בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • צדקה והלואה
לחץ להקדשת שיעור זה

אם מותר לשלם מ'מעשר כספים' שכר לימוד

אם מותר לשלם מ'מעשר כספים' שכר לימוד, כלכלה ונישואי הילדים.

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

שבט תשפ"ג
51 דק' קריאה
המקרה:
בין בני-זוג התפתח וויכוח. האישה הביעה משאלה ליתן את מעשר הכספים שלהם לישיבה ולארגון חסד המסייע לרבים, ובעלה השיב לה שהוא משקיע את כל כספי המעשרות שלהם בהוצאות הרבות של הילדים שנמצאים במסגרות חינוכיות יקרות, וללא מימון השכר לימוד מכספי המעשר, אזי הם היו בדוחק כלכלי גדול. בני-הזוג ביקשו לברר האם ניתן לנהוג כן ולממן את לימודי ילדיהם מכספי המעשר.
טענת הבעל: כיון שחובת כלכלת הילדים הינה מדין צדקה, מותר לנו לממן את שכר הלימוד של ילדינו מכספי המעשר.
טענת האישה: הכיצד ניטול לעצמינו את כספי המעשר כספים, ולא ניתן אותם לצדקה כנדרש.

תשובה
מעשר כספים מיועד לצדקה. את המעשרות אפשר לתת לכל מטרת צדקה שחפץ. המטרה העדיפה והמעולה היא, לתת לת"ח דחוקים כלכלית, ולמוסדות תורה כך שיהנו מהצדקה לומדי תורה.
אין ליטול מהמעשר פרעון היטלים וחיובי ממון שמחוייב בהם. לכן לא יוכל לממן במעשרותיו כלכלת ביתו וחובות אישיים.
ישנה מחלוקת אם מותר לממן קניית מצוות במעשר הכספים שאינו חייב בהן , כגון לקנות עליה לתורה או כתר ועיטור לספר תורה, או לקנות אתרוג מהודר, ולעשות מנוי לשיעור תורה או לקהילה מסויימת. הב"ח והש"ך התירו, והט"ז והחת"ס אסרו.
אומנם גם לשיטת לט"ז, יהא מותר למי שהוא דחוק 1 , לממן מצוות בהתקיים התנאים הבאים:
א. כשמפריש מעשרות, יגדיר מראש שהמעשרות מיועדים גם למטרה מעין זו.
ב. מותר לממן הידור מצוה. כלומר, מותר לשלם מהמעשרות את המחיר שנאלץ להוציא מעבר לעלות הבסיסית שהיה מחוייב בה. לדוגמא: לא יוכל לשלם על נדרו שעלה לתורה ולא לקנות נר שבת וחנוכה ותפילין ממעשרותיו, אך יוכל ליקח מהמעשרות בכדי לזכות במצווה מהודרת יותר, ולהתנדב ולקנות עליה לתורה.
ג. שכר לימוד. את השכר הבסיסי שמחוייב לא יוכל לשלם מהמעשר. אך אם מבקש לשלוח למוסד תורני יקר, יוכל לשלם על כל לימודי הילדים והפעילות, פרט לתשלומי המלמד חומש, שהאב מחוייב לשכור מלמד ללמדו חומש.
ד. משפחה דחוקה, יכולה להחשיב את כלכלת ילדיהם שמעל גיל 6, כחלק מהמעשרות, שכן הם ניזונין מדיני צדקה.
ה. אין לייעד את כל המעשרות למטרת צדקה משפחתית, אלא רק חצי או שני שליש מהמעשרות שבידם יקצו לצדקה במשפחה, אם מצבם הכלכלי מאפשר זאת (כל מקרה לגופו, אין הגיון לתרום לארגוני חסד בשעה שנכדיו זקוקים לסיוע כלכלי משמעותי).
ו. מותר למשפחה הדחוקה כלכלית לאגור את מעשרותיה (עדיף לא יותר מחצי או שני שליש) בכדי שיוכלו להשיא את בני ביתם ובני משפחתם (שבט הלוי ח"ט סי' רא, לצורכי החתונה והזוג הבסיסיים), ויאמרו ויגדירו מראש שלמען כן מפרישים את הצדקה והמעשרות. אולם עדיף שיפקידו את הכסף בגמ"ח כספים, ולא ישמרו אותם בחשבונם האישי.
יש לציין, שלפי הבנת הציץ אליעזר את דעת הט"ז (וכן פשט דברי המהרי"ל והרמ"א) לא יוכל לממן שום מצוה והידור ממעשרותיו, אא"כ יגיע הכסף לצדקה ולעניים. כלומר, אם קונה עליה לתורה או משלם למוסד תורני יקר אזי הכסף יגיע לצדקה. אך התוספת שמוסיף עבור אתרוג ותפילין מהודרות יגיע לבעל מלאכה, ולא יוכל לשלם זאת מהמעשרות.
באהבת חסד פי"ח כתב: 'טוב שיתנה בתחלת קבלתו את המצוה שהוא בלי נדר, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים'.

נמוקי הדין
מעלת נתינת מעשר כספים וצדקה
בספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל פ"ד באר שתכלית נתינת המעשר, הינה להשלים חובות השי"ת: 'כתב ה"ר עובדיה בריש מס' פאה מיחייב אינש לאפרושי חמישית הריוח לצדקה כו'. וסימניך, ונתתם החמישית לפרעה, לפרעון חובות הבורא יתברך'.
בעל הטורים בדברים ו, ה באר על הפסוק 'ואהבת': 'אותיות האבות. בכל לבבך. כאברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו. ובכל נפשך. כיצחק שמסר נפשו להקב"ה. ובכל מאדך. כיעקב דכתיב ביה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'. הנה השווה את המעשר של יעקב שלא נדר ולא נתן את כל כספו אלא רק עשירית ממנו, למסירות נפש הגדולה של יצחק ולאמונתו ועבודתו הגדולה של אברהם אבינו. ללמדך, כמה קשה היא מידת הדיוק ליתן מעשר כספים, ושקולה כמסירות נפש.
בספר חסידים בסי' קמד התריע: 'ואוי להם המעכבים מעשרותיהם, כי לבסוף לא ישאר להם בידם כי אם המעשר והיינו דכתיב (במדבר ה, י) ואיש את קדשיו לו יהיו'. הרא"ש באורחות חיים ליום ד ס"ק סח כתב: 'צדק צדק תרדוף, כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד... ואם הגיע למעשר תתן ויהי טרף בביתך. ככל אשר תמצא ידך לגמול הן לחיים הן למתים הן לעניים הן לעשירים'.
מידת הצדקה מאפיינת את עם ישראל, כפי שהקב"ה מעיד באברהם אבינו בפרשת וירא בראשית יח, יט: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט', ובאבות דרבי נתן פל"ג נאמר שתחילה עסק אברהם אבינו בצדקה ואח"כ במשפט. מכך למד הטור ביו"ד בסי' רמז: 'וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה' '. והוסיף שם: 'ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) בצדקה תכונני. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ואומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות'. ואיתא במסכת סוכה בדף מט:: 'ואמר רבי אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'. ואף חביבה לפני המקום יותר מהקרבת הקרבנות, כדאיתא בירושלמי בשקלים סוף פ"ב: 'אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד... חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן'.
