כוח המעשים הקטנים | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מגילת קהלת

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

תנועות שונות קמות ופועלות במגמה לתקן את החברה – ליצור "צדק חברתי", להילחם בקיפוח ובדיכוי של קבוצות חלשות ועוד. סוגיה זו עתיקת יומין היא. הוטרד בה החכם באדם במגילת קהלת. וכך הוא כותב (ד, א): "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם". איך הוא מתמודד עם זה? מה שעושה את השאלה לקשה יותר היא ההבנה שתופעות מקולקלות אלו הן חלק בלתי נפרד מן הסדר החברתי (ח, יד): "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים".

האם נכון לתקן? – מבט פסימי
קהלת שופך דלי של צוננים אל עבר פניהם של מתקני החברה. קודם כול, לא כל מה שנראה לנו כטוב הוא באמת טוב, ולא כל מה שנדמה כרע הוא באמת רע (ה, יא-יב): "מתוקה שנת העובדה אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו".
יתרה מזאת, הניסיונות לתיקון עולם, גם אם יצליחו לזמן קצר, עלולים להביא למפח נפש כאשר הדורות הבאים ישתמשו בהישגים אלו לרעה (ב, יח-יט): "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחריי. ומי יודע, החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש".
המסקנה העולה מכאן היא מאוד פסימית (שם, כ-כא): "וסבותי אני לייאש את ליבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש. כי יש אדם שעמלו בחוכמה ובדעת ובכישרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו, גם זה הבל ורעה רבה".
הפסימיות של קהלת היא הרבה יותר עמוקה, ונעוצה בטבעו של העולם (א, ג-ד): "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", והלא "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". יש מחזוריות של הרוח, יש מחזוריות של המים, וכמו כן יש מחזוריות של תיקון וקלקול (א, ט-י): "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו".
כל תיקון שנעשה, חולף מן העולם כמו הבל היוצא מן הפה ביום סגריר.
זאת ועוד, המאבק על תיקון החברה גובה מחירים אישיים לא פשוטים (שם, כב-כג): "כי מה הווה לאדם בכל עמלו וברעיון ליבו שהוא עמל תחת השמש. כי כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, גם בלילה לא שכב ליבו, גם זה הבל הוא".
מהי המסקנה העולה מכל זה? פשוט לחיות את החיים (ה, יז): "טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו". אבל מה זה שווה? איזה ערך יש לחיים כאלה? איזו משמעות יש לחיים שבהם האדם מרוכז בעצמו ואדיש לסבל ולעוול הקיימים בסביבתו הקרובה והרחוקה? האם כך נכון לחיות?!

בעיניים של אמונה – מבט אופטימי
ההקדמה הראשונה לתשובתו של קהלת היא ההכרה במקורם של הקלקולים החברתיים (ה, ז): "אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה – אל תתמה על החפץ, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם". יש כאן הנהגה אלוקית מכוונת, "מאוד עמקו מחשבותיך". ולכן, "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". וכך אומר גם קהלת (ח, יז): "כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא".
ומכאן המסקנה הפסימית ביחס ליכולתו של האדם לפעול לתיקונו של עולם (ז, יג): "ראה את מעשה האלוקים כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותוֹ".
ומכאן עולה ההמלצה "להקטין ראש" ולא לעשות דבר (שם, יד): "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. גם את זה לעומת זאת עשה האלוקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה".
אבל מה בכך שהקב"ה הוא זה שאחראי על הקלקולים? הרי תפקידנו הוא לתקן אותם! הרי זו הייתה תשובתו של רבי עקיבא לטענתו הפטליסטית של טורנוסרופוס! הנציב הרומאי טען שמאחר שהקב"ה הוא זה שיצר את גורלם המר של העניים, כל סיוע להם הוא מרד בהנהגה האלוקית, ורבי עקיבא ענה לו שהעניים לא באו לעולם כדי להוסיף ולסבול, אלא, כפי שנאמר בגמרא (בבא בתרא י, א): "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום". ואם כן, דווקא ההכרה בכך שהקב"ה הוא האחראי לרוע שבחיים החברתיים אמורה לתבוע מאיתנו ביתר שאת לפעול כדי להביא אותם לידי תיקון!
קהלת מקדים לתשובתו הנחה נוספת (ז, ח-ט): "טוב אחרית דבר מראשיתו, טוב ארך רוח מגבה רוח. אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח".
אכן, העמדה האופטימית נכונה היא. אבל דווקא משום כך יש מקום להרבה סבלנות ואורך רוח שימנעו מאיתנו לפעול מתוך כעס שסופו אלימות.
אומנם לעינינו נראה שהעולם הוא סטטי, ולכל היותר יש בו תנועה מחזורית של גאות ושפל. אבל מבט מעמיק יותר מצליח לראות מהלך היסטורי סמוי (ג, יא): "את הכול עשה יפה בעיתו, גם את העולם נתן בליבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף".
ישנה תוכנית ארוכת טווח מאת קורא הדורות מראש, שתביא את העולם ואת החברה אל תיקונם.

