שלוש שנים רצופות זכיתי ללמוד במרכז הרב אצל הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל. שלוש שנים, שבהם השתדלתי לעמול ולהבין את שיעוריו העמוקים בגמרא, שנאמרו במאור פנים והתלהבות גדולה, ולקלוט מעט משיטתו הייחודית בלימוד.
חשוב לי לציין, שהייתי מקטני תלמידיו. הוא זכה להעמיד אריות, תלמידים גאונים, שלמדו אצלו שנים רבות, לעיתים, למעלה מעשר שנים! לצערי, לא זכיתי לקנות ממש את צורת לימודו, אך אולי זכיתי לקלוט הד קול מדבריו.
לימים, כשהתחלתי ללמד תלמידים גמרא בעיון, שמתי לב שאני מצטט במפורש את הרב רק פעמים מעטות. ובכל זאת, חשתי תמיד ששיעוריו השפיעו על הלימוד שלי באופן העמוק ביותר. למי שלא הכיר את הרב, זה נשמע מוזר שתלמיד כמעט ולא מצטט את הרב, ובכל זאת חש שלימודו מושפע באופן משמעותי מהרב, אך למי שהכיר את הרב זה מובן מאוד.
השבוע, קרה לי משהו מיוחד, שמסביר את העניין. בתחילת השבוע, כשהכנתי את דף המקורות לסוגיא שלמדנו השבוע, הצצתי בדברים שכתבתי על הסוגיא בעבר, וראיתי שם 'חקירה' מסויימת שהכותרת שלה כתובה בסגנון שמתאים לדרך הלימוד וההתבטאות של הרב מרדכי זצ"ל. חשבתי לעצמי, שמסתמא את הכותרת הזאת שמעתי מהרב מרדכי.
למחרת, כששמעתי על פטירתו, אמרתי לעצמי – אולי אעביר את השיעור הזה לעילוי נשמת הרב, ואצטט מדבריו. עליתי על כסא, והורדתי את ערימת המחברות, שבהם סיכמתי את שיעוריו. על הכריכות של המחברות היו רשומות המסכתות, שבהן עסקנו באותה תקופה. עברתי על כל המחברות, ולא מצאתי את המסכת המבוקשת.
ופתאום נזכרתי, שבשנים שלמדתי אצל הרב, בכלל לא למדנו את המסכת שאני לומד כרגע. לא שמעתי את הדברים מהרב, אך דרך הלימוד של הרב כל כך השפיעה עלי, עד שהתבוננתי על הסוגיא על פי דרכו. זה החלק מהרב שישאר בליבי תמיד.
זו הייתה גדולתו של הרב מרדכי, הוא לא רק לימד את התלמידים, הוא העמיד תלמידים! בדרך לימודו הגאונית, הוא הפך את התלמיד לעומד, עומד בכוחות עצמו! לומד ומתבונן בכוחות עצמו!
מספרים על רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, (לפי הספר 'מוח ולב') שאמר על שני רגעים בחייו - "זה היה הרגע המאושר בחיי".
הרגע הראשון היה בעת שרבי חיים בצעירותו אמר דברי תורה, שחידש בענייני מוסר, בפני אחד מבוגרי ישיבת מיר. אותו בוגר נהנה לשמוע את הדברים, ואמר לרבי חיים: 'כשאני שומע אותך, אני שומע את רבי ירוחם (ממיר) מדבר". אמר על כך רבי חיים - "זה היה הרגע המאושר בחיי, ידעתי שיש לי רב"!
הרגע השני התרחש כבר בעת שרבי חיים היה ראש ישיבת מיר. אחד מתלמידי הישיבה ביקש להרצות בפני ר' חיים מהלך למדני שחידש בסוגיא, כדי שהרב יחווה דעה על חידושיו ויקדם אותו בלימוד.
התלמיד החל להרצות את חידושיו, והנוכחים במקום נדהמו מחוצפתו. לכולם היה ברור, ש"חידושי התלמיד" הם למעשה "שיעור כללי", שרבי חיים העביר בישיבה לפני מספר שנים בסוגיא זו.
כשסיים התלמיד והלך מהמקום, אמר ר' חיים לנוכחים - האם חושבים אתם שאותו תלמיד הוא כל כך שוטה, עד שהוא מעז להרצות לפניי את דבריי במסווה של חידושים שלו? ההסבר לתופעה הוא אחר - התלמיד כלל לא יודע שהעברתי את הדברים במסגרת השיעור שלי. התלמיד פשוט הושפע מצורת המחשבה שלי. לכן, בזמן שהוא ישב ולמד את הסוגיא, הוא חידש בסוגיא את אותם חידושים שאני חידשתי. "זה הרגע המאושר בחיי, יש לי תלמיד"!
כמה קווים ייחדו את שיטת הלימוד של הרב מרדכי, וביניהם הניסיון למצוא מהלך מרכזי לסוגיא, שממנו מתפרטים כל הפרטים, וכן – לנסות ולהתבונן בכל דבר ולהבין 'למה'. מטבע הדברים, בדרך לימוד זו, גם התלמיד מושפע לא רק בכמה פרטים, אלא חשיבתו ואישיותו מושפעים אט אט מדמותו ודרך לימודו של הרב.
ומדרכו זו, כולנו יכולים ללמוד שתי תובנות יסוד בחינוך, החיוניות להורים ומחנכים. מהקו הראשון – חריזת כל הפרטים למהלך אחד, אנו למדים שעיקר עניינו של החינוך, אינו ללמד את המתחנך פרטים כאלה ואחרים, אלא להנחילו דרך מהותית - דרכי חשיבה, גישה יסודית לתורה ולחיים וכו'. מהקו השני - הרצון להבין כל דבר עד הסוף, אנו למדים שעלינו לחתור לכך שהמתחנך יזדהה עם הדברים, וממילא ימשיך עימם לכל החיים.
ילדים, אינם חייבים במצוות מהתורה, אלא חייבים רק מדין חינוך. פירושו של דבר, שהדגש המרכזי בחינוך אינו לדאוג לכך שהילד יקיים כרגע פרט זה או אחר מהמצוות, שהרי מצד התורה הוא פטור מאותם פרטים. עיקר החינוך הוא לגרום לילד להיות מחובר פנימית לתורה, למצוות ולכל הערכים החינוכיים הנובעים מדרך ה', כך שגם כשיגדל ירצה ללכת בדרך זו.
כתוב, שכשצדיק נפטר לבית עולמו, מידותיו הם הפקר לכל, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. יהי רצון, שנלמד מדרכיו, ונחנך את ילדינו לחיבור פנימי ועמוק עם התורה הקדושה!