ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תפילה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ו

הלכות תפילה

"קול צופייך" - גיליון 367



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
בפרשת עקב מוזכרת פרשת "והיה" שבקריאת שמע, וכך אומרת התורה (דברים יא, יג):
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

מובא בשו"ע הלכה למעשה, שלא יהיו המצוות בעיני האדם כעניינים ישנים ונדושים, אלא בכל יום ויום יהיו בעיניו כחדשים. וזאת לומד מהפסוק הנ"ל, וז"ל (או"ח סי' ס"א, סעי' ב'):
"אשר אנכי מצוך היום - היינו לומר, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו", עכ"ל.

ולעבדו בכל לבבכם
ועל מה שכתוב בפסוק "בכל לבבכם" מובא ברמב"ם שהכוונה לתפילה שהיא העבודה שבלב, וז"ל (פ"א מהל' תפילה ונשיאת כפים ה"א):
"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה", עכ"ל.

דבקות בתפילה עד כדי מסירות נפש
דבר מיוחד ראינו בתפילה שאינו מצוי בשאר המצוות דאורייתא או מדרבנן, והוא דבקות עד כדי "מסירות נפש". כך היה הדבר עם דניאל. כשרצו שרי בבל להתנכל לו, חיפשו בו איזה פגם ולא מצאו, כיוון שהיה נאמן למלך בבל. אמרו חכמי בבל: מאחר ודניאל נאמן לדתו, בואו ונעשה דבר להכשילו. נשכנע את המלך שיוציא חוק שאסור להתפלל לשום אלוה שלושים יום, וכן היה והוציא המלך חוק שכל מי שיתפלל יזרק לגוב האריות. ודניאל היה יכול שלא להתפלל כלל, שהרי יש בזה "פיקוח נפש", אך הוא התפלל ודקדק בתפילתו להתפלל ליד חלון המכוון לירושלים כמו שנאמר:
"וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי, וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה".

נתפס דניאל והושלך לגוב האריות וניצל בנס. ובאמת, מדוע סיכן דניאל את נפשו? הוא היה יכול שלא להתפלל? אך התפילה היתה לדניאל כמו אויר לנשימה שבלעדיו אין לאדם חיים, כמו שכתוב (דניאל ו, כא):
"וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב, זְעִק עָנֵה מַלְכָּא, וְאָמַר לְדָנִיֵּאל, דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא",

הרי שהתפילה שהיה מתפלל דניאל היתה "תדירא", שהיה מתפלל תמיד.

דניאל ידע שהתפילה היא במקום הקרבנות, ואם אין אנו מתפללים אנו מתנתקים מהקב"ה, על כן החליט להתפלל למרות הגזרה, והקב"ה הסכים עמו שהרי עשה לו נס. והטעם הפשוט, שבשעת גזרה להעביר על דת מוסרים הנפש אפילו על "ערקתא דמסנא" (שרוך של נעל. עיין סנהדרין דף ע"ד ע"א וע"ב).

כוונה בתפילה

כתוב בשו"ע (או"ח סי' צח, סעי' א'):
"המתפלל, צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. והוסיף הרמ"א: ויחשוב קודם התפלה מרוממות הק-ל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו. ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום", עכ"ל.

תפילה במקום קרבן
עוד כותב מרן בשו"ע, וז"ל (שם סעי' ד'):
"התפילה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ומעומד דומיא דעבודה, קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומ"מ, טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפלה, משום נקיות", עכ"ל.

והעיקר הוא, שישים אדם על לבו תמיד, ששום תפילה אינה הולכת לריק, ועל כן לא ירפה עצמו מלהתפלל בכוונה, ולא יאמר שממילא תפילותיו לא יישמעו, אלא אדרבא הקב"ה ישמע תפילתו, ובכל יום ויום יהיו בעיניו כחדשים, ויתאמץ ביותר לרכז את מחשבותיו בכל מילה שמתפלל, וכמו שכתב מרן (לעיל) שאם תבוא מחשבה זרה לאדם בשעת תפילתו, יפסיק את תפילתו עד שתסור אותה מחשבה. ואם ינהג כך אדם ויעשה בהדרגה, ובכל פעם יקבל על עצמו להתאמץ ביותר לכוון במילה נוספת, ובברכה נוספת, יגיע למעלות ולמדרגות גבוהות, ואפילו עד מעלת הנבואה ממש.

לא ישמיע קולו בתפילתו
הגמרא לומדת את הלכות תפילה מתפלת חנה (ברכות ל"א ע"א):
"אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה, וחנה היא מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו".

ועוד מובא בגמרא (שם דף כ"ד ע"ב):
"המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה". ומבאר רש"י: "כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה".

בענין השמעת קולו בתפלת העמידה, ישנה מחלוקת בין הפשט לקבלה.
כתוב בשו"ע (סי' ק"א סעי' ב'):
"לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא".

אבל הזוהר הקדוש הזהיר מאד להתפלל בלחש עד שאפילו אזניו לא תשמענה את קולו (פרשת ויקהל דף ר"ב ע"א. ועיין לכה"ח סי' ק"א ס"ק ז').
ומרן הב"י אומר, שלאחר שהתגלה ספר הזהר הקדוש, יש לנהוג על פי דברי הזהר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il