ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על הנצרות ;">

דף הבית בית מדרש הלכה מחשבה ומוסר אמונה וחסידות נושאים באמונה Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ו תמוז, תשס"ו

על הנצרות

חידושי מחשבה של הרב קוק



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

מבוא
נושא הנצרות כענין לדון בה נראה לקוראים רבים מוזר. לכאורה בארצנו אין לנו מפגש או עימות עם נושאי דבריה. וגם בארצות נכר נצטמצמה השפעתה הדתית, כיון שהחילוניות פושה בעולם. יאמר הקורא, שמא בתקופת מרן הרב היה בדבר חומר לעיון, במיוחד בתקופת שהותו בחו"ל. אבל מה לנו לדוש בנושא זה? התשובה לכך היא שפרטים רבים מהאמונות הנצריות עדיין נמצאים בינינו, לצערנו. ידה הכבדה של הטפותיה ודרשותיה משפיעה עדיין על קובעי הדעות והמעשים המדיניים בארצנו. גם בעולמנו התורני, ניכרים רשמי כמה דעות פסולות של הנצרות (בשנאת המלאכה, או שנאת ההשכלה, יחס שלילי לעניני הלכה וכיו"ב). ולכן הענין נראה אקטואלי וטוב נעשה אם נקרא דברי הרב בעיון. ונקדים כאן כי בעקבות חז"ל (שבת קטז. ועוד), גם מרן הראי"ה כאשר דן במגרעות הנצרות, משתמש בכינוי ה"מינות".

ניתוק החול מן הקודש
יחס של הרב אל החול הוא יחס חיובי:
"אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף על החול מתוך אספקלריא של קודש; לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם" ("אורות הקודש", ח"א עמ' קמג).

זה ביחס הפוך מלקחי הנצרות המעמידה חייץ מוחלט בין קודש וחול. ב"ברית החדשה" יש לימוד קטיגורי שהחול הוא "רע", אלא כיון שאין בכוחם של רוב בני אדם להנזר ממנו ולבטלו כליל, ישתדלו לצמצם ולמעט הזדקקותם אליו. הנצרות מלמדת כי החול הוא שלילי. לפי דעתה, אשרי אדם המתגבר על כל השפעה ממנו. כמרי הנצרות הטיפו נגדו כהשפלה או ככניעה לבהמיות. אבל לא כן עמדת היהדות. יש בכל דבר חול איזה ניצוץ (או יותר מניצוץ) של השפעה לטובה. כי אלוקים יצר אותו למען מטרה טובה. דוקא מלכות בית דוד מלמדת לכולם כי גם מלך העוסק בתורה וחכמה [כמו דוד ושלמה] יכול לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת מלכות. וגם יעקב אבינו תיקן מטבעות, שווקים ומרחצאות לתועלת האוכלוסיה ("אגרות הראי"ה", ח"ג עמ' ו-ז). יראת שמים מזוייפת המתנגדת לכל תנועת חיים טבעיים, היא "חסידות ארסית", וע"י כך "בונה היא המינות [הנצרות] את קִינה" (שם, עמ' קסג).

מול הטפה "נשגבה" של הנצרות על עקרונות טוהר לב, ובוז לדקדוק המעשים או לפעולות גופניות, עוד בתחילת דרך הנצרות קם רבי עקיבא להשטין נגדה. וכך לשונו של הרב: "שַטֲנָה של המינות [הנצרות] בהתחלת צמיחתה, רבי עקיבא, הוא שדרש על כל קוץ וקוץ [של אותיות התורה] תילים של הלכות (מנחות כט ע"ב). הוא שהכיר את הערך של האומה בכללה וכחה לאלוקים בכל צורותיה שהיא מתגלה בהם, אפילו בגבורה גופנית שלה(!). ידע 'כי חלק ה' עמו'. ונשא כליו של בן כוזיבא (ירוש' תענית פ"ד) אולי תצמח ממנו ישועה לישראל. מסר נפשו על נטילת ידיים (עירובין כא ע"ב; הערת המעתיק: וזה בניגוד ליחס בוז של "הברית החדשה" ל"טכס" של נטילת ידיים) ויצאתה נשמתו ב'אחד' (ברכות סא ע"ב, ולפי הרב היתה בזו גם מחאה נגד אמונת הנצרות ביש"ו והשילוש)... והוא הכח נגד נקיבת השם של בן האשה הישראלית [הערה: זהו יש"ו], אותה הקוראת שלום לכל (כלומר אמו שלומית בת דברי, עיין ויק"ר לב, ה. ולדעת הרב כך דרכה של הנצרות הצבועה) ונוטלת המון דיבורים, הומיה וסוררת... וכל קרני רשעים אגדע" ("קבצים", קובץ ה, פסקא רלח). הרי מפורש כאן הניגוד של רבי עקיבא, התומך ומאשר השימוש הראוי בכוחות הגוף, מול דברי בלע של הנצרות המבזה ומגנה פעילות גופנית. עוד עיין דברי הרב לענין ההתעמלות הגופנית ב"אורות" (עמ' פ', פסקאות לג-לד).

