ישיבה בית המדרש
מורשת דרך ארץ שהנחיל נח
ילדים חייבים לעשות כלפי הוריהם כל דבר שאדם הגון היה עושה במסגרת דרך ארץ. החידוש שהוסיפה התורה במצוות כיבוד הורים הוא חובה לסייעם כשהם סיעודיים גם במחיר הפסד זמן וכסף , גם ילדים להורים מאמצים מחויבים לכללי הכבוד והמורא מצד דרך ארץ, למרות שאין אלו הוריהם הביולוגיים, וכן גרים , התורה לא ציוותה על ברכה לפני האכילה, מפני שזו חובה מוסרית פשוטה להודות לא־ל שהעניק לנו את המזון
תשובה: אמרו חכמים שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן היה העולם צריך לעבור עשרים ושישה דורות קודם שניתנה התורה (תנא דבי אליהו א; ויקרא רבה ט, ג). וזאת משום שלא ניתן להבין את התורה כראוי בלא שמושגי 'דרך ארץ' ברורים. מורשתו של נח היא המורשת של 'דרך ארץ'.
לפיכך, כל מה שאדם הגון חייב לעשות על פי כללי דרך ארץ, חייבים גם הילדים לעשות כלפי הוריהם כחלק ממצוות כיבוד הורים. והחידוש שהוסיפה התורה הוא שגם לאחר שאדם כבר הקים משפחה והוא טרוד בפרנסתו ובגידול ילדיו, אם הוריו סיעודיים וצריכים עזרה, אזי למרות הקושי הגדול, נוסף על עיסוקו בפרנסתו ובמשפחתו, חובה עליו גם לעזור ולסייע להוריו בכל מה שיצטרכו.
כיוצא בזה, אם היית מסכימה לארח נערים זרים למשך מספר חודשים בביתך, ברור מאליו שמצד כללי המוסר הם היו צריכים להשתתף עימך בעבודות הבית. קל וחומר כאשר מדובר בילדייך, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לשאת איתך בנטל. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לשאת בעול הטיפול בבית, כפי המקובל לפי כללי דרך ארץ, והילדים מסרבים - הרי הם מבטלים מצווה מהתורה של כיבוד הורים. כי כל מה שחייבים מצד דרך ארץ כלול בחובת מצוות כיבוד הורים. רק במקרים קיצוניים, דוגמת מקרה שההורים משתמטים מעבודות הבית ומטילים על הילדים עבודות רבות מדי, יש מקום לומר שאין על הילדים חובה לבטל את עיסוקיהם ולעבוד בביתם.
עיקר המצווה מכוונת למצב של הורים בעייתיים
כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת חיים לפרשת תולדות), שעיקר מצוות כיבוד הורים מופנית כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות. אבל אם האב או האם הם אנשים רגילים, לכאורה אין צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שהילדים צריכים לכבד את הוריהם. עיקר החידוש שבמצווה הוא שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם.
יחס בן מאומץ להוריו המאמצים
דוגמה נוספת למקום החשוב של 'דרך ארץ' בהלכה הוא ביחסו של בן מאומץ להוריו המאמצים. אומנם מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה על הוריו הביולוגיים ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א), אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
יתרה מזו, חובתו המוסרית של הילד המאומץ גדולה יותר, שכן טבע העולם שהורים מטפלים בילדיהם ומגדלים אותם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומחתנם נחשב "עושה צדקות בכל עת" (תהילים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמות רבה מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.
אם כן, ברור שהבן המאומץ חייב לנהוג כלפי הוריו המאמצים במורא ובכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו הביולוגיים, ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם - מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כה).
אם הילד המאומץ הוא רופא או אח, ואחד מהוריו המאמצים יזדקק לזריקה או ניתוח, יוכל לסייע להם בכך בלא לחוש שמא בעת הטיפול יוציא מהם דם. אך לבן שאינו עוסק ברפואה הדבר אסור, שכל המכה הוריו ומוציא מהם טיפת דם חייב מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): "ומכה אביו ואמו מות יומת", ולכן אסרו חכמים לבן לבצע באביו טיפול רפואי שעלול להוציא ממנו דם (סנהדרין פד, ב), ורק בלית ברירה יהיה הדבר מותר לו (פנה"ל שם א, כד, 13). לעומת זאת, לבן מאומץ, שחובת כיבוד הורים שלו היא מצד המוסר ודרך ארץ ולא מצד החובה המשפטית, אין הגבלה כזו.
יחס גר להוריו
