ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני ברכות ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ו

דיני ברכות

"קול צופייך" - גיליון 367



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ואכלת ושבעת וברכת
כתוב בפרשה (דברים ח, י):
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
מכאן שהחיוב לברך ברכת המזון מדאורייתא הוא במידה ואדם אכל ושבע. אבל חכמים החמירו
ותיקנו שאפילו אם אכל כזית או כביצה (וכדלקמן) חייב לברך ברכת המזון.

דיני קדימה בברכות
למרות שהתורה חייבה ברכה על אכילת פת, יש חובה לברך גם על אכילת כל סוגי המאכלים לפניהם ולאחריהם, ויש על ברכת שאר המאכלים דינים בעניין קדימה בברכותיהם. והכלל הוא מג"ע א"ש - ואלו ר"ת של דיני הקדימה: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל.

דיני קדימה בשבעת המינים
הגמרא בברכות (דף מ"א ע"ב) מביאה מעשה שממנו לומדים דין קדימה בברכות בשבעת המינים, וז"ל:
"רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (ולא אכלו לחם באותה סעודה, והביאו לפניהם תמרים ורימונים), שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (בירך על תמר ואכלו ללא לחם) אמר ליה רב חסדא, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק, כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (ומדוע ברכת עליו בתחילה?) אמר ליה (רב המנונא), זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ. אמר ליה (רב חסדא), מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" (ומבאר רש"י מי יתן לי רגליים של ברזל ולא של עצם ובשר, ונשמש אותך ונלך אחריך תמיד, כדי ללמוד ממך את ההלכה).

וכך נפסקה ההלכה שכל הקודם "לארץ" בפסוק קודם לברכה. ולפי זה יוצא שהסדר לענין קדימה בברכות הוא: זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון (ועיין לרמב"ם פ"ח מהל' ברכות הל' יג שסובר שיש להקדים את החביב, ועיין לשו"ע סי' רי"א סעי' ב' וסעי' ד').

מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה
דיני ברכות נוראים ונשגבים, ומסוגלים לבטל קטרוגים. הגמרא בברכות אומרת (כ' ע"ב):
"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

ועל שיעור זה הם כבר מברכים ברכת המזון. כלומר הקב"ה אומר, הם נושאים לי פנים, ולכן אנו נושא פני להם - ישא ה' פניו אליך.

ואמרו המפרשים, כיון שישנה מחלוקת בין ר"מ לר' יהודה בביאור הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (עיין ברכות דף מ"ט ע"ב, שלדעת ר"מ אכילה בכזית, ולדעת ר"י אכילה בכביצה), על כן הם מדקדקין "עד כזית ועד כביצה", לצאת אליבא דכו"ע.

ועוד נראה לבאר את הכוונה בכזית ובכביצה כך: כשהבעל בוצע את החלות בערב שבת, הוא צריך לתת חתיכת לחם בשיעור כביצה לאשתו, וכזית בשבילו. וכמו שאומרים בנוסח של 'אתקינו סעודתא' (שתיקן האר"י הקדוש לומר בכל ליל שבת) "למבצע על רפתא כזיתא וכביעתא".

וזהו שמדקדקים "על עצמם" בכזית, כלומר שהבוצע לוקח לעצמו כזית, ואילו לאשתו הוא נותן כביצה.
וכשיש לו אורחים, יקדים תמיד לתת לאשתו כביצה מהחלה ורק אחר כך יתן לשאר המסובים. ואם אמו של בעל הבית יושבת בשולחן שבת - אם היא פקחית, לא תדרוש לעצמה לקבל ראשונה מהחלה, אבל אם היא נפגעת מכך, יתן הבוצע לאמו כזית ראשונה, ויתן לאשתו כביצה לפני שאר המסובים.

מתי ישנו חיוב מדאורייתא לברך ברכת המזון?