יחס שלילי לעניני הטבע

יש שלש גישות לעניני הטבע. [א] של העולם האלילי בשנות קדם, שהיו יראים מתופעות אלימות של הטבע (רעידות אדמה, שריפות וכיו"ב) ופלחו וסגדו למייצגי הטבע. (אודותם דבר הרב בתחילת "אורות אמונה"; וכן "קבצים", קובץ ה פסקא קמז). [ב] עולם הנוצרי זלזלו בטבע והאלילו את הנסים ומופתים, כהתערבות האל לשנות הטבע כרצונו. [ג] עולם היהדות שנתנו כבוד לטבע כמעשה ידי ה', וידעו שאין לשנותו כי אם בשעת צורך גדול, וכדברי הרמב"ם ("מורה הנבוכים", ח"ב פרק כט). בשאלה אם עדיף יותר לנהוג ע"פ נסים ונפלאות או לשמור על מסגרת הטבע, סכמו חז"ל "כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית" (שבת נג ע"ב). זאת אומרת עדיף להוושע ע"י ארחות הטבע, מאשר לשנות סדרו של עולם. [וגם בימינו אין לקבוע גדולתו של "מנהיג" על פי יכולתו לעשות אותות ומופתים. עדיפה ישועה ע"י ארחות הטבע].

כך דברי הרב:
"אותו הכבוד שהעולם האלילי מכבד את הטבע, כלא [כמו אין] הוא נחשב לגבי הכבוד הפנימי והעליון, העדין והמיושר בטהרו וקדושתו, שהעולם הישראלי וכו' הוא מכבדו. הכבוד האלילי של הטבע איננו כי אם כבוד חיצוני, כבוד של הכרח, של אלמות ותקיפות. והכבוד הישראלי בפנימיותו הוא כבוד חיבתי, אידיאלי ונימוסי".

אח"כ הרב מסביר מדוע לפעמים גדולינו משתמשים בנסים. לעומת הנצרות המרבה בשימוש במופתים על כל צעד ושעל, אפילו בדברים של מה בכך, מזכיר הרב תרעומתם של חז"ל:
[ישראל] "מעצים את כח [הטבע] לבלי לאטרוחי כלפי שמיא (ביטוי ע"פ תענית כד ע"א) הגנוזה בעומק נשמתן של ישראל" ("קבצים", קובץ ז פסקא מז).

ואודות ההבדל בין נס וטבע, כותב הרב:
"אמנם הנסים בהיותם מכוונים לבד תכלית ההצלה שהם באים להוציא את הנתון בצרה מצרתו, גם לתכלית התשועה הנצחית של הגדלת הכח המוסרי אצל הכלל או אצל הפרט וכו', [בכל זאת] הנה הטבע כמו שהוא הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבוא על ידו לדעת את הש"י ויראתו. ועל פי המדה שלמדונו חז"ל 'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם', עלינו להכיר כי המדה של שלימות שנקנית מהטבע היא עוד יותר נעלה מהקנויים מהנסים, שהרי הטבע מתמיד ותדיר, ואין הנסים תדירים" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא ג).


הרב מחנך:
"הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל. השכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה. צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו הגמור" ("אורות", עמ' עז).


ניתוק המחשבה מן המעשה
מתוך שטחיות ההבנה של הנצרות בתוכן של אמונה אמתית, הרימה ל"גובה נשגב" אמונה של לבביות והתרגשות, ובזתה את קיום המעשים. כך באירופה לעגו ליהודים במלת "ווירק-הייליגקייט" (כלומר נותנם כל יהבם על מעשים, ולא על קדושת הרעיון) ("קבצים", קובץ ה, פסקא רלט). הנצרות ייחסה הדגשה זו של "תיקון המעשים" לחולשתה של היהדות ("קבצים" קובץ ז' פסקא קנה). היא לא הבינה כי בלי זה, כל דיבור על קדושת הרעיון הוא צביעות וחיקוי חיצוני. לכן הגיעה הנצרות עד לגלוג לדברי חכמים (חז"ל), כמבואר ב"ברית החדשה" לענין נטילת ידים. אבל "כנסת ישראל נלחמת נגד כח ההורס [הזה] שיצא ממנה" (קובץ ו, פסקא רג). [כי הנוצרים הראשונים היו יהודים].

מתוך זלזול בתיקון המעשים, חשבה המינות [הנצרות] שאין להעריך או לתת כבוד ל"אנשי מעשה" העוסקים בתיקון החברה, בעלי האומניות או בעלי המצאות טכניות. ידוע כי בתקופת ימי הביניים היו שלש מעמדות בחברה. האצולה השולטת, החיילים ואנשי ביצוע של המשטר, ובעלי אומניות, שנחשבו בתחתית סולם החשיבות; כלומר אופים, אורגים, נגרים וכו'. חלק מהבוז הזה הסתנן אף בנו, בימי הגלות. כאשר הציעו שידוך היה צורך להתנצלות אם הציעו לבחור בתו של איש עמל כפיים.

הרב קוק מבאר על הפסוק "והארץ נתן לבני אדם", יש "להביט בעין טובה על העוסקים ביישובו של עולם, לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים" ("עין איה", ברכות, עמ' 172, פ"ו פסקא ה). במקום אחר משבח הרב אנשים העוסקים בחקלאות ("מאמרי ראי"ה", עמ' 179-180, 183). ובעוד מקומות משבח לימוד אומנות (כמו שהארכנו במאמרנו הקודם על "תורה עם מלאכה"). וכך אמרו חז"ל (אבות, תחילת פרק ב. עיין מהר"ל שם בביאורו, עמ' עב).

זאת אומרת, ההפרדה המלאכותית הזו בין הקודש והחול, בין הרוחני והחומרי, בין עולם האידיאלים לתחום המעשים, פרי ידיים, כל אלו נוסדו ע"י הנצרות (וחלק מהמחשבות הללו גם הסתננו לישראל, מחמת נפוצותינו בגלות בין עמי תבל). המלחמה נגד הנצרות צריכה לכלול בקרבה את ההתנגדות לטעויות הללו.

