בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שבת שובה
לחץ להקדשת שיעור זה

הקהל חזרה למעמד הר סיני

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשרי תשפ"ג
16 דק' קריאה
דברים (פרשת וילך) פרק לא פסוק י - יג
(י) וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:
(יא) בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם:
(יב) הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
(יג) וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: פ
מה למדנו מהבאת הטף על מעמד הקהל
"תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבתי המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני."
לכאורה החידוש ששמע שיש שכר למביאי הטף, ומפרש מהר"י מינץ כיון שבפועל הרי לא יוכלו להשאיר את הטף בבית וממילא יביאום, התורה רצתה שיהיה שכר למביאי הטף, וצוותה שיביאו את הטף, וע"י שיהיו מצווים ועושים יקבלו שכר. ועדין לא מובן ממה רבי יהושע התפעל עד שאמר מרגלית טובה וכו'?
משך חכמה פ' וילך כותב: "יתכן עפ"י מה דאיתא בירושלמי יבמות (סוף פ"ק) ראה ר' דוסא את ר' יהושע אמר זכור אני, שהיתה אמו מוליכת עריסתו לבית הכנסת כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה, ולזה אמר ר' יהושע ובקשתם לאבדה ממנו, שלו יאיר המאמר כמרגלית טובה לבעליה, שגם אמו עשתה כן ופשוט".
וברע"ב (אבות פ"ב מ"ח) מבאר מה ששיבח ר' יוחנן בן זכאי את ר' יהושע בן חנניה ואמר עליו "אשרי יולדתו", שמיום שנולד, לא הוציאה אמו את עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו רק דברי תורה.
נראה שר' יהושע לא התרגש רק מהקשר האישי שלו לחידוש, ממה שעשתה לו אמו, אלא שהבין את המשמעות האדירה של הבאת טף, כדי שיקלטו את החוויה של תורה בהקהל, ויגדלו ליראה את ה' ולשמור מצוותיו.
הראשונים דנו האם יש מצווה להביא גם קטני קטנים, או קטנים שהגיעו לחינוך, והפליג יותר בעל בכור שור (פר' וילך) שאומר שטף הם בני י"ד ובני ט"ו שמבינים מה שאומרים להם, שכיון שאינם בני עשרים, טף קורא להם.
רמב"ן: למען ישמעו ולמען ילמדו - האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו - הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה - בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו - אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג א), האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם".
היינו, לדעת הרמב"ן החיוב להביא את קטנים שהגיעו לחינוך. אולם מסיים שמדברי חז"ל משמע שמצווה להביא גם קטני קטנים.
ההסבר לכך מפני שגם קטני קטנים קולטים חוויות, וכפי שראינו אצל ר' יהושע שאמו הביאה עריסתו לבית המדרש ויצא מתינוק זה גדול בישראל. ולפי זה השכר למביאיהם שיזכו לבנים ת"ח.
המגיד מקוזניץ (עבודת ישראל פ' האזינו) למד מטף את ההשפעה דרך הנשמה. שלפעמים האדם מלוכלך בעבירות ואינו מסוגל לקבל דברי תוכחה, אבל הצדיק מדבר דברי מוסר אל שורש הנשמה שלו, ואז נשמתו מקבלת והרי הוא נהפך למוטב. והוסיף ע"ז כ"ק אדמו"ר הלב שמחה ז"ל (שבת תשובה תשמ"ג) האזינו השמים - השמים בגימטריא נשמה, שהנשמה מאזינה שומעת ומקבלת, וממילא ותשמע הארץ.
אולם נראה שהיה בדברי ראב"ע חידוש גדול יותר: ויש לדייק זאת בלשון הירושלמי בחגיגה פ"א ה"א: "הואיל והאנשים באים ללמוד והנשים לשמוע טף למה באו, אלא ליתן שכר למביאיהן", וידוע שלשון אלא הוא חזרה מדברים שנאמרו. ולפי זה עיקר במעמד הקהל הוא לא מה שאנשים באים ללמוד ונשים לשמוע אלא לבוא כטף עם ההתרגשות שיש להם ואת החוויה הזאת לקבל ממעמד הקהל.