כיוצא בזה ביחסו של גר להוריו. ככלל, גר שמתגייר נחשב כנולד מחדש, ולפיכך, מהצד המשפטי של מצוות כיבוד הורים הוא אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל כיוון שכללי דרך ארץ קודמים ומחייבים, הרי גם אם הוריו יתנכרו אליו אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם. שכן לא ייתכן שבעודו נוכרי היה מחויב לכבדם, ועכשיו שהתגייר ונעשה יהודי יהיה פטור מחובת הכבוד כלפיהם (שו"ע יו"ד רמא, ט). כיוצא בזה, חובה עליו לכבדם ולסייע להם במה שיצטרכו כפי שכללי דרך ארץ חייבו אותו בעודו נוכרי. לפיכך, בעת שיהיו חולים יהיה עליו לסייע להם כמקובל, ולאחר פטירתם ראוי שיאמר עליהם קדיש יתום לעילוי נשמתם.
אומנם לעיתים ישנה בעיה: מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך צריך הגר למצוא את קו האמצע, כגון שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא ייחשב כפוי טובה כלפיהם. כאשר גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ, הכול מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת כמעט. אולם כאשר הדבר מתבקש ויש לו אפשרות, ראוי לבקרם, כגון כשאחד מהוריו מבקש לראות לפני מותו את נכדיו (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כז). וכן מותר לגר לעזור להוריו הביולוגיים בכך שיבצע בהם טיפול רפואי שעלול להוציא מהם דם.
דרך ארץ בהלכות ברכות
ישנם שני סוגים של ברכות על האוכל: לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל היא נטילת רשות ליהנות מעולמו של ה'. והסברה מחייבת זאת, עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א) שלא הוצרכה התורה לצוות על זה: "סברא הוא: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה". אולם הברכה שמברכים לאחר האוכל היא החידוש שחידשה התורה.
לכאורה יש לשאול, מדוע שלא תצווה התורה לברך לפני האוכל ובכך תחזק את המצווה? אלא שדבר שצריך ללמוד אותו מסברה עלול להיחלש כאשר לומדים אותו מפסוק. כאילו צריך לחדש לאדם שעליו להכיר טובה על כל הטוב שה' העניק לו.
זו הסיבה שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו, שכן אדם צריך לעזור לחבריו מתוך ליבו הטוב, ואם לפני שיעזור לו יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שציוונו לעזור לחבר", הרצון הטבעי הטוב עלול להיחלש. כביכול יאמר לחברו: "אתה עצמך לא מעניין אותי, אלא שהואיל וה' ציווה לעזור לך, אני עוזר".
החידוש במצוות התורה שנברך גם לאחר שנאכל ונשבע, כדי שנתבונן בכל הטובה שהשפיע ה' לנו ולכל ישראל, ונודה לה' ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". כלומר, זיכה אותנו ה' במצווה לברך אותו לאחר המזון, כדי שעל ידי הברכה נזכה לרומם את האוכל שכבר אכלנו, ונקבל כוח לעשות מעשים טובים, ליישב את הארץ ולהיות שותפים עם ה' בהוספת ברכה לעולם.
בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה ויש בעולם חסרונות, והוא צועק אל ה'. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בכך שמילא את חפצו ולשכוח את ה' ואת האידיאלים שניצבים לפניו ואת החסרונות שיש בעולם. לפיכך נצטווינו לברך את ברכת המזון ולהתגדל על ידי כך באמונה, ולהתחזק בשליחות שלנו לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה'.
אמירת ברכה בקול רם ודרך ארץ
צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית אמן. והעונה אמן בכוונה, מעלתו גדולה, ופותחים לו שערי גן עדן (שבת קיט, ב), ו"גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב). והמתרשל בעניית אמן, גם חייו נעשים מרושלים (ראו ברכות מז, א).
לפיכך, כאשר מגישים כיבוד ראוי לברך בקול, כדי שהנוכחים ישמעו ויוכלו לענות אמן. אבל חובה שהדבר ייעשה בדרך ארץ, ולכן לאחר שהתחילו בשיחה, המברך בקול בלא שיודע בבירור שהדבר רצוי לכל הנאספים, מפריע לשיחה ואולי אף מזלזל בזה שדיבר ומנתק את חוט מחשבתו, ויש לחשוש שאין בידו מצווה אלא עבירה.
מתוך העיתון בשבע
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א ממשבר התעוררות אל אמונה גדולה
אורות התחיה - פסקה ז'
השיעור עוסק בהתעוררות הלאומית ובתהליך שיבת ציון מתוך כתבי הרב קוק, ומסביר כיצד המשבר הרוחני המתלווה אליה הוא שלב מעבר בונה. דרך התבוננות מעמיקה והרחבת הדעת, עם ישראל נקרא להתעלות מעל אמונה מצומצמת ומפוחדת לעבר עבודת השם שלמה, אמיצה וגדולה בארצו.