יחס עויין להשכלה ולעניני מדע הריאלי
ומפני דואליות [שניות] זו שהנצרות מחלקת ומפרידה בין העולם החומרי לבין הקודש העליון, כמו כן היא חשדנית לכל תנועת השכלה, לכל פעולה רציונלית [הגיונית] אם אין מקורה בכתבי הקודש. לכן בימי הביניים רדפו והציקו לחוקרי הטבע (כמו גליליאו). וגם בימינו אנו יש העושים משוואה בין "משכיל" ל"כופר" עוד בטרם הסיק והביע שום מסקנות השוללות אמונה.

האמת היא שאין לחשוש כלל מפני שום סיכומים של מדעני הפיזיקה, או גיאולוגיה, או קוסמולוגיה או אפילו זואולוגיה ובוטניקה, אם יסתרו את הנאמר בתורה. כי שני התחומים אינם באותו מישור. כמו שאין שום התנגשות בין צבע ירוק לבין המשקל של מלפפון כי הם מתייחסים לעניינים שונים זה מזה לחלוטין. כך לשון הרב:
"על דבר הדיעות הבאות ע"י המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה וכו' מכל מקום אין אנו חייבים להכחישם בבירור ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים" ("אגרות", ח"א עמ' קסג). ובמקום אחר כתב: "אין שום סתירה לשום דבר מהתורה מכל דיעה מחקרית שבעולם כלל. אלא שאין אנו צריכים לקבל השערות [המדע] לוודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה. כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה [מכשירי האבחון] ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג וקלס" וכו' ("אגרות", ח"א עמ' קה-קו). וע"ע "קבצים", ח"א פסקא תקצ"ד.


מותח הרב ביקורת:
"שנאת ההשכלה מצד הנטיה האמונית, באה מארס המינות [הנצרות], המחלקת את הרשויות" ("קבצים", קובץ ה' פסקא קמג). ובסוף דבריו שם: "המינות [הנצרות] כשהיא נזקקת לרוח אמונה, מוכרחת היא להיות בונה אותו מעיקרו על יסוד הסכלות המתפשטת בשדרות ההמוניות. ומפני קרני אור השכלה בהירה מוכרחת היא להתיירא".

כלומר אמונה סתמית חוששת מפני שאלות ביקורתיות, מפני חקרי אקטואליה. טוב להם למנהיגי הנצרות להשאיר את בני קהלתם בחושך הבערות, למען לא ישאלו שאלות. חוששים המנהיגים שלא ידעו מה לענות, כיצד ליישב שאין באמת שום סתירה או ביטול להדיבור האלוהי.

יתרה מזאת, מסביר הרב שם כי "שנאת השכלת המציאות" נובעת מניתוק העולם החומרי מיסוד קדושתו. הנצרות מפגינה בוז לערכי הטבע, והיא מקצצת בכך בנטיעות ("קבצים", קובץ ה פסקא צט). שונאים הללו אינם מאמינים שהחומר הוא פרי יד האל. "חכמת שלמה" שהיא חכמת "מעשה בראשית" מלמדת כי שרשם של חכמות הטבע בקודש יסודם. [עיין דברי אדמו"ר ר' צדוק הכהן, "לקוטי מאמרים", עמ' 109, 115]. לצערנו, בכמה חוגים ביהדות בזמננו ישנם המתנגדים ללימודים אלו ואוסרים אותם אפילו אינם במסגרת שיעורים במוסד חינוכי, אלא ע"י לימוד פרטי מתוך ספרים. גלותנו באומות גרמה לנו טעות זו.

ניתוק בין אגדה להלכה
מסבירי הנצרות לדורותיהם העלו על נס את עליונות חלק האגדה שביהדות (שיש בה מן החנינה והחמלה) מול חלק ההלכה, שהיא כביכול חוקיות יבשה, מעשים שהם ערירים מן תוכן מחשבתי. [כידוע חלק מהכפירה הזו הסתנן גם לישראל, במאתיים שנה האחרונות, והם אנשי תנועת ריפורם וקונסרבטיבים]. הרב התייחס להאשמת כזב זו, וקבע:
"האגדה, הרי היא נובעת מנפשיות של האדם, ומסדרת עניניה ג"כ ביחס החיצוני של העולם. אבל התורה [כלומר צד ההלכתי] היא באה מתוך האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיות האדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה" ("קבצים", קובץ ה, פסקא קכז).

במלים שלנו, האגדה היא ההבעה מצד תפישת מחשבתו של האדם, כיצד הקדושה שבו צופה על הענינים. אבל התורה [ההלכה] היא קבועה וקיימת, ללא שינוי, כי היא המסורה בסיני. וממשיך הרב:
"מצד גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם (עיין חגיגה ה ע"ב) מתגבר כח של היפוך הסדר וכו' והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה" (שם).

מה היא הצרה הגדולה? עונה הרב במקום אחר ("קבצים", קובץ ה, פסקא קצ) כיון שהאומות מְפַתְחות כח הדמיון, חייבים ישראל להתבצר ולחזק אושיות השכל, העיון ההלכתי. התרכזות זו הביאה גם להדגשת יתר בהלכה וחסרון בחלק האגדי. ומפני זה הם גם חסרים בסממנים של אהבת העם והארץ, כלשונו: "ההתקשרות הארצית עם ארץ ישראל" וכו' "ולהבת אהבת האומה והארץ איננו כאותו הטעם של ימי הטובה (בעבר שלנו)" (שם). כל זה כאמור מפני הקוטביות שנוצרה ע"י ששאר הדתות התבצרו בעניני אגדה. וזאת במיוחד מפני "המינות [הנצרות] וכו' פנתה לאגדות של דופי, עד אשר הטילה [המינות, כלומר הנצרות] ארס בתוכֶן האגדי, ועשתה אותו מְנַגד לחטיביותה האיתנה של ההלכה, השופטת צדק ומישרים" ("קבצים" קובץ ז פסקא לז).