ולפי זה הטף מלמדים על האנשים שעיקר מעמד הקהל הוא החוויה הנרכשת שם ולא עצם הלימוד.
ולכן גם מי שאינו מבין לשון הקודש או אינו שומע את קריאת המלך בהקהל יוצא ידי חובת הקהל. וכך ברמב"ם בהל' חגיגה ג, ו: "הקריאה והברכות בלשון הקדש שנאמר "תקרא את התורה הזאת" – בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות. וגרים שאינן מכירין, חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע, מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".
הרי לנו שהעיקר בהקהל הוא להרגיש כאילו עומד במעמד הר סיני.
מהו גדר חיוב הקטן בהקהל
האם הקטן חייב לבוא להקהל או שחובה להביא אותו?
אחרונים הוכיחו מהגמ' בקידושין לד ע"ב, שחובה על הקטן לבוא להקהל. שכן מקטן חומדים חובת נשים בהקהל בקל וחומר, "טפלים חייבים נשים לא כל שכן", ומה שכתבה התורה בפירוש לחייב נשים, הוא כדי שיהיו הקהל ומצה שני כתובים הבאים כאחד, שאין מלמדים על כל התורה לחייב במצות עשה שהזמן גרמא. ולכאורה ממה שלמדנו "טף למה באים? להביא שכר למביאיהם", משמע שהם אינם חייבים מצד עצמם, ואיך יכולים ללמוד מהם לחייב נשים מצד עצמן.
וכן משמע בירושלמי בחגיגה פ"א ה"א שקטן חייב מצד עצמו בהקהל. "הכל חייבים בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן" "מתניתין בראית קרבן אבל בראית פנים אפילו קטן חייב מן הדא: הקהל את העם אנשים והנשים והטף, ואין קטן גדול מטף?" ופירש קרבן העדה "ואין קטן גדול מטף, בתמיה, וכיון שטף חייבים בהקהל כל שכן קטן".
משמע שקטן חייב לבוא להקהל מצד עצמו. ועדין קשה, הרי קטן פטור מהמצוות, ובודאי אם מצוה להביא קטני קטנים, מוכרח להיות שהחובה להביאו מוטלת על הוריו? התשובה לכך במהות מצוות הקהל, כפי שיבואר להלן.
הקהל – חובת יחיד או חובת ציבור?
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה טז: והמצוה הי"ו "היא שצונו להקהיל את העם כלו" משמע שזו מצווה על הצבור.
ספר החינוך פרשת ניצבים מצוה תריב: "שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו." משמע שהמצווה על כל יחיד לבוא ולהקהל.
וכן בספר יראים סימן תלג: מצות הקהל. צוה הקב"ה כשיקרא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע
חינוך במצוה תריב, הוסיף וכתב "ועובר על זה בין איש בין אשה ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה... בטלו עשה זה". וכן סמ"ג במצוה רל.
ראיה גדולה לשיטה זו, שהחובה על כל יחיד לבוא להקהל מהגמ' בקידושין לד ע"ב הנ"ל, לחייב נשים בכל מצוות עשה שהזמן גרמן ק"ו מטף.
מאידך, האדר"ת בקונטרס הקהל שלו הביא ראיה שהקהל חובה ציבורית: המצוה לתקוע בחצוצרות במעמד הקהל.
על החצוצרות נאמר (במדבר י, ב) "והיו לך למקרא העדה" כך הסביר רש"י בראש השנה כו ע"ב: "כל כנופיא בחצוצרות, דכתיב והיו לך למקרא העדה". דומה לזה כתב גם הריטב"א בתענית יד ע"א שהתקיעה בחצוצרות היא בכנופיא של ישראל. התקיעה גורמת לכך, שכל יחיד בא כחלק מן הקהל, שהרי הכל שומעים את התקיעה.