הטור שם הטביע את המבט שצריך להדריך אותנו בהנהגה זו: 'ואל יעלה בלבו עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים. כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו, וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו כדכתיב והלך לפניך צדקך. ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד... אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די'.
במשלי ו, ב נאמר על כל צדקה: 'וצדקה תציל ממות', והשו"ע ביו"ד בהלכות צדקה בסי' רמז סעי' ד כתב: 'הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית'. והש"ך שם סק"ב הוסיף: 'וה"ה משאר מיני מיתה מצלת כדאיתא בסוף שבת כמה עובדי. ועוד מוספת לו אורך ימים, כדאיתא בב"ב גבי בנימין הצדיק'. וכבר גילה לן הרמב"ם בהל' מתנות עניים פ"י ה"ב: 'לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה'. בספר אהבת צדקה פ"ד הביא בשם רבי שמשון מאוסטרופולי: 'ידוע תדע שגדול זכות המעשר, כי דוחה כל הקליפות. ואם באתי להביא כאן כל סוד זכות המעשר יהיה קטנה היריעה מהכיל. כי סודו גדול ונורא'.
באהבת חסד ח"ב פ"ב באר את דרשת הגמ' בערובין בדף פו.: 'דרש רבא בר מרי (תהלים סא, ח) 'ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו'. אימתי ישב עולם לפני אלהים. בזמן ש'חסד ואמת מן ינצרהו'... ומה שאמר הכתוב 'ינצרהו', כי באמת במקום קדוש כזה, דהינו מי שזוכה לעמד לפני ה' אלהי השמים, צריך שם שמירה יתרה, ששם מצויים המלאכים והשרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו מהבל פיו... וצריך לזה זכות גדול, שלא יפגעו בו כחות הדין. ולכך אמר הכתוב מי שיש בו מעלת האמת, שהיא התורה, וגם מעלת החסד, הם ינצרוהו, שלא יפגעו בו... ללמדך, שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה ויושב בצלו של הקדוש ברוך הוא'.
הגראי"ה קוק הובא ניצני ארץ ד עמ' 31-34 באר על התכלית הכללית של מצוה צדקה: 'תכלית הצדקה היא בשניים. האחד הוא להיות להועיל לעני... השני הוא שהנותן יוציא מהכוח אל הפועל מידת הטוב לעשות טוב וחסד, ובזה הוא משלים נפשו. והנה לגבי הקב"ה ודאי עיקר תכלית הצדקה להשלים נפש הנותן'. כן באר המהר"ל בגור אריה פרשת חוקת: 'כי מה שחייבה התורה בצדקה ומעשר שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר כדי שיהיה נפש האדם טוב ולא יהיה נפש רע'. לדבריהם צ"ל דחיוב ליתן מעשר נאמר שיש להרגיש את נפשו ליתן מכל אשר לו למעשר.
רבי ישראל נאג'רה כתב שיר על מעלת נתינת הצדקה והמעשר: 'יפתח איש את ידו בהיותו על איתנו, ויחונן עני ואביון מהונו. כי גלגל הוא שחוזר על אופנו.... שמור תם וראה איש ישר לעשר, את כל קנינך בשביל שתתעשר. התבונן אשר מלח ממון חסר. ולכל ממון חסרונו הוא יתרונו... ראה העני עומד על פתחך. ואל שדי הוא עומד על ימינו. אם פתוח תפתח ידך לאביון. אל חי יפתח לך אוצרו העליון. ואם תקפוץ יד הונך בקיקיון, התעיף עינך בו ואיננו'.

הפרשת מעשר כספים
הגמ' במסכת תענית בדף ט. מפרטת את החיוב ליתן מעשר, ומביאה את הפסוק שציווה לעשר מהתבואה: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה', והביאה דרשת רבי יוחנן וההוא ינוקא ששמע ריש לקיש: 'עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר'. אומנם מקור הפסוק עוסק במעשר תבואה, אך התוס' שם בד"ה 'עשר' הביא בשם הספרי: 'אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין. ת''ל את כל... לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו'. וכן למד הירושמי בריש פאה ליתן מעשר כספים מהפסוק: 'כבד את ה' מהונך'. וכן נקטו המרדכי בב"ק בסי' קצב ובב"ב פ"א סי' תרנט ובתשובת התשב"ץ ח"א סי' קמד. הרי התרבה חיוב לעשר מכל רווחיו של האדם.
יש לדון האם הריבוי בא להשוותם, או רק לרבות חיוב מעשר בשאר נכסיו.
ואולי תלי בשאלה האם הותר לנסות את הקב"ה כפי שנאמר בתורה 'ובחנוני נא בזאת' וכדבאר החינוך במצוה תכד שהשכר מובטח לחונן דל ובפרנסת אנשי ביתו – רק במעשר תבואה, כדסבר הב"י ביו"ד בסי' רמז ודעת זקנים מבעלי התוס' בדברים יד, כג וכן הביא הפת"ש ביו"ד בסי' רמז סק"ב בשם משנת חכמים והשל"ה. או כדברי הטור שם שהותר לנסות את הקב"ה בכל צדקה, וראה שהרמ"א שם סעי' ד הביא בשם י"א שהותר לבחון ולנסות רק במעשר ולא בכל צדקה, וכן הוא בספר חסידים אות קמד וכן סברו האור זרוע הל' צדקה סי' יג והרדב"ז בהל' מתנות עניים פ"ז ה"י.
כן יש לדון אם הברכה שיתעשר בזכות המעשר נאמרה גם על המעשר מכספו או רק למעשר מתבואתו, כפי שסבר השל"ה הק'. יש לבאר עפ"י הגדרת האהבת חסד ח"ב פי"ח בהערה 'וכן משמע' שהברכה מובטחת בעבור החזקת עמלי תורה, ולא מעצם נתינת הצדקה, כך שכל המקיים מטרה זו זוכה לברכה, ולא רק המפריש מתבואתו, וז"ל האהבת חסד ח"ב בריש פי"ט עפ"י הפסוק: 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו', הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה 'והריקתי לכם ברכה עד בלי די', כי תכף לתלמיד חכם ברכה'. אולם בשאילת יעב"ץ ח"א סוף סי' ג' הוכיח כדברי השל"ה הק' מדברי הגמ' בשבת בדף קיט. ששאלה כיצד זכו עשירי חו"ל בעשירות, שאין הברכה שורה אלא במעשר תבואתו שבא"י: 'בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי, עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין. אמר לו, בשביל שמעשרין, שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין. אמר לו, בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין. אמר לו, בשביל שמכבדין את השבת', ובאר היעב"ץ: 'לפי שמעשר קרקעות אינו נוהג בח"ל... ואי איתא האיכא מעשר כספים, דנוהג בכל מקום שהרי אינו חובת קרקע. אלא ודאי, מעשר כספים אינו לגמרי מן התורה'.