האריך בזה הרב, כיצד רזיה של תורה גנוזים באגדות. כדי שאומות העולם לא יבינו ולא ישכילו בסודות אלו, לכן חתמו חז"ל עניניהם בביטוים מוזרים, במעשיות תמוהות, עד שר' זירא קרא לחלק מהם "ספרי קוסמים" (ירושלמי, מעשרות פ"ג ה"ד). כתב הרב:
"הסתירו [חז"ל] את אוצר האגדה בהסתרות רבות, במַנעולים עצומים סגרוהו ממגע זרים [נוצרים] וכו'. עד הימים האחרונים לא חדלה לגמרי חלחלה הארסית של האגדה, שנפגמה ממגע זרים [הערת המעתיק: מהפרשנות של הנוצרים] לפגום ולהזיק וכו' [והיאך?] ביעוט בדקדוקי תורה, והתבדלות מהעולם היישובי" [הערת המעתיק: התבדלות מתיקונים מעשיים עבור העולם והחברה] וכו'. ("קבצים", קובץ ז, פסקא לז). [וממשיך כי אחרי ההתבדלות מהעולם החומרי של הנצרות, חזרה בריאקציה נפשעת] "וחזרה [הדת] אל העולם בבולמוס זר, בהלעטה חצפנית, לא באותה צניעות והזהירות הישראלית, האחוזה בקדושתה של תורה ואחודה בעמלה ושינונה" (שם. ושאר הציטט של דבריו נביא בפרק הבא, על ענין ההפרדה בין ספרי נביאים ספר התורה).


ניתוק בין ספרי נביאים לספר התורה עצמה
במשך מאות שנים האחרונות הבדילו מטיפי הנצרות בין "תורת משה" (הקשוחה) לבין"חזון הנביאים" (הנעימה). הראשון היה צר ולאומי, נחלת עם אחד בלבד; והשני רחב ממדים, מיועד לכל העמים כולם. הראשון היה חק יבש, כביכול ללא גמישות לצרכי החיים; והשני דיבר אל הלב, אל הרגש והדמיון. וכמובן העדיפו את השני. באותה פסקא ממנה הבאנו בסוף פרק ה' לעיל, ממשיך הרב:
"הפרָדָתָה של האגדה מעל ההלכה, היא היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בהנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה. ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה. והפנים המזוייפים הללו הולכים ומאפילים זהרה של תורה, ומחשיכים את העולם כולו. כנסת ישראל עומדת היא על המשמר, לוחמת היא על עצמה, על קיומה הפנימי. נלחמת היא עם עַצמה גם כן, עם החסרונות שחדרו אל תוכה. וטרדתה במלחמתה הפנימית לא תתן לה די און לפנות אל עֶמדה פוליטית, שתוכנה היא מלחמה כלפי חוץ". ("קבצים", קובץ ז פסקא לז).

במלים אחרונות אלו בא הרב להליץ זכות מדוע הלוחמים על שמירת קדושת התורה, מלחמה בעם ישראל פנימה, נחלשו מלהתעסק ג"כ בשאלות פוליטיות של חיזוק העם ע"י סממני לאומיות שהם חומריים. וממשיך הרב שם כי יש פתרון לזה. דווקא ע"י ידיעה בפנימיות התורה "עומדת היא על כנה הכן, להגן על האגדה המאוחדת עם ההלכה, להגן על הנבואה המסתעפת מן התורה, לרומם את השפעת התורה על העולם" (שם). וכל המלחמה הזו שאנו מסובכים בה, כאמור, באה בעקבות השפעת הנצרות.

ייאוש מתיקון הרע
בענין הרע הנמצא בעולמנו והיחס אליו, ישנן ארבע גישות שונות, כפי שבאו לידי ביטוי ע"י דתות בני עולמנו:
א. שאיפה להשליט את הרע בכל ערכי החיים, זה היה "המוטיב" [לועזית של תכלית ומניע] בתקופה האלילית. הרבו אז במעשי זוועה, זביחת בני אדם, החרבת ערים ועקירת אוכלוסיות שלימות.
ב. הכרה שניה היא של מאמיני הבודהיסטיות, המכירים בשלילת הרע, אבל אין להם שום עצה נגדו ומתייאשים מכל מה שיש ביקום. מעדיפים הם להחדל מהמציאות, לבוא לידו ביטול כל הוויתם [בלועזית: "נירוונה"].
ג. שאיפה שלישית היא של הנצרות, המתייאשת למחצה, "למסור בידי הרשעה את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחר מראה עינים. ולהציל מתוך יאוש זה [לכל הפחות] את הפנימיות של החיים".
ד. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה". וזו היא שיטת ישראל ותורתו ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תפח).

לענין דיוננו, הנצרות מכירה שיש רע במציאות העולמית. אבל במקום להתמודד נגדו ולקדש את המציאות לפי רצון האל, היא נכנעת ותוחמת תחום נפרד לדת, ותחום נפרד לחיים הגופניים. כדברי "הברית החדשה": "תחלק חלוקה. תמסור לה' את שלו, ותמסור לקיסר [רומי] את שלו". מתוך ייאוש למחצה זה הצליחה הנצרות רק מעט לתקן את החיים הכלליים, והעמים נשארו בכל זוהמתם למרות הפולחן בכנסיה בימי חגא שלהם. ולכן בסוף מלחמת העולם הראשונה קרא הרב לבני נח שיערכו מִפנה בארחות חייהם.
"פתח ה' את אוצרו ויוציא את כלי זעמו. אם עוד תתאמץ אירופה וכל גוייה להחזיק מעמד בצביונה, לא באמת ולא בצדקה, את ד' לא ידעו ואת דרכיו לא יחפצו ללכת בהם וכו'. ישליך איש את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, וישוב אל ה'. אז תִכָחד התרבות ההוית [הנוכחית בהוה] בכל יסודותיה, ספריותיה תיאטריה וכל מכונותיה, וכל החוקים אשר בהבל ועָוֶל יסודם, וכל נימוסי החיים הרעים והחטאים כָלִיל יחלופו" ("אורות", עמ' טז).