הגמרא בברכות (שם) מביאה מחלוקת בין ר"מ לר"י מתי חייבים בברכת המזון מדאורייתא, האם דוקא מי שאכל ושתה בסעודתו או שבאכילה לבד גם התחייב בברכת המזון מדאורייתא, וז"ל הגמרא:
"ר' מאיר סבר, ואכלת - זו אכילה, ושבעת - זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר, ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו כביצה".

לדעת ר"מ, דוקא מי ששבע מאוכל וגם שתה בסעודתו - חייב בברכת המזון מהתורה.

והנ"מ למעשה היא, אם מסופק אם בירך ברכת המזון: שלדעת ר"מ יחזור לברך רק אם הוא אכל ושתה, ולדעת ר"י חוזר לברך אפילו אם רק אכל ושבע בלי שתיה.

ולדעת הבא"ח (פרשת חוקת אות ח') אם אכל ולא שתה והוא צמא, ברכת המזון מדרבנן, וז"ל:
"יש אומרים אם אכל ולא שתה מים אם הוא תאב לשתות אינו חייב לברך בהמ"ז מן התורה אלא רק מדרבנן, לפיכך אם אכל ולא שתה מים והוא תאב לשתות ישתדל בכל כוחו להמציא מים ולהמתין עד שיביאו לו מים וישתה כדי שיברך בהמ"ז מן התורה, ואם לא נמצא לו מים לשתות חייב בבהמ"ז מדרבנן".

אכל ושבע ומסופק אם בירך ברכת המזון
אם אכל ושבע ומסופק אם בירך ברהמ"ז או לא - חייב לחזור ולברך שברכת המזון דאורייתא (שו"ע או"ח סי' קפ"ד סעי' ד').

כשחוזר לברך מספק - האם יברך ברכה רביעית?
אך האם יברך ברכה רביעית או לא, שהרי היא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא? לדעת המש"ב (שם ס"ק י"ג) יברך גם ברכה רביעית כדי שלא יבואו לזלזל בה. אבל לדעת הבא"ח (חוקת אות ט'):
"צריך לברך שלשה ברכות מפני שהם מן התורה וספיקא לחומרא, אבל הטוב והמטיב שהיא מדרבנן לא מברך מספק".

ולמעשה מדין סב"ל אנו מצריכים לברך ברכה רביעית, אך לא יזכיר שם ומלכות בפיו אלא יהרהר בליבו, ובזה יוצא אליבא דכולי עלמא.

אכל כזית ושבע והסתפק אם בירך
אם שבע מכזית פת אחרי שכבר שבע מארוחה שלמה קודם לכן ובירך ברכת המזון על הסעודה הראשונה, וכעת הוא מסופק אם בירך לאחר שאכל את הכזית פת - בכגון זה ישמע ברכת המזון מאחרים שיכוונו להוציא אותו ידי חובה וגם הוא יכוון לצאת יד"ח (ועיין לבא"ח חוקת אות י').

כזית תוך ארבע דקות
מה הדין אם אכל פת או שתה דבר מה לאט, ועשה הפסקות בשיעור כדי אכילת פרס (ושיעור כדי אכילת פרס שיערו האחרונים: י"א 9 דקות, וי"א 4 דקות, וכן אנו פוסקים) - האם חייב בברכה אחרונה או בברכת המזון או לא, האם זה מצטרף או לא?

כתב הבא"ח (חוקת אות יב):
"יש בני אדם שדרכם לאכול לאט לאט ואין אוכלים שיעור כזית שלם שהוא תשעה דרה"ם בתוך אכילת פרס, שהוא שיעור אכילת שלש ביצים שהם נ"ד דרה"ם, ולכן צריך להזהירם מאד בדבר זה שלא לשהות באכילת כזית שיעור אכילת פרס, ואחר שיאכלו כזית כראוי אז יסיימו אכילתם כרצונם לאכול לאט לאט, יען כי רבים מן הפוסקים ז"ל ס"ל אם שהה באכילת כזית שהוא שיעור החיוב יותר מכדי אכילת פרס אין מברך בההמ"ז ולא שום ברכה אחרונה, וסברה זו עיקר אע"פ דיש חולקין, ובפרט דקי"ל סב"ל".