הגמ' במסכת שבת בדף נד: הביאה מעשה: 'תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא'. התוס' שם תהו שראב"ע חי לאחר החורבן, ולא נהג מעשר בהמה בעת הזו. ולא העלו אפשרות שנהג כן מדין מעשר כספים, כפי שסברו המהר"ל והשפת אמת. ואפשר שסברו התוס' שאין מעשר כספים, אלא מתבואתו. אולם המהר"ם ברודא בסי' יד הביא בשם הרבני החריף רבי עקיבא סופר שאם היה ראב"ע מפריש מדיני מעשר כספים, היה נותן חומש כעין יפה, ולא רק עשירית. לדבריו, אין ללמוד מהתוס' שלא נוהג מעשר מבהמותיו.
אבותינו הקדושים היו הראשונים שנהגו ליתן מעשר כספים, כפי שמובא בפרקי רבי אליעזר פכ"ו לגבי אברהם אבינו: 'ר' יהושע בן קרחה אומר אברהם התחיל ראשון לעשר בעולם. לקח כל מעשר סדום ועמורה וכל מעשר לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח, שנאמר ויתן לו מעשר מכל'. וכן הביא שם פל"ג לגבי יצחק אבינו: 'כתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא, רבי אליעזר אומר וכי יצחק זרע דגן. ח"ו, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כד"א זרעו לכם לצדקה. וכל דבר שעישר, הביא לו הקב"ה מאה שערים של ממון וברכו, לכך נאמר ויברכהו ה' '. וכך הביא מדרש רבה לך לך מג, ח: 'ויתן לו מעשר מכל, רבי יהודה בר סימון אמר מכח אותה ברכה אכלו שלוש יתידות גדולות בעולם. אברהם יצחק ויעקב. באברהם כתיב וה' ברך את אברהם בכל. בזכות, ויתן לו מעשר מכל. ביצחק כתוב ואוכל מכל. בזכות, ויתן לו מעשר מכל. ביעקב כתוב כי חנני אלהים וכי יש לי כל. בזכות, ויתן לו מעשר מכל'.
מצאנו מחלוקת מי נהג ראשון בדין מעשר, הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט ה"א כתב: 'אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר'. אולם הראב"ד שם השיג ע"כ וכתב: 'א"א, כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר (ויצחק הוסיף תפלה אחרת) עכ''ל'. הכס"מ הבין בדעת הרמב"ם שאברהם לא נתן מעשר: 'דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו, והתם דוקא עישר השלל הבא בידו ולא בתורת מעשר, אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל. אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר'. הרדב"ז שם באר שנחלקו בדיון שהעלנו לעיל, אם המעשר הינו רק בגידולי קרקע, ולכן הרמב"ם נקט שיצחק הוא הראשון שהפריש מאשר זרע, והראב"ד נקט שגם מהרכוש שקיבל אברהם ישנה מצות מעשר. וכן באר החת"ס יו"ד בסי' רלב שאברהם אבינו הפריש מממונו ואינו חיוב מדאורייתא, ורק יצחק קיים מצוות דאורייתא של מעשר כשהפריש מתבואתו.
על יעקב אבינו נאמר להדיא שנתן מעשר כספים, כמובא בפסוק בראשית כח, כב: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשנו לך', ובדעת זקנים לבעלי התוס' כתב ע"כ: 'יעקב תקן לתת מעשר מן הממון'. משמע שהבינו שיעקב תיקן זאת לראשונה. המושב זקנים על התורה לבעלי התוס' כתב: 'כך אמר יעקב, אם יהיה אלוקים עמדי, אז אתן לו מעשר מכל דבר, אפילו מהתבשיל שהיה אוכל בכל יום, יתן ממנו מעשר'. הרי שהבין שמעשרו של יעקב לא היה מהתבואה, אלא אף ממאכלו.
מצאנו שאף כופין ע"כ, כפי שהעידו שנהג בזמן רבנו גרשום מאור הגולה, כמובא במהר"ם מינץ בסי' קב אות סו: 'תקנה שלא לסרב ליכנס בחרם להרים מעשר, ואחד יכריח לכולם אם יש מניין עיר, אך לא יהיה גבאי אם לא ירצו האחרים. וקודם ר"ג מ"ה היה תקנה זו, ור"ג תיקן לחדש' בכל שנה'. הרי שניתן ליתן מעשרותיו להיטל חברתי מס לצדקה, ועוד נדון לקמן בכך. וכן הרא"ש תיקן תקנה שיהיו מפרישים מעשר כספים, כמובא בצוואת רבי יהודה בן הרא"ש: 'אדוני אבי ז"ל תיקן בעירו באשכנז מכל הבא בידו, וכן תיקן במדינת טוליטולה שהוא ובניו יעשו כן... שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. יען כי בארץ אשר יצאנו משם נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש חלק אחד מהעשרה חלקים לגבוה לצדקה לצורך מצווה מכל מה שירויחו במשא ומתן... לכן יצאנו בעקבות אבותינו וקבלנו על עצמנו להפריש חלק אחד מעשרה מכל מה שנרויח'.

תקנת אושא – נתינת חומש מנכסיו לצדקה, או מדיני מעשר כספים
הגמ' במסכת כתובות בדף נ. הביאה תקנת אושא שאין ליתן לצדקה יותר מחומש מנכסיו: 'א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב. ולא הניחו חבירו, ומנו רבי עקיבא'. וסמכה הגמ' דין זה על הפסוק שהוא מקור דין המעשר: 'אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'. ובאר רש"י שם בד"ה 'עשר אעשרנו': 'שני עישורין הוו להו חומש'. הרי שעין ומידה יפה ליתן חומש מנכסיו לצדקה. [על עצם הדין שאין להוציא ולתרום יותר מחומש, הובא בגמ' בערכין בדף כ. דעת ת"ק שחולק, וסבר שמותר לבזבז יותר מכך].
השטמ"ק שם הקשה דאם ביקשו להורות על נתינת חומש מנכסיו, מדוע לא נאמר שיעור ההפרשה במפורש, למה שיעור החומש נאמר באופן שדורש חשבון 'עשר תעשרנו', היה צריך לומר, וכל שתתן לי, אתן חומש. ויישב: 'והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת, לאורויי, דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה, דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים, מליתן אלף זוז בבת אחת'.
בירושלמי בפאה ריש פ"א הובא שיעור חומש כחיוב הפרשה ממעשר כספים, ולא רק שיעור בגובה הצדקה: 'באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה... כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך... בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר (מהרווח)'. הרי דלירושלמי יש חיוב הפרשת חומש, כפי שדייק הב"י בסי' רמט ביחס לנאמר בבבלי: 'ואף על גב דלא משמע מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש, דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן. מהירושלמי דריש פיאה נראה שהוא מצוה'. כן נראה שהבין הגר"א בדעת הירושלמי, שכן באר על קושיית הירושלמי שם עד היכן: 'פי', מכמה אינו רשאי לפחות. דלהוסיף אמרינן שאינו רשאי על חומש, אבל לפחות מכמה אינו רשאי'. הרי שלירושלמי נאמרה הלכה בהלכות מעשר כספים, ולא רק הוראה כללית מדיני צדקה, כפי שעולה מדברי הבבלי.