ותולה זאת במחלוקת בירושלמי מגילה פ"א ה"ד מדוע אין הקהל בשבת. "רבי חיא בר אבא אמר, מפני התקיעה. רבי יצחק בי רבי חיא אמר מפני הבמה".
רבי חיא בר אבא למד שהתקיעה מעכבת בהקהל ואי אפשר בלעדיה. שכן התקיעה היא שעושה את הכנופיא, ועל ידה נעשים היחידים לקהל. ר' יצחק בי רבי חיא הסובר משום הבימה, סובר שקריאת המלך עיקר, והבימה היא צורך הקריאה.
נראה לומר ששני השיטות אמת המצווה על הצבור להקהיל, ועל כל יחיד להגיע ולהיקהל, והטעם לכך משום שמצוות הקהל היא כעין מעמד הר סיני, שעם ישראל קבל תורה ככל, וכל יחיד התחייב בה.
מצוות הקהל חזרה על מעמד הר סיני.
התורה קוראת למעמד הר סיני מעמד הקהל. דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק י: י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן:
דברים (פרשת עקב) פרק ט פסוק י: וַיִּתֵּ֨ן יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְקֹוָ֨ק עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל:
וכמו בר סיני השתתפו כל כלל ישראל אנשים נשים וטף כך גם בהקהל, (תוספות למד מכאן שאפשר לגייר קטן כמו בסיני). וממילא אין מקום לשאלה הרי קטן לאו בר חיובא, כיון שזו מצווה על כלל ישראל, ואם הקטן אינו יכול לבוא אזי הוריו מביאים אותו.
וכל אחד מקבל ממעמד זה תורה כפי מדרגתו: "לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ" אלו הנשים, "וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ" אלו האנשים, "וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת" אלו הטף.
רבי לפני שהתחיל את השיעור בקש לבדוק אם הגיעו כולם, כמו במתן תורה שאם היה חסר אחד לא הייתה ניתנת.
ולכן גם מי שאינו מבין לשון הקודש או אינו שומע יוצא ידי חובת הקהל כמו בסיני. וכך ברמב"ם בהל' חגיגה ג, ו: "הקריאה והברכות בלשון הקדש שנאמר "תקרא את התורה הזאת" – בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות. וגרים שאינן מכירין, חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע, מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".
דברים אלו מקבילים לדברי הרמב"ם בהל' חמץ ומצה ז, א: מצות עשה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן... ואפילו חכמים גדולים כולנו יודעים את התורה חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו הרי זה משובח...בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים.
וכמו בזכירת יציאת מצרים שחייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, כך גם חייב אדם לראות עצמו כאילו מקבל עתה תורה מפי ה' בסיני, ולשם כך גם החכמים הגדולים צריכים לכוון לבם ולשמוע את קריאת התורה במעמד הקהל.
הקהל ממשיך את המסורת של קבלת תורה מסיני
הרמב"ם בהל' יסודי התורה ח, א: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".
הרמב"ם באגרת תימן אומר שיסוד האמונה שלנו הוא מסורת העברת התורה מדור לדור ללא הפסק ממעמד הר סיני. ונראה שזו המטרה של מעמד הקהל להזכיר מעמד הר סיני ולהעביר את המסורת מדור לדור.
וכך משמע מהכתוב: "וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:
מפורש שמעמד הקהל בא בשביל הבנים שלא ראו את יציאת מצרים ומתן תורה, ומעמד הקהל מעביר את המסורת של מתן תורה מדור לדור.
משה רבינו לפני מותו מקיים מעמד הקהל דברים (פרשת נצבים) פרק כט פסוק ט – יא: אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם:
ובו משה רבינו מעביר את ההנהגה ליהושע ומעביר לדור באי הארץ את חווית מעמד הר סיני. ובפירוש הוא כולל במעמד זה את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה היום, כי מטרת המעמד להעביר את המסורת של מתן תורה שכל ישראל ראו במוחש איך הקב"ה נותן את התורה ומשה על הר סיני לעיני כל ישראל.