כלומר, לענין אכילת דבר חיוב, כגון: מצה בליל פסח - עליו לאכול תוך 4 דקות. אבל באכילת חולין, יש מי שאומר שזה מצטרף, ועל כן ישתדל לאכול כזית פת תוך 4 דקות כדי לא להכנס לספיקות (ועיין לכה"ח סי' ר"י ס"ק ח'). ואם הוא מסופק - יהרהר שם ומלכות בלבו.

אכל כזית אם מוציא אחרים ידי חובתם
אכל ולא שבע, וחברו אכל ושבע - האם זה שאכל ולא שבע והתחייב בברכת המזון רק מדרבנן, יכול להוציא ידי חובתו את חברו שאכל ושבע והתחייב בברכת המזון מדאורייתא? המקור לדין זה בדברי הגמרא בברכות (דף מח ע"א), וז"ל:
"ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי (ינאי המלך ואשתו - שהיתה אחותו של רבי שמעון בן שטח - הסבו לאכול לחם), ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו (ינאי המלך היה רגיל לקרוא לאחד מחכמי ישראל לברך לו ברכת המזון, ומאחר והרג את כולם לא היה לו למי לקרוא). אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן (אמר ינאי לאשתו, מי יביא לנו רב שיברך לנו). אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה (אמרה לו, אני אביא לך חכם אחד שהצליח להתחבא ממך, אבל תשבע לי שלא תעשה לו מאומה אם אביא אותו לכאן), אשתבע לה (הסכים ינאי המלך ונשבע לה על כך). אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה, אותביה בין דידיה לדידה (שלחה לקרוא לאחיה רבי שמעון בן שטח, והושיבו בינה לבין המלך). אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך (אמר לו ינאי המלך, תראה כאת הכבוד שאני עושה עמך, שאני מושיב אותך ביני לבין המלכה), אמר ליה לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי דכתיב סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה (ענה לו רבי שמעון בן שטח, שלא הוא המכבדו, אלא התורה היא שמרוממת אותו ובזכותה יש לו כבוד). אמר לה, קא חזית דלא מקבל מרות (פנה המלך לאשתו ואמר לה הרי בעינייך את רואה שהוא אינו מוכן לקבל את מרותי, ולולי השבועה שנשבעתי לך הייתי הורג גם אותו). יהבו ליה כסא לברוכי (הביאו לפניו כוס יין, ובקשו ממנו לברך ברכת המזון), אמר, היכי אבריך, ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו (כיון שלא נתנו לרבי שמעון בן שטח מאומה לאכול, לא היה יכול לברך, ולכן לעג לו ואמר בתמיה איך אברך, ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו?!), שתייה לההוא כסא. יהבו ליה כסא אחרינא ובריך (הביאו לו כוס אחרת, ושתה, והוציא את האחרים ידי חובתם). אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, שמעון בן שטח דעבד, לגרמיה הוא דעבד, דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן", עכ"ל הגמרא.

כלומר, כדי שיוציא אחרים ידי חובתם עליו לאכול לפחות כזית דגן, ולא די בשתיית כוס יין.

ההבדל בין קטן לגדול בענין הוצאת אחרים יד"ח
ומבאר רש"י:
"עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (כלומר, כיצד אדם שחייב בברכה רק מדרבנן יכול להוציא את האחרים החייבים בברכה מדאורייתא), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן, מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן. ואם תאמר, בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי (רש"י שואל, מה ההבדל בין מי שחוייב מדרבנן, לבין קטן שגם כן חיובו מדרבנן אך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם? ומתרץ:) ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה (כלומר, קטן גרע מכל מי שמחוייב מדרבנן, כי הוא אינו חייב אלא מדין חינוך שחייב אביו לחנכו בלבד, ולכן אינו מוציא אחרים ידי חובתם).

שואלים התוספות (שם ד"ה 'עד שיאכל')
"משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע. ותימה, והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו"?