הירושלמי שם העיד, כי היתה זו תקנה קדומה יותר: 'ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה'. לרוב הנו"כ נראה כי היתה זו תקנת קדמונים שנשכחה והתחדשה באושא. אך לדברי הגר"א בשנות אליהו בפאה, זו הלכה למשה מסיני שנשכחה, ובאושא החזירוה: 'שהיה מקודם הלכה למשה מסיני דאל יבזבז יותר וכו', ואחר כך שכחו, וחזרו ויסדו כהלכה ראשונה. וזה פי' באושא התקינו. דשם חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה'. [לדבריו קשה, הכיצד ישנה מחלוקת תנאים בערכין כח. אם מותר לבזבז יותר מחומש, אם זהו הלכה מסיני].
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ז ה"ב פסק: 'וכמה. עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה... וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה'. נחלקו הנו"כ מה התכוון הרמב"ם שנתינת חומש הינה למצוה מן המובחר. מהכס"מ ומהב"י נראה שהשוו הבנת התלמודין, ונתינת החומש מעבר לעשירית היא למצוה והידור בצדקה. אך הגבורת ארי בתענית בדף כד. סבר ששיעור חומש הינו מעיקר הדין: 'דהא דקאמר שיהא מפריש חומש, חיובא הוא. ויתר מחומש, הרשות בידו'. ואכן המעיין בפירוש המשנה בריש פאה יראה דלא הזכיר שיעור פחות מנתינת חומש: 'אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אלא אם עשה כן במדת חסידות... והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק'. וכן הבין החיד"א בברכי יוסף בריש סי' רמט: 'ומרוצת דבריו ופשטן משתמען מילוהי, דהתקנה היתה לחייב חומש, כמבואר למעיין'.
בכתר ראש להגר"ח מולוזין סי' קכג כתב בשם הגר"א: 'השומר מעשר, מובטח שלא יבא לידי היזק. והשומר חומש, מובטח שיתעשר'.
המהר"י קורקוס בהל' מתנות עניים פ"ח סבר שרק מי שיש לו כדי חייו – יתן חומש, דאל"כ חייך קודמים, וכ"כ הש"ך בסי' רמח סק"א.
בלבוש יו"ד בריש סי' רמט ישנו גדר מחודש לדין חומש, וסבר, שאם נתן מכבר שיעור חומש, פטור מליתן לעני וחשיב כמי שאין לו מה ליתן: 'שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים... אינו חייב לתת כל ממונו, שלא צותה התורה שיעני את עצמו... אלא יתן כפי השגת ידו. וכמה הוא השגת ידו, אמרו חז"ל הנותן עד חומש נכסיו'. כלומר, לאחר שנתן חומש, הינו פטור מנתינת צדקה.

דין מעשר כספים – מדיני צדקה או מעשר עני
יש לחקור בעיקר יסוד חיוב מעשר כספים, האם הוי גדר במצות מעשרות, כפשט הלשון 'מעשר כספים', וכמקור דינו כמעשר תבואתו שהוא חיוב בפנ"ע. או שמא הוי חלק ממצות הצדקה הכללית, וכי קבעו שיעור חיוב לצדקה 'מעשר' ו'חומש', וכן קבעו שיעור כמה רשאי ליתן לצדקה 'דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש'.
הנה הטושו"ע קבעו את הלכות מעשר כספים בהלכות צדקה, ומסתבר שהבינו שמדיני הצדקה מחוייב במעשר.
הש"ך בסי' רמ"ח סק"א פטר את מי שפרנסתו דחוקה מליתן חומש. אך מחויב להפריש מעשר מנכסיו. אין סברא לפטור עני ממצוות, אך בגדרי המצווה יתכן והקלו עליו. מסתברא שמחיובי הצדקה הוא. ואפשר, שחיוב המעשר הוא חיוב בפנ"ע כדין מעשר תבואתו, ואילו השיעור עד חומש הוא מדיני הצדקה.
הרב המעילי המובא בשטמ"ק בכתובות בדף נ. השווה את מעשר הכספים למעשר ראשון ומעשר עני: 'מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' ומעשר עני שהיה נותן לעניים'.
הנה לשון ספר חסידים בסי' קמד בביאור מצוה זו: 'אותו המעשר הוא מעשר עני לתת לעניים, מעשר מכל אשר ירויח אדם'. כן השווה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד בסי' עד את מעשר זה למעשר עני: 'אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים... ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן, דתנן פ"ב דשקלים מותר עניים לעניים'. וכן עולה מלשון אורחות חיים לרא"ש בסי' סח: 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ואל יחסר ממחצית השקל בכל שנה... ואם הגיע למעשר, תתן'. וכן סבר הדובר מישרים ח"ג סי' פד והשבט סופר בסי' פד שדינו כמעשר עני, ואין לחייב במעשר מי שאין לו.
אך בשו"ת באר שבע סי' מא חילק להדיא בין החיובים: 'דמעשר לחוד וצדקה לחוד, כמפורסם לכל יודע ספר, שהם חלוקים זה מזה במילי טובא'.
החיד"א בברכי יוסף יו"ד בסי' רמט כתב שמעשר כספים הוא מהלכות הצדקה: 'לא נמלט הרב ב"ח, דאע"ג דדינו של הרב ב"ח אמת ויציב, דאינו דומה למעשר עני, דאין נותנין ממנו לצדקה וכו', מ"מ הא הול"ל דמעשר כספים הוא מכח חיוב צדקה'. וכן חזר על משנתו בביאורו על ספר חסידים - ברית עולם ושומר הברית סוסי' קמד: 'מעשר כספים הוא בתורת חיוב צדקה, ואינו בסוג מעשר עני'.
כן נראה שהבין האג"מ יו"ד ח"ד סי' לז אות י ששיעורי מעשר וחומש הינן שיעורי הצדקה, אם הוא עין רעה או יפה: 'דהא ליכא חיוב ליתן חומש לצדקה, דהא רק מצווה מן המובחר הוא ליתן חומש לצדקה... וגם מסתבר שמש"כ דמצווה מן המובחר הוא שיתן חומש לצדקה הוא רק כשאין לו צורך עתה לעשות גם מצווה אחרת, אבל אם יש לפניו עתה לעשות גם עוד מצווה אחרת הרי א"א לו ליתן כל חומש שלו לעניים, דהא צריך מעות גם למצווה האחרת... אף שלא הפרישן עדיין לצדקה מאחר דצריך ליתן המעשר לצדקה... אף שאין ע"ז חיוב גמור גם לא מדרבנן, אלא שנקרא עין רעה'.