אז מה תפקידנו?
מנקודת המבט האמונית עולה שאין מקום לשום תגובה קיצונית (ז, טז): "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם". מצד אחד, אל תתיימר להיות זה שיתקן את החברה מן השורש (סכל). אבל מצד שני, אל לך להיות אדיש לרוע ולסבל (רשע). ובלשונו של קהלת (ז, יז): "אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, למה תמות בלא עיתך".
מה שנדרש מן האדם הוא לפעול בצורה מאוזנת (ז, יח): "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא אלוקים יצא את כולם".
הפעילות של האדם לתיקון של קלקולי החברה, כשהיא באה מתוך יראת השמיים, מתוך אמונה בכך שיש בעל בית לעולם, תהיה במינון מאוד מדויק (ג, יד): "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".
ועוד דבר (שם): "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". עלינו להכיר ביראת השמיים הטבעית הגנוזה בליבנו ובליבותיהם של בני האדם ולטפח אותה. מתוך כך יש ללכת בדרכיו, ואז גם לפעול בעצמנו וגם להפעיל אחרים למען החלשים והנרדפים (ג, טו): "מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה, והאלוקים יבקש את נרדף".
התופעות המקולקלות בחברה הן יציבות ברמת המאקרו, אך אין זה פוטר איש מלפעול ברמת המיקרו.
אכן, היומרה של בני האדם לתקן את קלקולי החברה היא מוגזמת. לעיתים דווקא המוסדות שתפקידם לעשות צדק מביאים לתוצאה הפוכה (ג, טז): "ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". ולכן עלינו להכיר בכך שמשפט הצדק האמיתי יתקיים רק בבית דין של מעלה (ג, יז): "אמרתי אני בליבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלוקים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם".
ואם כך, מה תפקידנו כבני אדם קטנים וטרוטי עיניים?
מה שייתן משמעות עמוקה לחיינו הוא פעילות נמרצת שבה נעשה כל מה שבכוחנו לעשות במשך ימי חיינו, מבלי להרגיש לחץ לפתור את כל הבעיות של העולם והחברה (ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול אשר אתה הולך שמה".
יש ערך לכל מעשה המוביל לתיקון עולם, גם אם הוא קטן ותוצאותיו סמויות כרגע מן העין (יא, א): "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
הממד שבו נבחן ערכם של מעשים כאלה לא נמצא "תחת השמש" אלא "למעלה מן השמש".
זוהי התשובה של קהלת. אל תתעסק בהתמרמרות בלתי פוסקת על הרע שיש בעולם. תוסיף טוב. תפעל בקטן, והתיקון הגדול יבוא מכל המעשים הקטנים של כולם (יב, יג): "סוף דבר הכול נשמע: את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".
את ההבנה הזאת של דברי קהלת רואים אנו בדברי הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א, קיד): "הננו חשים במלוא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט ... ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו... לחזות בנועמו... אין אנו מקיפים את מלוא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב , גם כן התעלות הטוב , פריחה תמידית... בלא עמידה... האור האלוקי ירווה אותנו, את צימאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט , הקיים במרומיו, והאור העולמי , ההולך ואור, ההולך ומתעלה ... ידשננו מהטוב של ההתעלות".

הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת חברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה

מתוך העיתון בשבע.

מגילת קהלת