שם משמואל על הפרשה יעקב אבינו ושעבוד ארבע מלכויות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ו)
השיעור עוסק במשנתו של בעל ה"שם משמואל" המבארת את חלום סולם יעקב ואת משמעות הברית שנכרתה עמו, שבמסגרתה קיבל יעקב על עצמו ועל זרעו את תפקיד בירור הטוב ותיקון העולם מתוך שעבוד ארבע המלכויות. דרך הקבלה למדרשים ולספר הזוהר, המרצה מסביר כיצד ההתמודדות של ישראל בגלות – ובפרט צרותיו של יעקב בבית לבן כדוגמה מוקדמת לגלות בבל – מהווה תהליך הכרחי של הפרדת הטוב מהרע וזיקוק הקדושה עד לגאולה השלמה

ויצא יעקב אבינו: בין שמיים לארץ
פרשת ויצא
השיעור עוסק בדמותו הייחודית של יעקב אבינו המשלב בין עולמות הרוח והתורה העליונים לבין עשייה ארצית, כישרון מעשי והתמודדות עם קשיי הגלות. דרך התבוננות בחלום הסולם ובנישואיו לרחל ולאה, מוסבר כיצד שילוב זה מניח את היסודות לבניין עם ישראל ומהווה דגם להתמודדות של האומה לאורך הדורות.

שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ג)
השיעור עוסק בחששו של יעקב אבינו מפני אחיו עשו ומפני הכישוף והטומאה שבבית לבן הארמי. על פי פירוש ה"שם משמואל", ההתמדה והשקיעה המוחלטת בלימוד התורה בבית המדרש של שם ועבר הן אלו שהעניקו ליעקב הגנה רוחנית והתעלות מעל כוחות הטבע והכישוף.

שמונה פרקים לרמב"ם דרך האמצע וחטא אדם הראשון
שיעור 8
השיעור עוסק במשנתו של הרמב"ם לגבי דרך האמצע ובפער שבין "המושכלות" (אמת ושקר אובייקטיביים) לבין "המפורסמות" (טוב ורע יחסיים ומוסריים) בעקבות חטא עץ הדעת. דרך ניתוח פרשת בראשית ומגילת אסתר, מוסבר כיצד החטא יצר את ההבחנה הסובייקטיבית ואת התודעה המוסרית בעולם האנושי.

תורה ומדע חירות אמיתית: בין שיעבוד לצמיחה
השיעור עוסק בהגדרת מושג החירות, ובוחן את ההבדל בין חופש פיזי חיצוני לבין חירות פנימית ותבונית המשחררת את האדם מדחפים, מהתמכרויות וממגבלות החומר. דרך משנתם של הכוזרי, המהר"ל והרב קוק, מוסבר כי חירות אמיתית אינה מתמצה בניתוק מוחלט מהעבר, אלא בבחירה חופשית להתחבר לתורה ולצמוח מתוך המהות הפנימית של האדם

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א מידת ההשתוות והכבוד הרוחני האמיתי
טהרת הנפש והמידות י"ז - י"ח
השיעור עוסק בהתמודדות עם מידת הגאווה והזלזול באחרים, שלעיתים צומחים דווקא מתוך תחושת גדלות ועלייה רוחנית, וצורך לזכך אותם באמצעות תשובה וענווה. בהמשך נבחנת מידת ההשתוות כדרגה עליונה שבה האדם אינו מושפע משבח או מגנאי חיצוני, וזוכה לכבוד רוחני אמיתי הנובע מערכה הפנימי של התורה והנשמה.