אפשר לתלות בכך את הבדלי הלשון בתלמודין. שהבבלי לא כתב חיוב ליתן מעשר אלא רק לא ליתן ולבזבז יותר, הרי ששיעורי המעשר והחומש הינם מגדרי הצדקה. ואילו הירושלמי שציין כמה ליתן הבין שיש כאן חיוב מחודש של מעשר כספים. ובמנחת אשר הק' דלמה לי שני שיעורין, מעשר וחומש (ולא יישב כתירוץ דלעיל שיש עדיפות ליתן מספר פעמים בכדי לכוף ליבו), והבין בדעת הירושלמי, שחיוב במעשר הינו חיוב מחודש של 'מעשר כספים', ואילו החיוב בחומש, הינו שיעור בגדר חיוב בצדקה.

לאיזה מטרה ולמי יש ליתן את המעשר כספים
במדרש תנחומא ראה סי' יח איתא שיש ליתן את מעשרותיו לעמלי תורה בדווקא: 'עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה'. ומובא בתשב"ץ ח"א סי קמד.
אפשר שלמדו זאת מהדימוי של מעשר כספים למעשר תבואה הניתן ללוי, וידועים דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פי"ג הי"ג: 'ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעה את ד' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים... ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים'. וכן הוא בגמ' בסנהדרין בדף צ: ובחולין בדף קל: שיש ליתן תרומותיו לעוסקים בתורה: 'א"ר שמואל בר נחמני אמר רב יונתן מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ, שנא' ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת'.
כן כתב בילקוט שמעוני רמז תתצ"ג: 'עשר, בשביל שתתעשר. עשר, כדי שלא תתחסר. רמז למפרשי ימים, להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה'. בספר שפתי כהן על התורה, לרבי מרדכי כהן מצפת, בפרשת ראה עמ' מד (87) באר, כי ההולך בים מסתכן ומנכים לו מזכויותיו ולא רואה סימן ברכה בפרנסתו מכך, אך כשנותן מעשר לעמלי תורה נעשה חבר עימו, ושפיר זכאי לנס, ורואה סימן ברכה בעמלו. ודרש שראשי התיבות של 'עשר תעשר', זה 'ע"ת', ראשי תיבות של 'עמלי תורה'.
כן הביא הרמב"ן בדברים יד כב-כג: 'בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, עשר שלא תתחסר. רמז למפרשי ימים, להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה'. וכ"כ בשו"ת אבקת רוכל סי' ג: 'לענין המעשר, לבעלי תורה הוא הטוב, ועץ חיים היא למחזיקים בבעלי תורה העניים'.
השו"ע ביו"ד בסי' רנא סעי' ט פסק בסדרי קדימת הסיוע: 'וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו'. ובאהבת חסד ח"ב בריש פי"ט סיכם למי יש ליתן מעשרותיו: 'ידוע דמעות מעשר – עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים... מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה'. והאגר"מ יו"ד ח"ד בסי' לז הדגיש, שאין לתת מעשר כספים אלא לעני, ואף לת"ח אין ליתן אם אינו עני.
ואכן בכל צדקה יש להעדיף ליתן לת"ח עניים, כפי העולה מהמעשה בב"ב בדף ח.: 'רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו רבי פרנסני. אמר לו, בני קרית, אמר לו לאו. שנית, א"ל לאו. אם כן במה אפרנסך. [א"ל] פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה. בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר, אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ'. וכן הוא בירושלמי במעשר שני פ"ה ה"ג: 'רבי יונה יהב מעשרוי לרבי אחא בר עולא, לא משום דהוה כהן, אלא משום דהוה לעי באורייתא, מה טעמא. ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' (דברי הימים ב לא, ד)'.
השיטה מקובצת בכתובות בדף נ. הביא שיטה שחילקה בין שני המעשרות שמפריש, את המעשר ראשון ומעשר עני יש ליתנו לעניים בדווקא, אך את החומש יתן לכל מילי דמצוה כדין מעשר שני: 'וכתב הרב המעילי ז"ל... ונראה מזה שמן המעשר הא' יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים, שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים. אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים, כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים, למען יחזקו בתורת ה', ומעשר עני שהיה נותן לעניים. וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו'. וכן הכריע באהבת חסד פי"ט סעי' ג והביא שיש להקפיד ליתן לעניי ת"ח דווקא את המעשר, אך את החומש ניתן ליתן לכל מילי צדקה: 'ואפן החלוקה של מדת חומש, מהנכון לחלקם לחצאין באפן זה. הינו, מעשר אחד לבעלי תורה, כי הוא דמיא דמעשר ראשון הנתן לכהנים ולוים למען יחזקו בתורת ה'... ומעשר שני לשאר צרכי מצוה'. וכן נקט האגר"מ יו"ד ח"ג סי' צג: 'ואם הוא מפריש חומש שהוא גם למצות אחרות'.
מדיני צדקה, נקוט האי כללא בידך – קרוביו קודמין: הש"ך ביו"ד בסי' רנא ס"ק יז ייסד שאביו קודם אף שאינו ת"ח לשאר עניים וכ"כ בכנה"ג בסי' רמט, וכן למד באהבת חסד ח"ב פי"ט סי' א אם אין בידו לפרנסו באופן אחר, דאז אמרינן בקידושין בדף לב: שמארה למפרנסו לאביו ואמו מהצדקה. נמצא, שעל התורם לבדוק אם במעגל המשפחתי יש הצריכים סיוע, לפני שמפזר מהונו צדקה לאחרים.

חיוב במעשרות – מדאורייתא, מדרבנן, מנהג או נדר
נחלקו הפוסקים אם חיוב במעשר כספים הינו מדינא דאורייתא, או דרבנן או ממנהגא;
א. חיוב דאורייתא. מהתוס' בתענית והספרי והירושלמי דלעיל נראה שחיוב במעשר כספים הוא דין גמור עפ"י הפסוקים – 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך', 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', והפסוק במשלי 'כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך' (מהפסוק במשלי ניתן ללמוד שזהו מדברי קבלה), ומדאורייתא הוא כפי שהעירו האחרונים (הר' דוד אופנהיים, החוות יאיר ושבות יעקב), וכן נראה מספר חסידים בסי' קמד שהביא דין זה כחיוב גמור ואף איסור להתעכב מליתנו, ולכאורה כן עולה מפשט דברי הרמב"ם והטשו"ע (אמנם היחווה דעת ח"ג בסי' עו העיר דמכך שפסקו שניתן ליתן רק מחצית השקל בשנה, שחובת מעשר אינה חובה גמורה). כן מבואר מדברי ההפלאה בכתובות בדף נ. שלמד שאברהם אבינו נתן מעשרות, ונמצא שהבין שזהו חיוב גמור. וכן סברו החקרי לב יו"ד סי' קב ובי"ד של שלמה בסי' א.
הגר"א כתב באיגרתו: 'ולמען השם שתפריש את החומש כאשר ציויתיך, ואל תפחות כאשר הזהרתיך. כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין (באהבת חסד פי"ט סעי' ד בהגהה מנה אותם: 'הינו הלאו (דברים ט"ו ז') ד''לא תאמץ'' (שם) ו''לא תקפץ'' ועשה (שם ח') ד''פתח תפתח את ידך לו''; (שם י'): ''נתון תתן''; (ויקרא כ"ה ל"ה): ''וכי ימוך אחיך וגו'''; (שם ל"ו): ''וחי אחיך עמך"), ושקול כאילו כפר בתורה הקדושה ח"ו'. נראה שהבין שדינא דאורייתא הוא. וכן עולה מביאור הגר"א, שהיכא שהעני לפניו, חייב ליתן לו מדאורייתא.
