"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
מכאן שהחיוב לברך ברכת המזון מדאורייתא הוא במידה ואדם אכל ושבע. אבל חכמים החמירו

"רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (ולא אכלו לחם באותה סעודה, והביאו לפניהם תמרים ורימונים), שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (בירך על תמר ואכלו ללא לחם) אמר ליה רב חסדא, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק, כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (ומדוע ברכת עליו בתחילה?) אמר ליה (רב המנונא), זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ. אמר ליה (רב חסדא), מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" (ומבאר רש"י מי יתן לי רגליים של ברזל ולא של עצם ובשר, ונשמש אותך ונלך אחריך תמיד, כדי ללמוד ממך את ההלכה).

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

"ר' מאיר סבר, ואכלת - זו אכילה, ושבעת - זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר, ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו כביצה".

"יש אומרים אם אכל ולא שתה מים אם הוא תאב לשתות אינו חייב לברך בהמ"ז מן התורה אלא רק מדרבנן, לפיכך אם אכל ולא שתה מים והוא תאב לשתות ישתדל בכל כוחו להמציא מים ולהמתין עד שיביאו לו מים וישתה כדי שיברך בהמ"ז מן התורה, ואם לא נמצא לו מים לשתות חייב בבהמ"ז מדרבנן".

"צריך לברך שלשה ברכות מפני שהם מן התורה וספיקא לחומרא, אבל הטוב והמטיב שהיא מדרבנן לא מברך מספק".

"יש בני אדם שדרכם לאכול לאט לאט ואין אוכלים שיעור כזית שלם שהוא תשעה דרה"ם בתוך אכילת פרס, שהוא שיעור אכילת שלש ביצים שהם נ"ד דרה"ם, ולכן צריך להזהירם מאד בדבר זה שלא לשהות באכילת כזית שיעור אכילת פרס, ואחר שיאכלו כזית כראוי אז יסיימו אכילתם כרצונם לאכול לאט לאט, יען כי רבים מן הפוסקים ז"ל ס"ל אם שהה באכילת כזית שהוא שיעור החיוב יותר מכדי אכילת פרס אין מברך בההמ"ז ולא שום ברכה אחרונה, וסברה זו עיקר אע"פ דיש חולקין, ובפרט דקי"ל סב"ל".

"ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי (ינאי המלך ואשתו - שהיתה אחותו של רבי שמעון בן שטח - הסבו לאכול לחם), ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו (ינאי המלך היה רגיל לקרוא לאחד מחכמי ישראל לברך לו ברכת המזון, ומאחר והרג את כולם לא היה לו למי לקרוא). אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן (אמר ינאי לאשתו, מי יביא לנו רב שיברך לנו). אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה (אמרה לו, אני אביא לך חכם אחד שהצליח להתחבא ממך, אבל תשבע לי שלא תעשה לו מאומה אם אביא אותו לכאן), אשתבע לה (הסכים ינאי המלך ונשבע לה על כך). אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה, אותביה בין דידיה לדידה (שלחה לקרוא לאחיה רבי שמעון בן שטח, והושיבו בינה לבין המלך). אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך (אמר לו ינאי המלך, תראה כאת הכבוד שאני עושה עמך, שאני מושיב אותך ביני לבין המלכה), אמר ליה לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי דכתיב סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה (ענה לו רבי שמעון בן שטח, שלא הוא המכבדו, אלא התורה היא שמרוממת אותו ובזכותה יש לו כבוד). אמר לה, קא חזית דלא מקבל מרות (פנה המלך לאשתו ואמר לה הרי בעינייך את רואה שהוא אינו מוכן לקבל את מרותי, ולולי השבועה שנשבעתי לך הייתי הורג גם אותו). יהבו ליה כסא לברוכי (הביאו לפניו כוס יין, ובקשו ממנו לברך ברכת המזון), אמר, היכי אבריך, ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו (כיון שלא נתנו לרבי שמעון בן שטח מאומה לאכול, לא היה יכול לברך, ולכן לעג לו ואמר בתמיה איך אברך, ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו?!), שתייה לההוא כסא. יהבו ליה כסא אחרינא ובריך (הביאו לו כוס אחרת, ושתה, והוציא את האחרים ידי חובתם). אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, שמעון בן שטח דעבד, לגרמיה הוא דעבד, דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן", עכ"ל הגמרא.

"עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (כלומר, כיצד אדם שחייב בברכה רק מדרבנן יכול להוציא את האחרים החייבים בברכה מדאורייתא), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן, מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן. ואם תאמר, בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי (רש"י שואל, מה ההבדל בין מי שחוייב מדרבנן, לבין קטן שגם כן חיובו מדרבנן אך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם? ומתרץ:) ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה (כלומר, קטן גרע מכל מי שמחוייב מדרבנן, כי הוא אינו חייב אלא מדין חינוך שחייב אביו לחנכו בלבד, ולכן אינו מוציא אחרים ידי חובתם).

"משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע. ותימה, והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו"?

"מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו. ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה, וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה. וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא", עכ"ל.

"כשאומר המברך הרחמן אז כל היושב חייב לענות אמן אחר כל בקשה ובקשה דהרחמן".

"הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל", עכ"ל.

"אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות".

"מצאתי כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו לומר בכל יום ג' פסוקים אלו כתובים בד"ה א' סי' כ"ט ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה ה' וכו', לך ה' הגדולה והגבורה וכו' והעושר והכבוד מלפניך וכו' וכאשר תיקנום חז"ל בזמירות בכל יום, והאדם יאמר ואתם בפ"ע בכל יום יו"ד או ז' פעמים, ובכל פעם יאמר אחריהם פסוק ברוך אתה ה' למדני חוקיך, ומלבד תועלת סודית שיש באמירתם עוד תועיל לו להשלים לו מספר מאה ברכות בשעת הדחק".