יסודות הש"ס כללי ספקות בהלכות השבת אבידה
השיעור עוסק ביישום כללי הספקות ההלכתיים (כגון "ספק דאורייתא לחומרא", "ספק ממון לקולא", חזקה ורוב) בהקשר של מצוות השבת אבידה. במהלך הדיון נבחנת השאלה העקרונית והמחלוקת בין הראשונים (הרא"ש מול הרמב"ם) האם מצוות השבת אבידה מוגדרת כדין איסור והיתר או כדין ממונות, וכיצד הגדרה זו מכריעה במקרים של ספק בבעלות או בייאוש.

רביבים ספר חדש: תורה, עם וארץ
בחסדי ה' יצא לאור במסגרת 'פניני הלכה' ספרי החדש 'תורה עם וארץ' | נוכחתי לדעת שאצל רבים הדרכת התורה בעניינים של תלמוד תורה, עבודה, מדע, יישוב הארץ וצבא - אינה מבוררת ומבוססת כראוי | אחר פגישה עם רבנים בארצות הברית גמלה בליבי ההחלטה ליצור את הספר | זאת כדי לבאר את ההשקפה השלמה של התורה על החיים | מגמת ספר זה לבאר שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, וממנה שורה ברכה לחיי ישראל בארצו, ומתוך כך תימשך ברכה לתיקון העולם כולו

ויצא מסע הנשמה: תפילה, תורה ושליחות
פרשת ויצא
השיעור מתחקה אחר מסעו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן כמשל לירידתה של כל נשמה לעולם הזה ולשליחותה לבנות את "בית ישראל". דרך סיפור חלום יעקב והמפגש עם "המקום", מוסבר כיצד ההתעצמות בתפילה ובלימוד התורה מעניקה לאדם כוח רוחני להפוך את המציאות החומרית למשכן להשראת השכינה.

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת ויצא תשפז
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. מה הטעם שבפסוק זה נכתב ג' פעמים אֲחִי אִמּוֹ. האם באמת הסכים יעקב לעבוד עבור רחל בפעם הראשונה והשניה בשווה? שבע שנים מלאות פעמיים. מה הטעם שלאה לא הודתה לקב"ה בג' לידות הראשונות עד לידת יהודה. מה הטעם לכתיבת שתי אותיות שי"ן בשם יִשָּׂשכָר בעוד שהוגים רק אחת.

ויצא פרשת ויצא – יש עליה בירידה
מדוע צריך סולם בחלום יעקב? וכי מלאכים אינם יכולים לעלות ולרדת בלי סולם? מה עושים עם ירידה ואיך הופכים אותה לעליה גדולה?

אורות התשובה - הרב הראל כהן סוד השתיקה וצער התשובה
אורות התשובה פרק ח, ח'
השיעור עוסק במצב שבו הצער הרוחני וכאב התשובה של האדם גדולים עד כדי כך שהם סותמים את יכולתו לחשוב, לדבר, להתפלל או לבטא את רגשותיו. על פי משנתו של הרב קוק, דווקא מתוך אותו מקום של אילמות ו"עולם הדומייה" ניתן להתרומם, להתחבר למציאות הכללית ולשאוב כוחות חיים ותשועה.

ויצא 'ויישק יעקב לרחל' - כיצד יעקב בחיר האבות מנשק לרחל - פרשת 'ויצא'
האם לאבא או סבא מותר לנשק את ביתו ונכדתו, וכן לאמא וסבתא לנשק את בנה ונכדה, ומה ההסברים בנשיקת יעקב לרחל והסברים מדוע בכה.

כינוסי אברכים כינוס אברכים - ראש חודש כסלו תשפ"ז
ברכות לראש חודש והתייחסות ללימוד התורה כעבודה בימי החנוכה | חשיבות העמידה בהתחייבויות ובלימוד עם תלמידים | דוגמה אישית והתקדמות מתמדת של ר"מים וראשי ישיבות | הכרת תודה על כלים טכנולוגיים והתמודדות נכונה עמם | תוקף גיור ללא קבלת מצוות ועול מלכות שמיים | הצטרפות לתוכנית מנהיגות והאיזון מול ביטול תורה | אורח החיים של אברך ורכישת מותרות | יציאה לשליחות ורבנות יישובים וחינוך הילדים | ריקודים בשבתות בישיבה | חתונות נפרדות והתחשבות באורחים | שורש המחלוקת עם הר המור והשאיפה לאחדות הציונות הדתית