ב. חיוב דרבנן. יש מן הפוסקים שכתבו שכל חיובו אינו אלא מדרבנן, כ"כ בתשובת מהרי"ל סי' נד דיש לעשר שלא מן המוקף במעשר כספים כיון שאין חיובו מה"ת. (ופלא על החת"ס שכתב בשו"ת יו"ד סי' רלא בדעת המהרי"ל דחייב מן התורה ואפשר שלא ראה דברי המהרי"ל כאן). וכן כתבו בהג' מהרש"ל על הטור בסי' רמ והט"ז בסי' שלא ס"ק לב כפי שהבין בדעתו הר' דוד אופנהיים בחוות יאיר בסי' רכד [אומנם הערוך השולחן בסי' רמט סעי' ה הבין בדעת הט"ז שסבר שהוא חיוב מדאורייתא, וכבר תמה עליו הציץ אליעזר בח"ט סי' א פ"א סי' יא], והש"ך סי' שלא סק"ב, וכן כתב הנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' עג שחיובו מדרבנן (הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"א אות יא העיר, שאף שהנוב"י כתב במהדו"ת: 'והנה עיקר מעשר כספים יליף בספרי מן הפסוק עשר תעשר'. יש ללמוד בדבריו, שהכוונה שהפסוק מהוה אסמכתא, ואינו חיוב מדאורייתא, אלא מדרבנן). כן הסיק בשו"ת חוות יאיר סי' רכד: 'ומכח דברי ספרי הנ"ל, הב"ח (דלהלן, שחיובא הוא ממנהג) נשבר ואנחנו נמלטנו'.
ג. חיוב ממנהג. הב"ח יו"ד בסי' שלא כתב בהאי דינא: 'אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה, ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים, שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן'. הבין הט"ז שם ס"ק לב דלב"ח דין מעשר כספים הינו מנהג ואינו חיוב מדינא. ותמה עליו והשיג עליו הט"ז: 'ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והב"י בשם ירושלמי'. וכן הסיק החוות יאיר בסי' רכד: 'קלישת דעתי נוטה כב"ח, שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים', וסבר דלהכי מצאנו שמקילין בדין זה, וכי דרשות הספרי והתוס' הינן אסמכתא בעלמא (וכ"כ רעק"א בריש פאה, יהודה יעלה בסי' שלד וישכיל עבדי יו"ד בסי' יג), ובשו"ת שערי צדק סי' קצז יישב שהב"ח איירי בחו"ל, ולא יתכן שחיוב במעשר יהא חמור מעיקר דין מעשר בהמה שנוהג רק בארץ, ולהכי סבר שנוהג רק כמנהג. ואילו הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"א אות ח יישב: 'בודאי שהב"ח פירש, שכל המדובר הוא זה דכשעושה (אם עושה, ומפריש ונותן, אז) מקיים מצוה, או מצוה מן המובחר, אבל חיוב על כך ליכא בזה לא מה"ת ולא מדרבנן'. וכן סברו הפני יהושע בתשובות בסי' ב: 'שאיננו אלא מנהג', והשבות יעקב ח"ב סי' פה כתב: 'אלא ודאי שאין כאן חיוב מדינא אפילו מדרבנן ולכן לא נהגו כן בכל המקומות אכן במקום שנתפשט המנהג או מי שרוצה להחמיר על עצמו ונוהג להפריש מעשר ודאי כוונתו שיהא לו דין מעשר עני גמור', ובשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' ב נקט: 'כל זה אינו אלא מצוה מן המובחר', וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"א בסי' פז. וכן הכריע החכמת אדם בכלל קמח סעי' ד: 'הנוהגים להפריש מעשר', וכן נקט באהבת חסד ח"ב פי"ח ופי"ט. וראה שהאריך בשו"ת יחווה דעת ח"א סי' פז בשיטתם.
הרמב"ן בדברים יד כב-כג פרט את החייב במעשרות מדאורייתא, ואת הפטורים מדינא, והמשיך ומנה את חיוב במעשר כספים. ולמד מכך הבית מאיר ביו"ד שלא בדעתו שס"ל שאפילו חיוב מדרבנן אין.
כן משמע מדברי שו"ת המהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' עד: 'מעות מעשר, יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מה"ת אלא מנהג, הא קיי"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם... אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת', הביאו הפת"ש ביו"ד בסי' שלא ס"ק יב. כן הבין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' פז בדעת המהר"ם: 'הרי שמהר"מ הזכיר להדיא שאינו מן התורה. ומשמעות דבריו שאפילו מדרבנן ליתא ואינו אלא מנהגא בעלמא. אם כן אין להגאונים הנ"ל שום תלונה על הב"ח, כי יש לו על מי שיסמוך, והדין דין אמת' (אומנם בהמשך דבריו העלה לפקפק בקביעה זו: 'הפוך בה הפוך בה. אפשר וקרוב לודאי דמהר"מ ר"ב הנ"ל ס"ל דמדרבנן היא, והא דקאמר שאינו אלא מנהג שנהגו כל הגולה היינו נמי מדרבנן, מדלא קאמר להדיא שאינו מדרבנן'). אלא שהבית לחם יהודה בסי' רמט הבין בדעת המהר"ם שלא חלק על התוס' שיש חיוב ליתן מעשר כספים, ובכותבו שהחיוב הינו מנהג בלבד, התכוון לנתינה לעניים בדווקא, ולא לעצם החיוב להפריש מעשר. וכן נקטו לדינא בחוות יאיר סי' רכד, בשו"ת פני יהושע או"ח סי' ב, (ותימה על הברכ"י ביו"ד סי' רמט שכתב דהפנ"י חולק על הב"ח ונקט דהוי מצוה דרבנן, ובאמת מבואר בסו"ד הפנ"י דהוי מנהג בעלמא עי"ש), ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' רלא.
ניתן לדייק בדברי הרמ"א דסבר כן, שכן פסק ביו"ד בסי' קעז סעי' כב: 'ובמקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות'. וכן הרמ"א בסוסי' רנו לא כתב שחייב ליתן מעשר מהרווח, אלא כתב הדין במציאות שנותנים מעשר. וכן כתב שם בסי' רנז סעי' ה לשון שמשתמע ממנה שהנהגת נתינת מעשר נתונה לבחירה: 'מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו'.