לא די לשנוא את הרשעות, אלא יש לעקור אותו מעולם המעשה. כלשון מרן הרב:
"היצר נזבח ונאפס. לא [די במה ש]בורחים ממנו ומתכנסים בתוך הציור הרוחני" ("קבצים", קובץ ה, פסקא סז). "לא מספיק כלל מה שישנא את הרע באמירה והתרגשות. אחרי ההודאה [בהכנעה] במציאות שליטתו, כבר הוא [האדם] אחוז ברשתו" (שם, וע"ע שם תוספת דברים בפסקא סח).

במקום אחר כותב הרב:
"אותה התרחקות מן הטבע של המינות [הנצרות], גרמה לעיגה לדברי חכמים [חז"ל], לדקדוקי דינים ומצוות" ("קבצים" קובץ ז פסקא לז).

כיון ששַתו בשמים פיהם לדבר בנשגבות, זלזלו בתיקון חיי החברה או תיקון פרטי המעשה. [הרב מרמז כאן לדברי חז"ל כי יש"ו לעג לדברי חכמים, בגיטין נז ע"א].

במקום אחר כותב הרב שאין להפקיר את העולם החומרי בכל ערכיו; אין לעזוב את הגוף בערלתו וטומאתו. אלא יש לקדש אותם ע"י משטר של מצוות מעשיות, יש לרומם את החיים ע"י הציות לצו האלוהי של סדר מסוים, בו הודרכנו ע"י מעמד הר סיני. ולכן "עזיבת החיים והחברה, [או נטישת] הממלכה והמשטר בשפלת זוהמתם" היא בניגוד לתורה. "ביטול המצוות המעשיות, אשר יצא מהנצריות וצדדי אלילותה וכו' בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט" הם גורמים לטמטום ("קבצים", קובץ ה, פסקא לב). מה כוונת הדברים? אלא הנצרות מטיפה שהעיקר הוא "אמונה". כאשר האדם מאמין ביש"ו, ממילא לא חשוב כל כך מה פשע, מה קלקל ומה עשה נבָלה. הוא משיג סליחה ע"י עצם "אמונה" במי ש"במותו כיפר על העולם". וזה כמובן, טעות! כי ע"י זה העולם ממשיך לנהוג בכל רשעותו.

כך מלמד מרן הרב בכל מרירות מחאתו:
"העולם צריך שיכיר כי לא בהגה אחד, באִמְרת אמונה מתוארה [ביאור המעתיק: תואר חיצוני שאין בו "תוך"] לבדה, די לאדם לעוף לגן עדן; וכל אוצר הרעה, הרצח והתיעוב הספון בכל חדרי רוחו, בדמו ובבשרו, יכול להשאר בעינו" ("אורות", עמ' לג).

מה שהכנסיה הנוצרית נוהגת לסלוח לחוטא ע"י טכס מלל פיו של הכומר המחונן לכל חוטא, ו"כרטיס כניסה" זה לטוהר דיה במס שפתיים של "אמונה" ביש"ו, בכך הם מנציחים את הרשעות בעולם בלי לעמול במחיקתה. לעומתם, מצב עם ישראל מלמד, כלשון הרב:
"יבורר לכל, כי סגולת הקודש אינה סגולה זלה [זולה] שיכולה להנטל בכל ידים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא, במסירת נפש קבועה" (שם).

כלומר ע"י טורח תיקון המעשים, לפי משמעת מוגדרת ומפורטת. הנצרות דוקא מכחישה את נחיצות תיקון המעשים. ואלו הם "טלפי החזיר" שהנצרות מתגנדרת בהם (קובץ ה, פסקא לב. ומקורו בב"ר פרשה סה).

הרב מגדיר שהנצרות אינה דורשת מהחוטא לחדול ממעשיו. אחרי שהזכיר את המינות [הנצרות] (קובץ ה, פסקא קמט) הרב ממשיך לתאר:
"הסליחה והתשובה שלה נעשית בסיס לדבר האסור ולזוהמת החיים. אין בה אותה הטהרה וההגדרה של מניעת 'אחטא ואשוב', 'אחטא ויום הכפורים מכפר' שבאופן זה באה התשובה להעלות את החיים בטהרת אמת וכו' ולסור ממוקשי רע בכל עז ותעצומות מלחמה. וכו'. הסליחה היא לה מטרה וכו' כדי להנצל ממוסר הכליות ומכאוביו, והמטרה היא להוסיף חטא על פשע. זה ארס טמון בעומק הצחנה של קליפה קשה זו, שהרבתה מאד להסתירו" (קובץ ה, פסקא קמט).

מליצות יפות על טוהר וצניעות, יש בפי מורי הנצרות. היא נוצצת בקסם שובה לב, אבל היא מרוקנת מן תוכן אמתי. כי מה חשיבות מלל פה, בלי קידוש המעשה בפועל?
"המינות [הנצרות] וכו' [היא] כסף סיגים מצופה על חרס, שפתיים דולקים [כלומר: מתלהבים] ולב רע" (שם).


