ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מכות
האחרונים דנו, האם הדין לגלות הוא רק זכות מקלט מגואל הדם או שמא הרוצח מחוייב לגלות כעונש או כחיוב למען כפרה על עוונו. נפקא מינה משאלה זו אם הדין תלוי ברצונו או שהוא מחוייב לגלות, ובפרט נפקא מינה למקרה שכלל אין גואל דם 1 , שאז אין לו צורך במקלט.
הוכחות לכך שיש גם חיוב מטעם כפרה
לכאורה שאלה זו מפורשת בספרי (פרשת שופטים פיסקא קפא): "מכלל שנאמר פן ירדוף גאל הדם אחרי הרוצח אין לי אלא רודף וגואל. רודף ולא גואל, גואל ולא רודף, לא רודף ולא גואל, מנין? תלמוד לומר רוצח רוצח ריבה". משמע שהספרי דורש שגם כשאין גואל דם הרודף אחריו מחוייב לגלות לעיר מקלט. מכאן אנו למדים שחיוב הגלות אינו רק זכות ואפשרות הצלה מגואל הדם אלא חיוב בתורת עונש או כפרה. אולם בעמק הנצי"ב ביאר את דרשת הספרי שבא לרבות שגם כאשר אדם שאינו גואל הדם הרג את הרוצח או שגואל הדם לא רדף אחריו אלא פתאום נתקל בו והרגו – פטורים ממיתה, ולפי זה אין מדברי הספרי הוכחה לענייננו. מכל מקום דעת הנצי"ב עצמו היא שאכן מצוות הגלות היא גם לצורך כפרה ונוהגת גם כשאין גואל דם, כמפורש בדבריו בהעמק דבר (דברים יט, ז).
בדף י ע"ב דורש רבי שמעון בן לקיש מהפסוק: "ואשר לא צדה והא-להים אנה לידו" שהכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמינם לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה. מוכח מכאן שגם כשאין סיבה לגלות מחוייב הרוצח לגלות, שהרי אם כל הסיבה לגלות היא רק כדי להינצל מיד גואל הדם, במקרה שלפנינו שבפעם הראשונה שהרג לא היו עדים אין שום צורך שיגלה, ומדוע הקב"ה מזמינו לפונדק וגורם לו לגלות.
המהרש"א שם (חי' אגדות ד"ה אחד הרג) סבור שכל הטעם לגלות הוא רק כדי להינצל מיד גואל הדם ולכן הוא מתקשה בדרשה זו, ומתרץ שיתכן שאם יודה בכך שהרג או שיגיעו עדים פסולים ויעידו על כך ולאחר מכן יהרגהו גואל הדם יהיה הגואל פטור מעונש, ולכן יש צורך לגרום לכך שיגלה.
לעומתו, הערוך לנר שם (ד"ה ולכן) תמה על קושיית המהרש"א וכתב שהטעם אינו רק משום הצלה אלא ישנו חיוב מטעם כפרה, ולכן ה' מזמן שיהרוג בפני עדים כדי שיכופו אותו לגלות. הוא מביא לכך הוכחה מדף ב ע"ב, שהגמרא אומרת שגלות היא משום כפרה. הגמרא שם דנה מהו המקור לדין שעדים זוממים שהעידו על אדם שרצח בשוגג אינם גולים. ריש לקיש דורש זאת מלשון הפסוק "הוא ינוס – ולא זוממים" ורבי יוחנן משיב שלומדים זאת בקל וחומר מדין רוצח, שלמרות שרוצח עצמו חמור יותר שכן עשה מעשה ובכל זאת במזיד אינו גולה, קל וחומר שעדים שלא עשו מעשה לא יגלו כשהעידו במזיד. הגמרא דוחה את הקל וחומר שיתכן שברוצח דווקא בגלל חומרתו שעשה מעשה אינו גולה במזיד כדי שלא תהיה לו כפרה, אך בעדים שלא עשו מעשה יש לומר שגולים למרות שהם מזידים.