ד. חיוב משום נדר. החוות יאיר בסי' רכד כתב שאם נתן ג' פעמים מעשר מערך רווחיו, נחשב כאילו נדר לנהוג כן, ומדאורייתא מחוייב ליתן מעשר כספים: 'מ"מ מי שנהג כן ימים רבים שוויו עליה חובה דה"ל נדר וחמיר ממילי דרבנן'. ולכן, אף לב"ח שהחיוב ליתן מעשר כספים אינו חיוב גמור אלא רק מנהג, יהיה חייב בהנהגתו זו מדאורייתא. שכן הוא הדין במי שנוהג מנהג של מצוה ג' פעמים, הגם שלא אמר שמקבל על עצמו הנהגו זו בעתיד, כל עוד לא אמר שנוהג כן בלא נדר, ואם מבקש לחרוג מהנהגתו זו, הוא צריך התרה לנדרו. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' פז. ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ו כתב, וז"ל: 'אבל אם נהג כן מעצמו פ"א (פעם אחת) כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו, ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם. מתחייב משום לא תטוש'.
וכן כתב החתם סופר ח"ב יו"ד בסי' רלא: 'מכיון שהנהיג ג' פעמים להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים, שוב כל מה שיפריש מעשר הוה ממילא לעניים'.
אומנם במנחת שלמה ח"א סי' צא אות כ סבר הגרש"ז אוירבעך שדי בהתרת נדרים בערב ראש השנה, לבטל את הנהגה זו כנדר.
אך הדרישה ביו"ד בסי' רטו סק"א כתב בשם תשובת רבינו מנחם ב"ר פנחס מעיל צדק, בהאי לישנא: 'אחד נדר לתת מעשר מן הריוח שהיה בא מממונו, וכן נהג כמה ימים. ואח"כ מטה ידו, ונתחרט. נראה דיכול לחזור בו. משום דהריוח לא בא לעולם [עדיין], ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם... ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו, אתן ממנו מעשר, חל ההקדש כיון שהכסף בעולם'. הביאו הש"ך ביו"ד בסי' רד סק"ט. נראה דלא סבר שהנהגה מחייבת מדיני הנדר, אלא דן מה כלול בהתחייבותו ליתן מעשר.
כן נקט הגר"ע יוסף ביחווה דעת ח"ג בסוסי' עו וסבר שאף אם נהג ליתן מעשר כספיו לענים ולת"ח ולישיבות, יכול לשנות ממנהגו וליתן למטרות אחרות באם השעה דחוקה לו, משום דברי הדרישה אלו, שלא ניתן להקדיש דבר שלא בידו בעת ההקדשה: 'שמכיון שהריוח הזה עדיין לא בא, הרי זה כמקדיש דבר שלא בא לעולם שאינו קדוש'. אך בהמשך דבריו, כתב שמוטב לערוך התרה על המנהג שנהג, ולהתנות מכאן ולהבא שיתן מעשרותיו לצורך מצוה אחרת.

לקנות ולממן מצוות במעשר כספים
המשנה במנחות ז, ו הניחה כלל יסודי 'כל דבר שהוא בא בחובה, לא יבא אלא מן החולין', ואין לשלם חובות ומחוייבויות שאדם מחוייב בו מכספי מעשר. אולם יש לדון אם ניתן לממן מצוות באמצעות מעשרות שבידו, ונאמרו בכך שלוש שיטות;
א. המהרי"ל מנהגים הל' ראש השנה כתב שהנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים: 'ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר רק יתננו לעניים, דמעשר שייך להנות [בו] עניים'. וכן פסק הדרכי משה וברמ"א יו"ד סי' רמט ססעי' א. בבאר הגולה שם הבין שמשום שהיו חייבים להביא נרות לבהכ"נ לא ניתן להביאן מהמעשר, אבל בלא"ה מותר לתת מעשר לצורך מצוות: 'שבלאו הכי מחויב על כל פנים לעשות מצוה זו, ורוצה לפטור ממנה במעשר אינו רשאי. אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחויב, רשאי'. כן עולה מדברי הגר"א שם שהביא שמקור דברי הרמ"א הם מהגמ' בביצה בדף יט: ומיירי לענין דבר שבחובה.
כן מבואר בתשובת רבנו מנחם מעיל צדקה בסי' תנט, המובא בדרישא בסי' רמט ובט"ז סק"א בהקדמה: 'כך אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבוא לידו, כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן, וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן – אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר' (הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"ב העיר, שאין להוכיח מדבריו שמותר לממן ממעשרותיו שאר מצוות. שכן איירי הכא שביקש לממן מצוה שהכסף יגיע אכן למטרתו, לעניים: 'כל שעושה דבר בהכסף באופן שהכסף ילך עכ"פ לעניים אז י"ל דמודה שפיר שיכול באגב גם ליהנות ולעשות בזה מצוה אחרת בהיות שעכ"פ ילך הכסף לעניים, ובדומה למשל, כגון להיות סנדק אצל נצרך ולשלם לו עבור כן מכסף המעשר'. והביא בהמשך דבריו, בפ"ג, שכן הוא להדיא בלשון הנחלת שבעה סי' ח אות ז סק"ב: 'דהתם במצות מ"מ המעות לצדקה אזיל, ונהנים עניים ממנו... והיינו הטעם שמותר להכניס חתן עני לחופה או להיות בעל ברית לעני, משום דמ"מ המעות לעניים אזיל'). הט"ז שם הגביל זאת רק באם לכתחילה חשב לקנות את המצווה מהמעשר. ברם אם חשב לקנות מכספו, לא יוכל לממן זאת ממעשר, כיון שהוא בכך פורע חובו מהמעשר: 'ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר. נ"ל, דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה, שרי... ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת, אין זה איסור... מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר, ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר, ה"ל כפורע חובו ממעשר'.
השל"ה בחולין נר מצוה הביא בשם מהרר"מ מ"ץ: 'לשכור [מלמד] לבן קרובו עשיר [ללמוד עמו] שעה יתירה ממעשרות, הדעת נוטה דיכול להשכיר... ללמוד תורה, אפשר ליתן לו אם אין האב רוצה ליתן. וכן אני רגיל להורות לבני אדם, כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכיוצא בזה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאיל לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידם ולא היה עושה אותו מעשה אז יקח מן המעשר'. כן סברו הדרישה בסי' רמט, הט"ז סק"א.
כן הבין הש"ך שם סק"ג, וכתב לאחר שהביא בשם המהרש"ל והדרישה להתיר לקנות סנדקאות וכו' מכספי המעשר, וזה לשונו הק': 'ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר. דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני, משום כבוד אביו, אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל. ומשמע, דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה'.