גם מספר החינוך מצוה תרי"ב למדנו שהעיקר במצוות הקהל להעביר את חווית מתן תורה. וז"ל:
"משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'."
"את ה' האמרת היום" - דרשה נוספת שנשא ראב"ע באותה שבת:
"ועוד דרש "את ה' האמרת היום… וה' האמירך היום" (דברים כו, יז- יח). אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו, ד), ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז, כג).
החידוש בדרשה זו שמעמד "הקהל" הוא מעמד של אחדות עם ישראל לחטיבה את בעולם.
וכך מפרש הרמב"ם במורה נבוכים ג, מו: "אבל תועלת החג הרי טעמה ידוע במה שיושג באותה ההתקהלות מהתחדשות התורה באותה ההתפעלות ואחוות בני אדם זה לזה. ובפרט מצות הקהל אשר נתבאר טעמה למען ישמעו וגו'."
כלומר שבהקהל נוצרת אחוות אחים אחדות בין כל חלקי העם והאחדות גורמת להתחדשות התורה.
וגם זה מזכיר מעמד הר סיני "ויחן ישראל כנגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד.
משמעות הביטוי קהל מלמדת על האחדות שבו:
"ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלוהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" (מלכים א ח, סה) - "מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל, הנך לא איקרי קהל".
"תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם: הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם" לכאורה סדר הכתוב הפוך תחילה הקהל ואז תקרא, אלא מובא בספרים, שתקרא באזניהם להקהל להיות באחדות. וכפי שהיה בהר סיני ויחן ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד.
דברי תורה כנטיעות וכמסמרות - דרשה שלישית של ראב"ע באותה שבת
"ואף הוא פתח ודרש: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין - תלמוד לומר משמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין - תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו."
יש כאן השלמה של מתן תורה שבעל פה מסיני, שהתורה פרה ורבה כנטיעות ע"י החכמים שנותנים שמחדשים בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. ולכאורה יש חשש שהתורה תהפך לכמה תורות ותחרוג ממקוריותה, אולם כיון שהיא נתנה מרועה אחד, היא תשאר במסמרות נטועות שאינו זז ממקומו יציב וקבוע, וזה ע"י הכרעת ההלכה שהיא אחת.
נראה שכאן ראב"ע בא לחזק את מעמד הנשיאות וצדקת רבן גמליאל שהקפיד על כך, וצריך להיות איזון בין חשיבות המחלוקת לשם שמים שמביא לכך שתורה פרה ורבה, ועשה אזנך כאפרכסת לשצוע את הדעות השונות, וביך קבלת ההלכה שמוכרעת ע"פ הרוב.
נראה ששלושת הדרשות הן כנגד אנשים נשים וטף. האנשים ללמוד תורה שבע"פ (הדרשה השלישית דברי תורה כנטיעות), הנשים לשמוע מהתורה "את ה' האמרך" וה' האמירך" חטיבה אחת בעולם (דרשה שניה), והטף מביאים את חווית המעמד והנשמה הקולטת בדרכים שלה איך "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (דרשה ראשונה).
החידוש של ראב"ע הוא לשיטתו בהרבצת תורה
בסגנון אחר במכילתא (פר' בא) "ליתן שכר למביאיהן ... אמר ר' יהושע: הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום 1 , אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך וכו' ע"כ.
ר' יהושע משתמש כאן בפרה פרזה שהשתמש בה רבי אלעזר בן עזריה שאמר: "הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא". ביטוי של התפעלות, מחידוש שיכול להיאמר פעם בדור של שבעים שנה. נראה להסביר שמדובר בחידוש שיטתי בהרבצת תורה לפי ראב"ע.
וכך מצאנו שראב"ע נהג בשונה מרבן גמליאל. מסופר במסכת ברכות דף כח עמוד א: "תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה."
מדיוק הלשון "שנוספו ספסלים" לבית המדרש, ולא תלמידים, משמע שנוספו תלמידים שאינם ראויים.