נראה שעצם האזכור של "כפרה" ביחס לרוצח בשגגה אינו קשה, והוא הדין לגבי הדין הנולד מכך שרוצח במזיד אינו גולה, כי גם המהרש"א ודאי מודה שיש בגלות מימד של כפרה, אלא שלדעתו אין זו חובת כפרה כפי שהחוטא בשוגג חייב להביא קרבן לכפרה אלא זוהי זכות, שיש באפשרותו לגלות ובכך לכפר על עוונו. הרוצח במזיד אינו זכאי לזכות הכפרה בידי שמים וגם לא לזכות ההצלה מידיו של גואל הדם. אולם עצם הצורך לחפש אחר מקור לפטור עדים זוממים מגלות מהווה הוכחה, שהרי אם כל הגלות היא רק זכות התלויה ברצון הרוצח הרי שהעדים לא זממו לחייבו גלות ואין שום הווה אמינא לחייבם גלות. ונראה שגם הוכחה זו ניתנת להידחות, כי גם אם הרוצח אינו מחוייב לגלות סוף סוף עדות הזוממים תאפשר לגואל הדם לפגוע בנידון וממילא בפועל הוא יהיה מוכרח לגלות.
מקור נוסף מובא באחרונים ממחלוקת התנאים בדף ח ע"ב לגבי מכה אביו בשוגג ומת. מכה אביו במזיד חייב חנק, ולפיכך לדעת רבי שמעון שחנק חמור מסייף אינו גולה כי דווקא שגגת סייף ניתנה לכפרה בגלות ולא שגגת חנק, ואילו לדעת חכמים שחנק קל יותר גולה. מוכח שהגלות היא משום כפרה. גם מקור זה ניתן להידחות כפי שדחינו את ההוכחה מדף ב ע"ב ומהדין של רוצח במזיד, שאכן ודאי שהגלות מהווה גם זכות לכפרה, וזכות זו אינה עומדת לרוצח במקרים חמורים כגון במזיד או במכה אביו לדעת רבי שמעון, אך עדיין אין מכאן הוכחה שמחוייב לגלות במקרה שאינו זקוק להצלה מגואל הדם.
בדף יא ע"ב אומר אביי שאם הרוצח מת לאחר שנגמר דינו לוקחים את עצמותיו לעיר מקלט. מכך מוכיח האור שמח (רוצח ו, יב) שיש חיוב גלות משום כפרה מעבר להצלה, שהרי כאן שכבר מת אין צורך בהצלה ובכל זאת לוקחים את עצמותיו לעיר מקלט. אולי גם בכך ישיב המהרש"א שהואיל ויש זכות בכפרה רוצים אנו לדאוג לכפרתו, אך אם הוא חי ואינו רוצה לא ניתן להכריחו, ולפיכך התקשה דווקא בגמרא לגבי הפונדק, כי שם מדובר באדם שיודע שחייב בגלות אך אינו רוצה לגלות.
הוכחה נוספת מביא האור שמח מהאמור בדף ח ע"ב שההורג עבד גולה, והרי לעבד אין ייחוס ואין לו קרובי משפחה שיכולים להיות גואלי דם, ובכל זאת "אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו".
הרמב"ם (רוצח ה, יב ו-יד) כותב שהמזבח קולט ולפיכך אם הרוצח עומד על גג המזבח אסור לגואל הדם להורגו, ובכל זאת מוסיף וכותב ש אין מניחין אותו שם אלא מוסרים לו שומרים ומגלים אותו לעיר מקלטו. שיח השדה (לרבי אריה צבי פרומער, שער ברכת ה' סי' ז ד"ה נתנה) מוכיח מדבריו שיש גם חובת כפרה, כי אם זו רק זכות הצלה לא היו מוסרים לו שומרים ומגלים אותו אלא משאירים אותו שם 2 .
ספר החינוך (מצווה תי) כותב שלושה טעמים לדין הגלות: "משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם... ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם". אם כן בדבריו מובא גם הטעם של הצלה וגם הטעם של כפרה, ומשמע מדבריו שאין זו זכות בלבד אלא חובה וענישה. קשה להסיק מדבריו מסקנות להלכה, לפי שדרכו להביא טעמים רעיוניים למצוות אך אין אלו טעמים הלכתיים, ולכן להלכה גם הוא יכול להודות למהרש"א שאין חובת גלות אלא זכות הצלה וזכות כפרה, ומכל מקום מכך שכך את הטעם בצורה חדה ומפורשת ובפרט שפתח בטעם זה מסתבר מאוד שהלך בדרכו של הערוך לנר. אך יתירה מזו, בגוף הדין כתב: "שנצטוו בית דין של ישראל להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט... וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו". אם זו מצווה המוטלת על המכה, ודאי שיש כאן חיוב ולא רק זכות, ואם כן מוכח שספר החינוך סבר שיש חובת גלות 3 .