אנטישמיות הנלווית לנצרות
ידוע שהדת הנוצרית התבססה כביכול על תורת ישראל, וכאילו היא הרחבתה או התחדשות יסודותיה, עד שקראו לעצמם בשם "ישראל החדש". וכך מגנה אותה הרב:
"אויבתנו הנצרות, הבת הנושכת שדי אִמָה, רצתה בדגל הרחמים שלה, שהיא נושאת בידיים מלאות דם נקי להעליב את היהדות" וכו' ("אגרות", ח"א עמ' רכו).

אותה בת הנושכת הרבתה שנאת עולם לעם עולם, בעלילה שהיהודים היו רוצחי יש"ו. מעתיקים מאוחרים הוסיפו ב"ברית החדשה" סיפור כי יש"ו, בדרכו לצליבה, קילל את היהודים שיסבלו צרות בעולם עד יקבלו את אלהותו ח"ו. הכנסיה הנצרית עשתה כמיטב יכולתה לקיים קללה זו.

אמנם לא הסתפקו רק בצרות גופניות (עד כדי אינקויזיציה והעלאה על מוקד) אלא ניסו להצר רגליהם של ישראל ע"י דיליגטימציה, לדרג אותם כשפלי החברה. עשו כך ע"י לעיגה למצבם החומרי. כך מתאונן הרב [וע"י שאנו נרדפים:]
"החושך המיני [כלומר הנצרות] וכו'. הופקע העולם החיצוני של האומות מהשפעתה התוכית של כנסת ישראל. וכנסת ישראל הירודה, הכבושה בגולה, לא די שאינה משפעת על העולם החיצוני בפועל, אלא היא מושפעת, והיא שוכחת את רוממות מעלתה מעוצר רעה ויגון. ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב. וכל זה הולך ונמשך מהצלחתם החיצונה של האומות, שעל ידה הם מחפים את החרש בכסף סיגים שלהם" ("קבצים", קובף ז' סוף פסקא כה).

וכן כותב:
"רפיון בטחונם של ישראל [כלומר ערעור מצבם הכלכלי והחברתי] שמתאמצת המינות [הנצרות] להרחיב [רפיון זה] אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון וכו' להיות [ישראל] סגולה מכל העמים, הרי הוא סעיף מִסורי הגפן הנכריה" ("אורות", עמ' כה).

כלומר ערערו על היסוד האמוני שה' בחר בנו, ועשו זאת ע"י מצוקות שהציקו לנו.

שקר וחנופה שיש בנצרות
הנצרות צדה נפשות באימרות יפות שלה. הנצרות עושה "רושם טוב" בהטפתה למוסר, לחסד וחנינה. אבל אין זאת אלא הטפת מלים, ואין מאחרי זאת שום גיבוי בפועל. כיון שהנצרות מחנכת להכרזת שפתיים, ולא לשינוי מעשים בפועל, היא מלאה צביעות וזיוף. כותב הרב:
"על כן אומרת היא [ב"ברית החדשה"] שיותן לֶחִי שניה למכה האחת. מובן שבקהל אפשר רק להאמין שמדה זו היא נשגבה, אבל לא לקיים" [אותה]. ("קבצים", קובץ א, פסקא רלט).

כי בישראל נותנים משקל גדול "להאמין ולקיים"! מה שאין כן, הנצרות היא וותרנית ("קובץ ב', פסקא רפו; קובץ ה, פסקא קמט) ואינה דורשת קיום מעשי.

גישה פסולה זו, של מלים יפות ומושכות לב, ללא מעשים נאותים, הסתנן גם בין מדינאי מדינת ישראל, וזאת ע"י השפעתם של כמה שדרנים ועתונאים בעלי הבנה שטחית. כאשר לפני כמה שנים הציע מישהו עונש מות למחבלים, ענה שר המשפטים של אז כי אם ממיתים לפושע, מבטלים בכך את אפשרותו לתקן את מעשיו. ולכן התנגד לתביעה ע"י הפקליטות של עונש מות, למרות שע"י כך אבדנו כח הרתעה נגד מחבלים פוטנציאליים. ומי יודע כמה מהטרוריסטים שישבו במאסר ושוב נשתחררו מחמת "מֶחוות הומאניות" חזרו להרוג יהודים נוספים? והרי "רכות לב" מלבצע עונש כראוי. וזאת מפני מנטאליות אירופאית של "מוסר" שלא במקום.

וכך מחנך הרב:
"רכות הלב היא מדה טובה כשהיא לעצמה, וכשהיא באה במדה ושיעור מוגבל וכו'. אבל כמה רעה מסבבת מדה זו כשעוברת את גבולה האמתי. הלב הרך ביותר מהמדה, אין לו רצון קבוע ואינו יכול לשלוט בדעתו. וכו' יראת שמים ויראת חטא כשהם בציורם וכו' בצביונם האירופי, הם גורמים את רכרוך הלבבי שיתפשט יותר מדי" ("קבצים", קובץ ג, פסקא רצג).

כך גם בימינו כאשר צה"ל מנסה לפגוע ביעילות בתשתית הטרור (שלטון החמאס בעזה) הממשלה וערכאות המשפט מונעים זאת מהם מפני "רכות לב" שלא כדין, פן יפגעו ב"חפים מפשע" באוכלוסיה אזרחית. אבל בכל שאר העולם, "נוהגים במלחמה כמו במלחמה!" כי זו היא שאלה של פקוח נפש. ובכלל, הרי האוכלוסיה הערבית הצביעה ותמכה בממשלת חמאס, ע"פ בחירות דמוקרטיות. וכיצד שייך לדבר כאן על "חפים מפשע"? התנהגותם של קובעי המדיניות במדינתנו מאופיינת בהלכי רוח נוצריים. או מפני גלותנו הארוכה, או מפני ידידותם הנוכחית עם ראשי מדינות המערב.