(והביאור בזה, שאין זה נאה לאדם שאשתו יודעת יותר טוב ממנו לברך. ועוד נראה לבאר, אדם שאינו יודע לברך יאכל פחות מכשיעור, לא כדי שביעה, כדי שלא יהיה חייב לברך מדאורייתא, ואז אשתו יכולה להוציאו ידי חובה כי החיוב שלה לברך הוא מדרבנן, ולכן זו קללה שאינו יכול לאכול כל צרכו בגלל בורותו).

ומיישבים התוספות כעין דברי רש"י, שהקטן גרע מגדול שאינו מחוייב כלל אפילו אם יאכל כדי שביעה, אבל בגדולים מוציאים זה את זה מדין כל ישראל ערבים זה לזה (ועיין לשו"ע סי' קצ"ז סעי' ד').

בעת כהונתי כדיין בבית הדין בבאר שבע, הייתי נוהג לנסוע במונית מירושלים לבאר שבע, ולעיתים היו נוסעים אתנו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואפילו כאלה שאינם יודעים לברך. פעם אחת נסע אתנו קבלן מפורסם שהיה בדרכו לדימונה לבצע עבודה רחבת היקף, וראיתי שהוא נוטל פיתה 'אש תנור' גדולה ומתכונן לאכול ללא נטילת ידיים וברכה כראוי. אמרתי לו: מדוע אינך מברך? והוא אמר לי: איני יודע לברך. שאלתי אותו בענין עבודתו אם הוא בקי בעבודות הבניה שהוא מבצע, וענה לי כן, ופרט לי דברים מורכבים, וגילה חכמה גדולה בעניין. אמרתי לו אתה רואה שאתה חכם ומבין ויודע, אין זה אלא עצת היצר שמסית אותך לבל תברך, וחבל שבגלל זה אתה עלול לרדת מנכסיך. הוא שאל אותי: ומה עליי לעשות? אמרתי לו, נעצור רגע בצד, אטול את ידיי, תן לי פיתה אחת לאכול כך שאתחייב לברך ברכת המזון, ואברך ואוציא אותך ידי חובה, והסכים לדבר, וכך עשינו. והצטערתי אז שלא היה בידי הקלטה להקליט לו את הברכה שלי, כך שיוכל בכל עת לשמוע ולברך אחריי מתוך ההקלטה מילה במילה, ולהתרגל לברך כראוי. ומובא בגמרא (כתובות דף ק"ג ע"א) שכשרבנו הקדוש נפטר, היה בא לבקר את אשתו כל ליל שבת ומקדש לה. והשאלה, הרי כתוב "במתים חפשי" ואיך יכול להוציא את אשתו ידי חובתה? ויש המבארים על פי ספר חסידים, שצדיקים במיתתם קרויים חיים, אבל אין הדעת סובלת תרוץ זה. והנראה לבאר, שהיה מקדש מילה במילה, ואומר לאשתו חזרי אחרי (וכנראה לא ידעה לברך לבד), וכך היתה יוצאת ידי חובתה, ולא היה נחשב לו לברכה לבטלה, כיון שגם את הקטן מחנכים לברך על ידי שמזכירים את כל הברכה עם שם ומלכות ואין זה ברכה לבטלה.

חשיבות ברכת המזון וברכות ההנייה
וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' א' - ו'):
"מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו. ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה, וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה. וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא", עכ"ל.

המסופק אם בירך - יהרהר שו"מ בלבו
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א - שאת מימיו אנו שותים ואין אנו זזים מפסקיו כלל ועיקר, פסק, שבכל מקום שיש מחלוקת בענייני ברכות, לא יכניס אדם את עצמו לספק אלא יברך ללא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו, ותחשב לו כברכה גמורה. והנה, יצאו כמה פוסקים ועוררו על פסקו זה של מרן בעל הבא"ח. אני רגיל להביא את דברי הרמב"ם לאחיעזר ולאחיסמך כדי ליישב את דעתו של מרן בעל הבא"ח זצוק"ל (שודאי אינו זקוק לכך, ואין הדברים אמורים אלא ליישב את דעתנו עם דעתו העצומה), וכך כותב הרמב"ם: (שם הל' ז')
"כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו", עכ"ל.