והנה, נראה שהדבר מפורש בתורה, שהרי נאמר (במדבר לה, לב): "ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו", וכן נתבאר בגמרא בכתובות לז ע"ב, שאסור לקחת ממון מן הרוצח כדי לפוטרו מן הגלות, ונפסקה הלכה זו ברמב"ם (רוצח ה, א): "והוזהרו בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו". הרי שאין זו רק זכות התלויה ברצון הרוצח אלא חובה גמורה, ודוחק גדול לומר שהכוונה היא שאין להם לאפשר לו להישאר בעירו ובמקביל למנוע מגואל הדם לפגוע בו.
הוכחות לכך שאין חיוב
הגמרא בדף יב ע"ב אומרת שבן לוי שהרג גולה מפלך לפלך, ואם גלה לפלכו – פלכו קולטו. התוס' (ד"ה פלכו) מתקשים שהרי נאמר שעליו לגלות לעיר אחרת ואם כן כיצד פלכו קולטו, ומתרצים שפלכו קולטו דווקא כשהולך לשכונה אחרת ואז אסור לצאת משכונה לשכונה. שיח השדה מוכיח מדבריהם שסברו כמהרש"א, כי אילו סברו שיש חיוב כפרה מעבר לצורך ההצלה, אין כלל סתירה בין המקורות, והיה להם לתרץ בפשטות שאמנם גם עירו קולטת ואסור לגואל אדם להורגו אך עדיין עליו לגלות לעיר אחרת לצורך כפרה. נראה לדחות הוכחתו שאולי התוס' סברו שהואיל והתורה הורתה לברוח לעיר מקלט עבור שני הטעמים מסתבר שאין חילוקים ביניהם, וכל מקום שנחשב למקלט נחשב עבור שניהם, ואין מקום שנחשב רק עבור הצלה ולא עבור כפרה, שלא כפי הנראה בפשטות משיטת הרמב"ם שהובאה לעיל, שגג המזבח קולט לעניין הצלה אך לא לעניין כפרה.
הוכחה נוספת הביא שיח השדה מדף יב ע"ב, מהגמרא לגבי רוצח העומד בתוך עיר מקלט בעיקרו של אילן שנופו נוטה החוצה מחוץ לעיר המקלט. הגמרא רצתה להעמיד את המשנה האומרת שהולכים אחר הנוף כרבי יהודה שאמר כן לגבי מעשר, ודוחה שמא אמר כן רק לחומרא אך בגלות לא הואיל וזו קולא שיוכל גואל הדם להורגו. כותב שיח השדה שאם המטרה היא רק להצלה מובן כי אכן זו קולא, אך אם המטרה היא גם לכפרה יכלה הגמרא לתרץ שכוונת המשנה שהולכים אחר נופו לחומרא לעניין שאין לו בכך כפרה. נראה לדחות הוכחה זו, שמכך שהמשנה לא סייגה ולא חילקה אלא כתבה בסתם שהולכים אחר הנוף הבינה הגמרא שמדובר אף לעניין הצלה.
^ 1.בסנהדרין מה ע"ב נאמר שאם אין לו גואל בית דין מעמידים לו גואל, ורש"י שם (ד"ה גואל הדם) כתב שדין זה נוהג גם בהורג בשגגה, אך הרמב"ן בספר המצוות (נספח למצוות עשה מצווה יג) חולק וכותב שהדין נוהג רק בהורג במזיד.
^ 2.אי אפשר לומר שזהו הכרח מעשי כי לא נשאיר אותו שם לעולם, כי באותה הלכה כותב הרמב"ם ביחס למי שנתחייב בדין המלכות וברח למזבח שהוא ניצל ואין לוקחים אותו מעל המזבח למות לעולם. משמע ששם לא מגלים אותו.
^ 3.גם מכך שכתב שבית דין מצווים להגלותו משמע בפשטות שזו חובה, וקשה לומר שהחובה היא רק לסייע לו אם רוצה. ולפי זה יש להוכיח כן גם מלשון הרמב"ם (רוצח ה, א) "ומצות עשה להגלותו" שמשמעה בפשטות שבית דין הם המצווים להגלותו, וכן בספר המצוות (מצווה רכה): "שצונו להוציא מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט".
למה ללמוד גמרא?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הלכות פורים משולש: מה עושים בכל יום?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך להתכונן לחגים?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
האם מותר לפנות למקובלים?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