רחמיה הפסולים של הנצרות
"המינות [הנצרות] הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה, הנוטלת יסוד העולם והורסתו" ("קבצים", קובץ צח).

עת אשר בתי המשפט חורצים עונש על מואשם שהוכח פשעו, לוקחים הם בחשבון גורמים שונים המביאים להמתקת עונשו. לפעמים מפני סביבתו המשפעת עליו. לפעמים מפני תקופה קשה בילדותו של הנאשם. לפעמים מפני עדות אופי על עברו טוב של הנאשם. לפעמים מפני גילו הרך (עד גיל שמונה עשרה הוא 'קטין'. זאת אפילו עסק ברצח וכדומה וכבר יש לו שכל והכרה בחומרת העון). פעמים לוקחים בחשבון צערו של הנאשם מפני משפט ארוך ומייגע שעבר עליו. כל אלו עלולים להיות שיקולים פסולים. אם רצון החברה להביא לידי הרתעה כללית שאחרים לא יעסקו בפלילים, אין להיות רחמן שלא כדין. כלשון חז"ל "כל המרחם על האכזרים, סופו להיות אכזר על הרחמנים". וכך מסיים הרב דבריו שם:
"ובזה מתייסדת יסוד שנאת לאומים, ועומק הרעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר אדם".

כאשר התורה ציותה על גירוש אוכלוסיות זרות מארץ ישראל, היתה בכך כדי לשמור על צביוננו הישראלי. [יש לזכור כי בירושלמי, שביעית פ"ו ה"א, נמסר כי יהושע הכריז והודיע מראש לעמי א"י שיפַנו מקום, ולא יצטרכו להתמודד נגדנו במלחמה]. השהייתם של אותן אוכלוסיות בארצנו גרמה לשפלות המוסר אצל ישראל, עד שבסופו של דבר גם אנו מפני חטאינו נתגרשנו מארצנו. זקוקים אנו לבית גידול נקי מזוהמת השפעה נוכרית; וזאת כדי להיטיב בחינוכינו לכל העולם, בסופו של דבר. כותב הרב, בהצדקת דין התורה של גירוש ז' אומות מארץ ישראל:
"ראשית הצמח הישראלי במילואו, בתור אומה, יצא בעוז וכו' 'לא תחיה כל נשמה'. ומה הוא השפע התדירי המחיה את רוח ישראל, מה הוא המכון האידיאלי? החסד והרחמים, טובת הכלל, טובת העולם" ("קבצים", קובץ ה, פסקא קעז).

כלומר מטרתנו היתה לחנך את העולם, להיות דוגמא של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". עד שילמדו ממעשינו. אבל לעומתנו נוסדה בנצרות מגמה הפוכה:
"המינות [הנצרות] יצאה בראשיתה בהכרזת החסד והאהבה, בשאלת איך מעשרין את התבן וכו'. איך משלמים טוב לרעים, ואיך מברכים את המקלל. וסופה [של קלקול חינוכי זה] חרב ודם, אכזריות ורצח, מלחמות דמים שאינן פוסקות, ומשטמה עמוקה בין עם לעם, בין שבט לשבט, ובין איש לאיש" (שם).

וצריכים תמיד לזכור, כי מי משבעה האומות שקבל עליו מראש לקיים ז' מצוות בני נח, הרשינו לו להשאר בארצנו! יש להזכיר כאן כי מעולם לא הרגו הכמרים בידיהם הם את קרבנות האינקויזיציה. לפי תעודות הסטוריות מהתקופה, נוהגים היו למסור את הנאשם והנידון לידי השלטון האזרחי כדי שהם יקיימו בו גזר דינו. כלומר הכמרים שמרו על "רחמים". וגם בעת המסירה לשלטונות הודיעו בפיהם "אל תשפכו דם". מאמר זה בא למנוע השימוש בחרב או כלי הריגה. רק שרפו למואשם, "ולא שפכו דם". הרי צביעות שפלה ומגונה!

כך בזמננו כאשר הערבים נוהגים אתנו הנהגה מלחמתית, בכל נוראותיה, והיהודים מגיבים כאילו מדובר ב"אירוע", או "התפרעות" או חטא אזרחי בו צריכים לנהוג בכל פרטי המשפט (ע"פ עדות, וע"פ כללי ההוכחה ודיני הראיות, ועם אפשרות הערעור ועוד) הרי בכך מימוש דוקטרינה נוצרית. אלא יש לציין שבין כל אומות העולם, רק היהודים בלבד נוהגים ע"פ כללים "תמימים" הללו. רק היהודים מקיימים בפועל לֶקח נוצרי זה של "רחמים" שלא במקומו הנכון.

אמונה מזוייפת
"המינות [הנצרות] גוררת אחריה כל רצח וכל זימה, למרות שהיא תמיד פושטת טלפיה ואומרת 'ראו שאני טהורה'. וכו' זאת היא הרשעה של הנצרות המתכסה בלבוש החרֵדות האמונית, נפת תטופנה שפתי זרה". [ומה ראיה לכך? ממשיך הרב:] "הפירות [כלומר התוצאות] של הדיעות והמדות של העמים המתחנכים בתרבותה, מעידים על עצמיות פנימיותם. ואין כל כחה כי אם בניצוצי הקדושה הגנובים שלה מתוך אוצר ישראל החי, שהיא פולטתם קמעה קמעה. וכו' רוח טפשות וחולשה, רוח סכלות והפקרות מוסרית, התומך אשיותיו השקריות על יסוד הויתור, שהוא בוז וקלסה לכל מנהיג ושופט צדק. שרק חסד לאומים [תוספת המעתיק: חטאת] כזה הוא מקור נפתח לכל אכזריות ונבָלה" (קבצים", קובץ ב, פסקא רפו).