הרי רמב"ם מפורש שכתב להלכה ולמעשה שברכה שאדם בירך ולא הוציא המילים בשפתיו אלא הרהר אותם בלבו יצא ידי חובתו, ונחשבת לברכה גמורה. וכדאי הוא הרמב"ם ומרן בעל ה"בן איש חי" לסמוך עליהם בשעת הדחק, היינו כשיש ספק.

ברכת ההודאה
הברכה השניה בברכת המזון נקראת ברכת ההודאה - "נודה לך". בברכה זו אנו מזכירים את הארץ הטובה, את ארץ ישראל, שהקב"ה נתן לנו במתנה גמורה. וגם היהודים הגרים בארצות הגולה, חייבים להזכיר את ארץ ישראל בברכת המזון.

עניית אמן אחר כל ברכה
השל"ה הקדוש בהקדמתו לספרו ציוה שכל אחד יספר את הסיפור שאירע עימו, וציוה לצאצאיו לספר את מעלת עניית אמן.

וכתב הרב בא"ח (חוקת אות יח):
"כשאומר המברך הרחמן אז כל היושב חייב לענות אמן אחר כל בקשה ובקשה דהרחמן".

הרחמן ישתבח בנו לדור דורים
אנו אומרים בברכת המזון "הרחמן הוא ישתבח בנו לדור דורים", ואחינו האשכנזים מוסיפים "ויתפאר בנו לעד ולנצח נצחים, ויתהדר בנו לעד ולעולמי עולמים".

וכאן המקום לשאול, כיצד אדם מעיז לומר לקב"ה שישתבח ויתפאר בו, הרי האדם הוא עפר מן האדמה תולעת ולא איש? אלא באמירה זו אנו מבקשים מהקב"ה שיזכֶּה אותנו להיות ראויים להגיע לדרגה גבוהה שהוא ישתבח ויתפאר בנו.

ומעין זה אומר האלשיך הקדוש, אנו אומרים בתפלת העמידה "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". הכוונה לפי הפשט במילה "קדושים" היא למלאכים. אבל יש אומרים שהכוונה לעם ישראל.

שתיית יין בקידוש ובהבדלה
אף שבקידוש די אם ישתה מלא לוגמיו (היינו רוב רביעית), בהבדלה צריך לשתות רביעית יין, כדי שלא יבא לידי ספק בברכת "על הגפן ועל פרי הגפן".

כי לאחר הקידוש סועדים ומברכים ברכת המזון והיא פוטרת את שתיית היין, אבל לאחר ההבדלה אין ברכת המזון, ולא די בשתיית רוב רביעית כי יש מי שאומר שעל שתיית 30 גרם יין יש לברך ברכה אחרונה, ולכן ישתה רביעית ממש כדי שלא יכנס לספק.

ברכה אחרונה
אכל פירות שהברכה האחרונה עליהם היא "מעין שלש", כגון: תאנים או תמרים, וגם פירות העץ שהברכה האחרונה שלהן היא "בורא נפשות" - מברך לאחר אכילתם ברכה "מעין שלש", וכיון שהוא מזכיר בה פרי העץ נפטרים בזה כל פרי העץ שאכל.

אבל אם אכל פירות שהברכה האחרונה עליהם "מעין שלש", וגם אכל מפרי אדמה - אינו נפטר בברכה "מעין שלש", ועל כן יקדים לברך על פרי האדמה. ואם לא עשה כן, אעפ"כ - צריך לברך שתי ברכות, ויברך תחילה "מעין שלש" ואחר כך יברך "בורא נפשות", כדי לצאת אליבא דכולי עלמא.