ועוד רמז יש ב"ספסלים" שלמדו בישיבה ולא בעמידה כפי שהיה בימי ר"ג שלמדו בעמידה משום כבוד תורה. (מגילה דף כא עמוד א) "תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה".
לכאורה אם חולי ירד לעולם אין ממיעוט כבוד תורה? אלא שכבוד תורה נותן כח לעמוד, וכשאין כבוד תורה תש כוחם והוצרכו לשבת.
והוכח שריבוי הלומדים הביאה לריבוי חידושי תורה, וכל מה שכתוב במסכת עדויות שאמרו בו ביום היה ביום שנתמנה ראב"ע. כי תורה שייכת לכלל ישראל "מורשה קהילות יעקב" ובהקהל מתחדשת התורה כסיני.
הנה בענין זה ללמד לתלמיד שאינו הגון, מצינו כמה וכמה מאמרי חז"ל הסותרים זה את זה:
מצד אחד למדנו שלא ללמד תלמיד שאינו הגון, במכות (י, א) שנינו, תנא תלמיד שגלה מגלים רבו עימו, שנאמר "וחי" (דברים יט, ד) - עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. א"ר זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.
ובגמ' בחולין (קלג, א) איתא על הפסוק "מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע" (משלי כה, כ), ואמר רב דימי לאביי, דהיינו בשונה לתלמיד שאינו הגון. דאמר רב יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהינום, שנאמר "כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו", (איוב כ, כו) ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר "ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל ג, ה, ועיין בעיון - יעקב שם בביאור הענין).
ובהמשך הסוגיא שם, א"ר זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס (לעבודת כוכבים), שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". (משלי כו, ז) והביא הטור מימרא זו (יו"ד סי' רמו), ועיי"ש בפרישה שביאר, שכמו הזורק אבן למרקוליס, אף שמכוון בדעתו לעשות מצוה בכך שזורק אבן על עבודת אלילים, ומ"מ עשה בכך עבירה. כך גם המלמד את התלמיד שאינו הגון, אף שמדמה בנפשו שעושה מצוה, מ"מ עבירה היא. ובמהר"ל בחולין שם פירש, שהזורק אבן למרקוליס יוצר מצבה מאבנים, וכאשר יעברו בדרך זו אנשים אחרים ויראו גל אבנים יאמרו שיש כאן דבר חשוב שלכבודו הוקם גל זה, חיסרון זה שייך גם במלמד תורה לתלמיד שאינו הגון מפני שהוא מכשיל את האחרים הבאים אחריו.
וברמב"ם (פ"ד דת"ת ה"א) כתב: אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירים אותו למוטב ומנהיגים אותו בדרך ישרה ובודקים אותו, ואח"כ מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", אין כבוד אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו", (משלי ג, לה) עכ"ל.
מאידך באבות דר' נתן (פ"ב מ"ט) נאמר, והעמידו תלמידים הרבה, שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר (וביעב"ץ גרס, ועשיר השמח בחלקו). ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצא מהם צדיקים חסידים וכשרים ע"כ. והדברים של ב"ה מופלאים, וצריך לישב דבריהם עם המאמרים דלעיל.
נראה לחלק בין "תלמיד שאינו הגון" שהוא מי שלומד שלא ע"מ לקיים, שאותו אין ללמד. לבין "אין תוכו כברו" שאינו שלם במידותיו, ומתוך שלא לשמה יבוא ללמוד לשמה. ולכן ראב"ע למד כל מי שרצה ללמוד גם אם אין תוכו כברו. וכן ב"ה לא דקדקו לבדוק את התלמידים שבאו ללמוד, ולבסוף נמצאו ביניהם גם "פושעים" שלמדו וחזרו בתשובה, ואבל אפשר שלחתחילה לא היו מלמדים את הפושעים.
והנה שו"ע הרב הלכות ת"ת מתרץ שהרב לא חייב ללמד תלמיד שאינו הגון, אולם אם הוא מוכן להסתכן וללמד אותו ולנסות להחזירו למוטב בזכות המאור שבתורה שמחזירן למוטב - רשאי.