ביטויו המפליא של הרב "חרדות אמונית" צריך ביאור. ענינה שהאדם מבקש אקסטזה של התרגשות דתית, הרגשת התעלות נפשית הדומה להשפעת השימוש בסמים, בלי שהיא תחייב אותו לשום שינוי בארחות התנהגותו. כפי שמתאר הרב:
"המינות [הנצרות] וכו' אין לה שום הכרה בכבוד שמים ובתוכן של עבודה אלוהית, אבל מתאוה היא לאותה מנוחה ושלווה שהבטחון והאמונה נותנים. אבל לסיֵיג את החיים במעשה אינה חפצה. אחוזה היא יותר מדאי בהגסות הגופנית, ואינה יכולה לוותר עליה" ("קבצים", קובץ ה, פסקא קמט).

כלומר האדם מחפש רוגע נפשי, אבל לא שיפור המעשים. וזה אחד מההבדלים הבולטים מה בין נצרות ליהדות. וחלק מהשקפה זוללה זו נכנסה גם בימינו ליהדות, להשתמש במצוות כאמצעי "ביטוח" כדי להשיג חיים ללא דאגה וללא בעיה, אף בלי תיקון המוסר והמדות. חזר הרב לדבר על תאוה אנושית זו, וזו לשונו:
"הצד הקליפי התאוני הבהמי של האמונה, שאין כוונתה כלל לשם שמים כי אם למלאות תשוקת נפשה, ומן הקדוש עצמו עושה היא תאוה גסה" ("קבצים", קובץ ז, פסקא קמ).

הרב האריך לבאר קלקול וגנות של "תאוה של אמונה טבעית" שיש במינות [נצרות] ("קבצים", קובץ ז, פסקא צב). הרי שיש כאן "אמונה", אבל אינה שייכת כלל לעבודת הקב"ה.

זיקוק הנצרות ע"י הגוים הכופרים בה
ידוע כי במשך מאה שנים האחרונות מתרבים בין האומות אלו שהם כופרים בכל דת. התמרדות האומות נגד הדת הקתולית החלה עם הכומר הפרוטסטנטי [בלועזית: "מוחה"] מרטין לותר לפני חמש מאות שנה, ואחריו נוסדו כמה תנועות פרוטסטנטיות למיניהם. וככל שעובר הזמן הנטישה גדלה והולכת מהכנסיה הנצרית. שנאת הדת הנפוצה בעידננו היא פרי העריצות הקתולית משך דורות. כך כותב הרב:
"ולולא השנאה שהולידה ההנהגה הרעה של הקתוליות וכו' בהנהגתה הרעה בלבבות וכו' בשם האמונה, לא היה עולה על הדעת כלל להונות את האמונה ע"י השיטות החדשות" ("אדר היקר", עמ' לח).

לפי דברי הרב, יש לברך על תופעה זו. לשונו היא:
"הכפירה האפיקוריית היא 'מות', והעיוות האמוני היא 'מר ממות'. [וכותב על הפסוק בקוהלת ז, כו] 'ומוצא אני מר ממות את האשה' זו מינות [הנצרות]. לפעמים מתפשט בעולם רוח כפרני, שהוא צל המות, כדי להושיע מהצרה היותר גדולה, שהיא מר ממות" ("קבצים", קובץ ו, פסקא רז, והאריך והעמיק יותר בפסקא רח). "הכפירה באה לבער באש חלאתה את דופי ההצטיירות [עשיית צלמים ופסלים] שיש בנצרות" ("קבצים", קובץ ח, פסקא קפח).

תופעת רבות יש בעולם אשר לפי מבטנו המוגבל הן רעות בלבד, ולפי ההשגחה העליונה יש בהן תועלת כלל עולמית. ודאי כי הכפירה היא מזיקה מאד ושנואת נפשנו, כדברי הרב ב"אורות" (עמ' ק'):
"הנה יום בא ולא ירחק חק, והאנושות תתעורר כדוב שכול וכארי על טרפו להנקם מהכפירה הבזויה בעד כל רעתה אשר עוללה לה. בפתע תבקש להשליך ממנה את עבותיה. בחימה גדולה ובקצף גדול תבקש ממנה את נקמת החיים הטובים, את השלוה ואת העדן של הדיעות הטהורות, של החיים הטהורים והזכים אשר שללה ממנה, שללה ותאבד, שמה למרמס וכו' וכו'. וכל העולם הממודן בכלל כבר נלאו נשוא את סבל עול הכפירה הקשה המַכבדת על האדם ועל רוחו וכו' ונתון לא תתן מאומה!" אבל "גרוע, ויותר עמוק מזה, היא שנאתנו העמוקה, ברב גועל פנימי, לכל אותו הר המשחית של האמונות המעוותות" (קבצים", קובץ ו, פסקא רח).

ואם נתהה על הצביעות שבנצרות, על העמדת פנים עדינות ויפות, מול החרבת חיי האמת, נבין אנו כמה תופעות שליליות שהסתננו למחננו אנו. ונדע כיצד להתנגד לנוהגים ונוהלים הללו ולחזור לאיתן התורה, להדרכותיה הצלולות ונקיות, וכפי שהדריכו אותנו חז"ל. יש "מוסר אוילים" המטשטש את פרטי התורה המעשית. כלשון הרב:
"מגלמת [לשון גולם טפש] את החיים ונוטלת טעם הבריא של דקדוקי תורה ומצוות, והיא נובעת מחשכת המינות [הנצרות]" ("קבצים", קובץ ז, פסקא צג).


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il