ירא שמים יברך על מים לפני הסעודה
כתוב בשו"ע שירא שמים יברך על מים לפני הסעודה, משום שיש מחלוקת בפוסקים אם על המים שבסעודה מברכים שהכל או לא (כי מים באים לעכל את המזון, אבל אם שותה 'קולה' או מיץ - עליו לברך "שהכל" כי שתייתם לא באה לעכל את המזון אלא לטעם) . ועל כן בסידור 'קול אליהו' (בעמוד ת"י - 410) כתבנו בנוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש "והריני מתכוין לפטור כל המשקין שבסעודה", ואז יוצא מכל הספקות אם שותה מים או שאר משקים בתוך הסעודה או לפני ברכת המזון. וכל זה טוב רק לשבת, אבל ביום חול יעשה כמו שפסק מרן.

חכם צדקה הזקן זצוק"ל היה גאון גדול בהלכה, ואני רגיל לומר עליו שחלק או"ח ויו"ד שבשולחן ערוך היו שגורים בפיו כמו שמונחים על כף ידו ממש. וחו"מ ואבן העזר היו שגורים בפיו כמאן דמנח בכסיה, והוא היה חסידא וקדישא. והוא נהג תמיד לקיים את ההלכה לברך על מים לפני הסעודה כדי לפטור את המשקים שבתוך הסעודה.

יום אחד הוא הלך לברית מילה וישב לסעוד סעודת מצוה ושכח לברך על המים לפני הסעודה. והנה באמצע הסעודה הוא צמא למים אבל כעת הוא נכנס לספק אם יברך שהכל או לא. מה עשה? הוא חיפש דבר מה לאכול שברכתו שהכל, וקרא לבעל הבית וביקש ממנו שיביא לו מעט מלח. הלך הלה והביא לו מלח דק, אמר לו חכם צדקה: לא למלח כזה התכוונתי כי אם למלח עבה. אמר לו המארח, המלח העבה נועד למליחת בשר. אמר לו הרב זצוק"ל: אני צריך מלח כזה שאפשר לברך עליו 'שהכל' ולפטור בברכה זו את המים. אמר לו המארח עד כמה שידוע לי על סוכר מברכים 'שהכל' ולא על מלח. אמר לו הרב: אמרת סוכר? לך תביא סוכר שנוכל לברך עליו שהכל.

יום אחד אמרתי לו: יש לי קושיה על כבודו, שהרי הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות ה"ה) דן בשאלה מה מברכים על סוכר, וז"ל:
"הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל", עכ"ל.

כלומר, כבודו מברך על סוכר "שהכל" רק מחמת שכך נהגו, אבל בהלכה יש ספק בזה.

ואומר בעל הבא"ח שמדברי הרמב"ם ישנה נ"מ הלכתית בענין ברכות, כי סדר הקדימה בברכות הוא: עץ, אדמה, שהכל. אבל אם מונחים לפניו תפוח עץ, בוטנים וקוביית סוכר או סוכריית טופי - יקדים לברך "שהכל", כיון שאם יברך "העץ" או "האדמה" י"א שפטר את הסוכר, וכך יש לנהוג למעשה (עיין לבא"ח פרשת פנחס אות ט"ז).

לקיים מילי דברכות
לעיתים אדם חושב שכדי שהוא יקרא 'חסיד' עליו לצום או לקום בחצות לילה וכדו', אבל כבר אומרת הגמרא (ב"ק ל' ע"א):
"אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות".

אם רוצה שיקראו לו בשמים 'חסיד', ילמד הלכות ברכות. ומדוע מי שלומד הלכות ברכות נקרא חסיד? כי בשאר דברים אדם יכול להחמיר או להקל על עצמו, אבל בהלכות ברכות - אם ישתה מים בלי ברכה נקרא גזלן, כי כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא (עיין ברכות ל"ה ע"א).

ואם למשל בירך על כוס מים, ואח"כ הביאו לו עוד כוס מים ושוב פעם בירך - הרי שהוציא שם שמים לבטלה ועבר על לאו של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". ועל כן אם לומד הלכות ברכות, בורא מלאך ששמו 'ברכות' והוא שומר עליו לבל יכשל בהלכות שלמד, כמו שהלומד הלכות שבת בורא מלאך ששמו 'שבת' ששומר עליו לבל יכשל בהלכות שלמד.

