על אדם לסכן עצמו מעט כדי להציל את חברו. ואמנם נחלקו הפוסקים עד כמה צריך אדם לסכן עצמו כדי להציל את חברו. לדעת רוב הפוסקים, הכוונה לסיכון שאדם נוטל על עצמו כדי להציל את רכושו אבל לא יותר, מפני שגם מצווה זו נדחית מפני פיקוח נפש (רבנו יונה, סמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכט, ח). אמנם גם לפי דעה זו, אמרו חכמים שכל הנזהר ומפחד יתר על המידה ייענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פת"ש חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט). ויש אומרים, שכיוון שמדובר בהצלת נפשות, צריך המציל להיות מוכן לסכן ממש את נפשו למען הצלת חברו (ב"י חו"מ תכו, עפ"י הגה"מ בשם הירושלמי).

החובה להציל ציבור גדולה לאין ערוך

וכל זה לגבי הצלת יחידים מישראל, אבל כאשר מדובר בהצלת כלל ישראל במלחמה, על היחיד להיות מוכן לסכן את נפשו, אם יידרש, אפילו בפעולה שרוב הסיכויים שלא ייצא ממנה חי. מפני שבעת מלחמה נידון כל הציבור כאחד, וכמו שאדם צריך להיות מוכן לסכן אחד מאיבריו כדי להציל את כל גופו, כך צריכים היחידים להיות נכונים למסור את נפשם למען הכלל. ואם לא יעשו כך, הרי שלבסוף רבים לאין ערוך ישלמו בחייהם. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. וכן כתב על פי זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה".

מצווה כללית ומקודשת במיוחד
במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, ואמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את יחידיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

ועל כן הזוכה להילחם במסירות נפש למען כלל ישראל זוכה למעלה עצומה, להתקדש בקדושתם של ישראל, שאין קדושה למעלה ממנה.

שאלה נוראה
שאלה: כיצד צריך לנהוג חייל שמקבל פקודה להסתער בחירוף נפש על עמדת מחבלים, ויש בלבו חשש שמסכנים את חייו לשווא, מפני שאפשר היה להפציץ אותם בפגזים, ומעדיפים לסכן את חייו כדי לא לפגוע באזרחים "חפים מפשע"?

תשובה: בעת הפקודה עליו להסתער, שאם לא כן יסכן את חבריו ואת המערכה כולה, וכדברי המשנה (סוטה מד, ב) שלאחר שהתחילה המלחמה אסור לחייל לסגת "שתחילת נפילה ניסה". אבל לפני מתן הפקודה על החייל להעלות את השאלה בפני מפקדיו, ובמיוחד מפקדי השדה צריכים להעלות שאלה זו לפני מפקדיהם. ואחר שהשאלה תעלה, יש להניח שהפקודה תישקל שוב, מפני שאם ח"ו יקרה אסון לאיזה חייל, ויתברר שאכן ההסתערות היתה מיותרת, המפקדים לא יוכלו לשאת פניהם אל חייליהם. ואם לאחר מכן תינתן הפקודה, יש להסתער. וה' יהיה בעזרת חיילינו היקרים והקדושים, המחרפים נפשם למען ישראל. ויתקיימו בהם דברי הרמב"ם שכתב (מלכים ז, טו): "כל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא".

מדוע בעת המלחמה 'בשבע' עסוק בהזכרת גוש קטיף
שאלה: מדוע בעת שהציבור עסוק במלחמה בצפון, העיתון 'בשבע' הקדיש את רוב גיליונו הקודם לזיכרון החרבת גוש קטיף וגירוש היהודים ממנו?

תשובה: איך אפשר שלא להזכיר דווקא עכשיו את חורבן גוש קטיף?! הלא שם השורש לפורענות של היום! מאותו מעשה מחפיר למדו שונאינו כי משתלם לפגוע בנו.

שאלה: ברוך ה' העם מאוחד סביב המלחמה בצפון, אפילו כלי התקשורת תומכים בחיילים ובתושבי הצפון, ומדוע 'בשבע' מרבה בפילוגים על ידי העיסוק הקטנוני בעניין גוש קטיף?