ולכאורה קשה הרי בגמ' נאמר שאסור ללמוד תלמיד שאינו הגון. ואפשר שהדבר תלוי הבנת הרב אם הוא נותן תקוה בתלמיד שיחזור למוטב.
וראב"ע היה לו עין טובה לראות בתלמידיו כאלו שיחזרו למוטב והמאור שבתורה יחזירם למוטב ויהיה תוכם כברם.
מובא בתלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת יבמות פרק א דף ג טור א /ה"ו: שחכמים באו לשאול הלכה מרבי חנינה בן דוסא שהיה זקן ועיניו קמו מראות, וכשהציגו בפניו את ראב"ע נאמר: "ראה את רבי לעזר בן עזריה וקרא עליו נער הייתי גם זקנתי מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועינוי דמיין לדידיה", ולכאורה הרי לא ראה, ועוד שבודאי שהוא לא הכיר את עזרא הסופר שהיה עשר דורות לפניו? מפרש משך חכמה פר' וילך שראה בדמותו של ראב"ע המשך הנהגתו של עזרא הסופר שקרב רחוקים והעמיד תורה בישראל (עי"ש שהאריך).
הלכות קריאת התורה ומצות הקהל
הפוסקים דמו את קריאת התורה בבית הכנסת למעמד הקהל, ולמדו מכך כמה הלכות. למשל הבאת קטנים לשמוע קריאת הפרשה.
תוספות חגיגה דף ג' סוף ע"א: "ועל זה סמכו להביא קטנים לבית הכנסת" עכ"ל. ובמסכת סופרים (פרק י"ח הלכה ו) למדו מהפסוק בר"פ נצבים (כ"ט, י) "טפכם וגו' דמכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לביהכנ"ס".
בגמ' במגילה כג ע"א: תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. (או"ח סימן רפב סעיף ג).
על כך כתב המגן אברהם שם ס"ק ו: משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה, ואף על פי שנתקנה משום תלמוד תורה, ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה,
מסכת סופרים פרק י"ח כתוב, הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להן שיבינו עכ"ל.
ערוך השולחן באורח חיים סימן רפב, יא על דברי המסכת סופרים: ונראה לי דלאו חיוב גמור קאמר, אלא דומיא דתינוקות, שהרי פטורה מתלמוד תורה ועוד דאין לך זמן גרמה יותר מזו... ואין לדמות למצות הקהל שצותה התורה "הקהל את העם האנשים והנשים והטף".
וכן כתב הרשב"א בתשובה (המובאת בספר הזכרון אבן ציון דף מא): בענין מי שאינו יודע לקרות בתורה, מהו שיעלה ויברך בבית הכנסת ברכת התורה ויקרא אחר במקומו... והלה נמי שברך ולא קרא לא הוי ליה מברך לבטלה, דכיון שקריאת התורה חיובא דצבור הוא, שפיר מצי מברך אף על פי שאינו קורא.
וכך אפשר להסביר מדוע בר"ח קוראים ארבעה קרואים ומבאר רש"י מפני שהוא יו"ט לנשים שניתן להם ר"ח ליו"ט. ולכאורה מה ענין נשים לספר תורה? אלא מכאן שיש לנשים שייכות לקריאה שהיא כמעמד הקהל.
וכן ניתן להסביר מדוע היה מותר לרב ששת לא להקשיב לקריאת התורה למרות מה שנאמר שם "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו - זה המניח ספר תורה ויוצא, ואעפ"כ "רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו." (ברכות דף ח עמוד א)
ואחד הפירושים בתוספות: "ורב אלפס (מגילה פ"ד) כתב דה"ג מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד. אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא. והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא ועוד תירץ האלפסי שאני רב ששת שתורתו אומנתו הוא. ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא". משמע שחובת הקריאה היא על הצבור ולא על היחיד, ולכן רב ששת שתורתו אומנותו היה יכול לעסוק בשלו, ולא לשמוע את הקריאה.




^ 1.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב: אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il