ואומר הרב בעל הבא"ח, אם נמצא בנוחיות לא יזכיר 'שבת' כי שבת היא דבר קדוש. ולכן למשל בעודו בנוחיות לא יזכיר לאשתו שתכין נרות שבת וכדו' (עיין לבא"ח ש"ר ויצא ט"ז).

זהירות בשם ה'
יש מאחינו האשכנזים שלא כותבים את המילה 'שלום', אלא כותבים שולם או שלו' (עיין שו"ע יו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג). ויש שנזהרים לקרא למי ששמו שלום, בשם שולם. בשכונת 'בית ישראל' בירושלים היה בלן ששמו רבי שלום ויש שהיו קוראים לו ר' שולם, כיון שיש להזהר שלא לומר שם ה' בבית המרחץ.

דודי הרה"ג הרב יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', לא היה כותב את שמו עם ה"א - יהודה, כדי שלא יהא חלק משם ה', אלא היה כותב עם אל"ף יאודה. וגם כשהיה עונה לטלפון היה אומר "יאודה מדבר".

לברוח מהכבוד
מעשה ברב גדול שנסע לחו"ל יחד עם בנו, ואשתו נשארה בארץ. וכשהגיעו לחו"ל ערכו לכבודו קבלת פנים מפוארת כיאה לרב גדול ונכבד. הבן שהתפעל מהכבוד שעשו לאביו, כתב מכתב לאימו ובו פירט כיצד מעריכים את אביו בחו"ל, ועד כמה הוא נהנה כשראה שעושים כבוד לאביו וכו'.

כשחזרו לארץ, שאל הרב את אשתו אם היא קבלה את המכתבים ששלח הבן, ואמרה האשה כן, ומסרה אותם לבעלה. כשקרא הרב את מה שכתב בנו במכתב, כעס מאד, ואמר לו: כשעשו לי כבוד נשפך דמי בקרבי, ואתה נהנית מזה?!

ואומר הרב חיד"א, כשאדם מקבל למשל סכום כסף בעולם הזה, אין בזה ממש, כי זה דבר גשמי. אבל כשאדם מקבל כבוד בעולם הזה, זה מחסיר לו מחלקו בעולם הבא, כי כבוד הוא דבר רוחני.

הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל - הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר היה אומר על המודעות שבהם היו מפרסמים את שמו עם תארים רבים, כי לא מגיע לו כבוד זה.

לפעמים היו שפרסמו מודעות נגדו, והי לו צער מזה. יום אחד אמרתי לו: יסלח לי כבודו, אני שמי מרדכי אליהו, וכשמפרסמים את שמי במודעות עם תארים גדולים ונכבדים אני אומר שאין כוונתם אלי אלא למרדכי אליהו אחר (ובספר טלפונים יש הרבה מרדכי אליהו), וגם כשמוציאים מודעות נגדי, אני אומר כן, וכן הצעתי לו לנהוג.

בעל הבא"ח מביא מעשה באדם אחד שביזו אותו והוא הלך ונתן כסף למבזה. שאל אותו המבזה לפשר הענין, ואמר לו הלה שאמרו חז"ל שכל מי שמבזין אותו עוונותיו נמחלין ולכן אני רוצה לשלם לך כדי שתבזה אותי שוב.

ברכה הסמוכה לחברתה
כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות י"ב ע"א). ומותר לברך בכל לשון. אבל אם לא אמר "אלוקינו מלך העולם" - לא יצא ידי חובה.

שואלים התוספות, הרי הברכה השניה שבתפלת העמידה "אתה גבור לעולם ה'", אינה פותחת ב"ברוך" ואין בה שם ומלכות, ואם נאמר שהיא סמוכה לחברתה, הרי בתחילת תפלת עמידה אנו אומרים "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו אלוקי אברהם" וכו', ואיננו מזכירים "אלוקינו מלך העולם"? אלא אומרים התוספות: "אבל אלהי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו" (עיין תוספות ברכות דף מ' ע"ב ד"ה אמר אביי).