תשובה: העלאת חורבן גוש קטיף (לא "עניין גוש קטיף"!) אינה פלגנות או איזה עיסוק קטנוני, אלא ביטוי מובהק לשורש הבעיה הלאומית שאיתה עלינו להתמודד. צריך להיות חסר מוסר ומצפון כדי לטעון שהעיסוק בגוש קטיף הוא קטנוני ומרבה פילוגים. היאך אפשר שלא לעסוק במאות משפחות שנהרסות - גברים, נשים וילדים שלא מצאו את מקומם ואת פרנסתם, שבריאותם נהרסת, והם הטובים שבטובים. היאך אפשר שלא להזכיר חבל ארץ פורח שנחרב ונמסר לאויבים?!

טענה חריפה על 'בשבע'
שאלה: שמעתי מאיזה מחנך שאמר: "בשבוע זה העיתונים החילונים - 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', נהגו בהרבה יותר אחריות לאומית מאשר עיתון 'בשבע'. עוד הוסיף ואמר על עצמו שאינו יכול יותר לקרוא את 'בשבע' "מפני רוח הפלגנות שנושבת מדפיו". כשתמהתי איפה רוח הפלגנות, השיב: "מה זאת אומרת?! הנה כל הגיליון מלא בענייני גוש קטיף!". מה דעתו של הרב על טענותיו?

תשובה: האם לדעת אותו מחנך עלינו להיות תמיד חקיינים של התקשורת החילונית, לעסוק רק במה שהם עוסקים? אף פעם לא לחשוב בחירות ובעצמאות, רק לחזור על הניתוחים שלהם בתוספת פסוקים? האם אסור לחשוב ששורש הבעיות שלנו בצפון ובדרום נעוץ בגירוש מגוש קטיף?!

הלא התקשורת שאותו מחנך משבח אותה, היא שנמנעה במשך שנים, ברשלנות פושעת, מלדווח על התחמשות החיזבאללה, כדי שהציבור לא יחשוב ח"ו כאילו הבריחה מלבנון היתה משגה. והיא שבוחרת להשכיח גם היום את גוש קטיף, כדי שהציבור לא יחשוב שגירוש היהודים היה משגה, ושהגירוש עודד את ארגוני החבלה להמשיך ולתקוף, בראותם שהטרור הוא הדרך לנצח את מדינת ישראל. במקום לערוך חשבון נפש על כל הפרשנויות המוטעות במשך שנים, הם ממשיכים לטעון כי בזכות הנסיגות והגירוש יש לנו עתה לגיטימיות בינלאומית להכות בחיזבאללה. בלי להרחיב בדבר, הפרשנות הזו גורמת שלא נוכל להשיג ניצחון, כי אל ניצחון מגיעים מתוך תחושת צדק טבעי, ולא מתוך בקשת לגיטימיות בינלאומית. כאשר תחושת הצדק הטבעי תהיה קיימת בנו, גם אומות העולם יבינו אותנו ויתמכו בנו. לצערנו הרב, אותם פרשנים וכתבים, אינם מכירים בזכותו הטבעית של עם ישראל לחיות כבני חורין בארצו.

האומרים לרע טוב ולטוב רע
יש שדעתם השתבשה כל כך עד שהם חושבים שחוסר המאבק על גוש קטיף הוא אחדות, וקבלת הרשע זו אחריות לאומית. והאמת הפוכה לגמרי - גירוש הוא גירוש, חורבן הוא חורבן, שנאת המתנחלים היא שנאה, ושום מילים יפות לא ישנו זאת. החרבת גוש קטיף היא הפלגנות הגדולה ביותר, כלפי הטובים, הנאמנים והיצרנים ביותר. ולכן עלינו לחזור ולעסוק בגוש קטיף, כדי להפיק לקחים. ואם לא נעשה כן, עלולות לבוא עלינו ח"ו פורענויות גדולות יותר.

הלוואי ועיתונים נוספים יילכו בדרכנו ויעסקו גם הם בהפקת לקחים למען הרבות ברכה וגאולה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il