ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תביעת פירוק שותפות ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תשס"ו

תביעת פירוק שותפות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: התובע והנתבע הקימו שותפות ביניהם. בזמן ההקמה, השקיע כל אחד מהצדדים סכום כסף שווה. אולם, בפועל במסמכי השותפות מתואר הנתבע כמעסיק של התובע. כעת הצדדים מעוניינים לפרק את השותפות, אלא שהם אינם מסכימים על אופן חלוקת נכסי השותפות.

התביעה: התובע טוען, כי היות שהנתבע נרשם כמעסיק, יש לראות כך את מערכת היחסים ביניהם. וממילא, האופן הנכון לחלק את נכסי השותפות בינו ובין הנתבע, הוא על ידי תשלומים שישלם הנתבע לתובע על פיצויי פיטורין, משכורות שלא שולמו וכדומה, ולא לחלק את הנכסים שווה בשווה.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהרישום במסמכים שהנתבע מעסיק את התובע נועד אך ורק לצורכי מס, ואינו משקף את מערכת היחסים האמיתית בין הצדדים. ולכן הוא מבקש שחלוקת נכסי השותפות תעשה שווה בשווה, ולא על פי תחשיבים של משכורות, פיצויי פיטורין וכדומה. לנתבע ישנן טענות כלפי התובע על כך שהתובע התרשל בעבודתו, נעדר וכדומה. ועל כן, ההשקעה של התובע בשותפות קטנה מזו שלו, וממילא יש לתת לכך ביטוי באופן חלוקת נכסי השותפות.

פסק הדין : בית הדין קיבל את עמדת הנתבע, וקבע כי מדובר בשותפות. את נכסי השותפות חילק בית הדין בשווה.

הנימוקים: השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף ג) כותב:
"האומנים שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הגה: וי"א דיכולין להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא לעולם. וי"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו. ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אחר כך, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן".
לכאורה, היות שעיקר השותפות בין התובע לנתבע הייתה בעבודה, ולא בנכסים, הרי שלדעת המחבר אין לשותפות זו משמעות, שכן זו הקנאה של דבר שלא בא לעולם. על כן, כאשר נרשמו הצדדים כעובד ומעביד, הרי זו חזרה מהחלטתם להיות שותפים. גם הרמ"א מביא שיטה, שהשותפים יכולים לחזור בהם לעניין מה שירוויחו בעתיד, ועל כן יש לראות את הצהרתם כעובד ומעביד כחזרה מהשותפות.

למרות זאת, קבע בית הדין, כי היות שהצדדים הודו שבתחילת דרכם השתתפו בהוצאות הראשוניות בשווה, הרי כבר נשתתפו ברכוש מסוים, כמבואר בשו"ע (שם סעיף ג), וכל העבודה שעשו אחר כך, מוגדרת כעבודה עבור השותפות, כל עוד שלא פירקו את ההשתתפות הראשונית באותו רכוש.

בית הדין קבע, כי היות שכרגע השותפים עומדים בפני פירוק השותפות, אין רלוונטיות לטענות הנתבע כי התובע התרשל בעבודה, וזאת משתי סיבות:
א. מטעם מחילה.
ב. על פי המבואר בשו"ע (שם, סעיפים י-יג), כל עוד שלא הוכח כי מי מהצדדים התרשל בעבודתו באופן החורג מגבול הנהוג בין שותפים, מחלקים את השותפות בשווה. הנתבע לא הוכיח התרשלות חמורה של התובע, ועל פי התרשמות בית הדין מן הטענות של התובע והנתבע, לא הייתה התרשלות כזו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il