אמירת פסוקי 'ויברך דוד'
ועוד אומר הרב בא"ח (ש"ר וישב אות טו):
"מצאתי כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו לומר בכל יום ג' פסוקים אלו כתובים בד"ה א' סי' כ"ט ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה ה' וכו', לך ה' הגדולה והגבורה וכו' והעושר והכבוד מלפניך וכו' וכאשר תיקנום חז"ל בזמירות בכל יום, והאדם יאמר ואתם בפ"ע בכל יום יו"ד או ז' פעמים, ובכל פעם יאמר אחריהם פסוק ברוך אתה ה' למדני חוקיך, ומלבד תועלת סודית שיש באמירתם עוד תועיל לו להשלים לו מספר מאה ברכות בשעת הדחק".

ב'ויברך דוד' כתוב "ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלוקי ישראל אבינו מעולם"- וזה מקביל ללשון הברכה בא"ה אלוקינו מלך העולם.

לך ה' הגדולה והגבורה
הגמרא מספרת על יהודי אחד שהתחתן עם גויה, וספרו זאת לרב שילא, והוא הלקהו. אותו אדם הלך למשטרה והלשין על הרב ותבע אותו. כשהגיע יום המשפט, שואל השופט הגוי את הרב: האם הכית את פלוני? אומר הרב כן. ומדוע? שואל השופט. ענה הרב: ראיתי אותו שהוא הולך עם חמורה וחי חיי אישות עם חמורה. אמר השופט: טוב עשית. ואותו אדם צועק: זה שקר! הרב שקרן!!

אמר השופט לרב: יש לך עדים? אמר הרב: כן, ובא אליהו הנביא ונדמה כעד והעיד שהלה הלך עם חמורה. אמר השופט אם כך אותו אדם חייב מיתה. עד שעיינו בדין פתח רב שילא ואמר "לך ה' הגדולה" וכו'. שאל אותו השופט מה אתה אומר, א"ל רב שילא אני אומר ברוך המקום שנתן לנו מלכות בארץ כמו המלכות בשמים ונתן לכם שלטון ואהבת המשפט. אמרו לו כ"כ חביב עליך כבוד המלכות, ונתנו לו מקל לרדות שיוכל לדון בעצמו.

לאחר שיצאו מבית המשפט, אמר אותו אדם לרב הכיצד עושים ניסים כדי לשקר? הרי הוא בא על גויה ולא על חמורה. אמר לו הרב: רשע, הרי הגויים הם עם הדומה לחמור ובשר חמורים בשרם.

רצה אותו אדם להלשין על הרב ולומר לשופט הגוי שהוא מכנה אותם חמורים. אך הרב השתמש במקל שהביאו לו, והרגו. ואז יצא רב שילא ודרש כמה דרשות על הפסוק 'לך ה' הגדולה והגבורה' (עיין ברכות דף נ"ח ע"א). ושאלו המפרשים מדוע דרש רק על פסוק זה? וענו שבפרק שירה (שם כתוב מה משבח כל בעל חיים את הקב"ה) החמור שר לקב"ה את הפסוק "לך ה' הגדולה" וכו'.

ומסופר על רב אחד שכשהיה אומר בתפלה "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" היה פורס את שתי ידיו כלפי מעלה כמו בעת אמירת הפסוק "פותח את ידיך".

אנחנו אומרים לקב"ה שאיננו רוצים תשועה משום אדם או ממלכה, אלא שהקב"ה יגאל אותנו גאולה שלמה, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו, ותשועת ה' כהרף עין, וישראל נושע בה' תשועת עולמים, ויהי רצון שיהא בעגלא ובזמן קריב ויראו עינינו וישמח לבנו ביאת הגואל ובבנין אריאל, בב"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il