כיון שכל חיוב ממוני המוטל על האדם לא ניתן לממנו ממעשרות. נמצא, שמיסי חבר בבית כנסת לא יכול לממן ממעשרותיו, וכן לא לשלם על עלייה וכיבוד שרכש מהמעשרות. אך מותר מראש להתנדב ולקנות עליה וכיבוד מתוך כוונה לממן וליקח ממעשרותיו. וכן לא יקנה אתרוג (אא"כ ניתן ונהוג ליטול אתרוג הקהילה, והוא רוצה לקנות לעצמו אתרוג מהמעשר, יהא מותר ליטול ממעשרותיו לשם כך) או נר חנוכה ממעשרות כיון שהוא חייב בכך, אך להוסיף כסף בכדי לקנות מהודר יותר, יכול ליקח ממעשרות, כפי שהורה במשכנות הרועים מערכת מ אות קל. כל זאת, בהנחה שאם בלא כן לא היה קונה הכיבוד או מהודר יותר. וה"ה שלא יכול לממן כתיבת ספר-תורה, כיון שמחוייב במצווה זו, אא"כ מעיקרא הפריש למען כך צדקתו ולא היה מכניס ס"ת ללא שימוש בכספי המעשר. נמצא, שלא ניתן לשלם על הדלק ועל שנסע בכביש 6 לשיעור תורה ולא לשלם על מנוי לשיעור שהצטרף אליו, אך אם מראש הגדיר שיסע לשיעור על סמך מימון הנסיעה מכספי מעשר ומהם יממן את המנוי לשיעור שיצטרף, יהא מותר אם הפריש לצדקה למען כך. ואתרוג לבנו לא יכול לשלם ממעשרותיו, כיון שמחוייב בחינוך בנו.
רעק"א ביו"ד בסי' רמט סייג בשם השל"ה שיוכל לקנות מצוה ממעשרות, רק אם יהא רווח לצדקה בקנייתו: 'ובשל"ה כתב דמ"מ אם הוא מוסיף ליתן יותר מחבירו, א"י ליתן ממעשר שלו, רק כשיעור מה שהוסיף. אבל לא כפי מה שרצה גם חבירו ליתן, דהא בזה לא הועיל לקופה של צדקה כלום'. כלומר, כיון שהיה מי שביקש לקנות את העלייה לתורה במאה, אזי אף שזכה לאחר שהציע מאתיים עבור קניית העלייה לתורה, לא יוכל לממן את כל הסכום שהתנדב מהמעשרות, שכן קופת בית הכנסת היתה מקבלת מאה בוודאי ע"י חברו שהציע בפניו סכום אחר. וסבר דיוכל ליטול מהמעשר רק את הסכום שהוסיף ע"ג ההצעה הקודמת, באם זכה לקנותה. נמצא, שהרחיב מעט את ההגדרה של דבר שבחובה – לא שהתורם חייב, אלא כל שגורם הצדקה היה מרוויח סכום זה, לא ניתן לממנו מהמעשר.
ב. הב"ח ביו"ד בסי' שלא כתב על הדין שאין ליקח מכספי המעשר בכדי לקיים מצוותיו: 'מיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהיא מצוות עשה מן התורה. אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן'. כלומר, כיון שמעשר תבואה הינו מדינא, אינו יכול לשלם ולממן עימו את מצוותיו. ברם, חיוב במעשר כספים לשיטתו, אינו אלא ממנהג, ושפיר יכול לממן עם מעשרותיו הממוניים את מצותיו. לדבריו, יכול לממן מכספי המעשרות את כל חיוביו, כולל היטלי מיסים, שכן אינו חיוב גמור.
ג. החת"ס יו"ד בסי' רלב התנגד לכך, וסבר שהמעשר מיועד לעניים, ולא ניתן לממן איתו שום מצוה, אף שאינו מחוייב בה כפשט לשון המהרי"ל, אא"כ מעיקרא הפריש למען מטרה זו: 'לא מיבעיא למהרי"ל ופשטיות משמעות הש"ע לאו כל כמיניהו דהקרובים לומר שיקח ספרים מהמעשר... אלא לאינך פוסקי' הי' הקרובי' יכולים מהמעשר ליקח בהם ספרי', אבל אם הפרישו לעני שוב הוה לעני ואינם יכולי' להתנות עליו בשום דבר', כן הביאו הפת"ש סק"ב. ובשבט סופר יו"ד סי' פד סבר שמסתמא כמי שהתנה כן. הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"ג סי' קמז סבר שדי לן אם אומר בעת שהחל לנהוג וליתן מעשר לעניים – 'בלא נדר', בכדי להחליט לשנות וליתן לצורך מצווה, ולא צריך שמעיקרא יאמר שהוא מפריש לצורך מצוה.
אם מבקש לפתוח גמ"ח כספים במעשרותיו. באהבת חסד ח"ב פי"ח סק"א פסק שניתן להפריש מעשרותיו לשם הקמת גמ"ח לעניים, לכו"ע. בשבט הלוי ח"ט סי' רא סק"ב שפסק שמותר להפריש לגמ"ח שהוא הגדול שבצדקה. ודעת הגריש"א זצ"ל שאף אם לא התנה מתחילה אפשר לתת לצורך גמ"ח.
והפליג אהבת חסד שם להתיר להלוות לעצמו מכספים אלו באם נזקק לכך: 'וגם הוא יהיה מתר להלות לעצמו, כשיצטרך להם; אך בתנאי, שכשיבוא מי שהשעה דחוקה לו ללות, יראה ללות מאחר ולתן לו בכדי שעור מה שלוה בעצמו מאלו המעות, ויוצא בזה ידי חובת מעשר, שגם זה נקרא בשם צדקה וכנ''ל. אך כל זה הוא לשיטת הרמב''ם בהל' מתנות עניים פ"י ה"ז ובשו"ע יו"ד בסי' רמט סעי' ו שמכנה את החזקת ידי עני שמך, בהלואה, בשם 'מצות צדקה'.
מנגד, הביא את דעת הרמב''ן בספר המצות מצוה טז: 'שאין מכנה זה בשם צדקה, רק הוא מצוה בפני עצמה, אין לנו ראיה לומר, שיקים בזה מצות מעשר, היכא שלבסוף יחזר המעות לו וליורשיו'. אך הקל בכך עפ"י דברי הש"ך שמותר ליקח ממעשרותיו לצורכי מצווה. ולחוש לאוסרים ליטול ממעשרותיו, יתנה מלכתחילה שיטול ממעשרותיו לגמ"ח שאף הוא נזקק לה חלופות.
ויש לדון עפ"י דבריהם אילו שימושים יהא מותר להורים לעשות עם כספי מעשר עבור ילדיהם.

שכר לימוד ילדיו ממעשר כספים
הגמ' בקידושין בדף כט: למדה מהפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם', שהאב חייב ללמד בנו תורה, וכן הוא ברמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"א, הרמב"ן דברים ו, ז, היראים מצוה רכה, רנח, והסמ"ג מצוה יב, וכן פסק השו"ע ביו"ד בריש סי' רמה, וכן שם בסעי' ד סבר שחייב לשכור מלמד לבנו: 'חייב להשכיר מלמד לבנו, ללמדו'. והרמ"א הוסיף בשם הגה' מיימוניות שאף כופין ע"כ ויורדים לנכסיו לשם מטרה זו: 'והיו כופין ליה לשכור לבנו מלמד... יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו'. הקרית ספר ביאר ביסוד יכולת הכפיה, שהיא מדין כפיה על המצוות, כשם שאיתא בכתובות בדף פו. שכופין על המצוות.
מאיזה גיל מחוייב האב בת"ת בנו: במסכת סוכה בדף מב. נאמר שמשעה שמתחיל לדבר מלמדו 'תורה ציוה לנו' וקריאת שמע, וכן נפסק בשו"ע בסי' רמה סעי ה, ובסעיף ח וברמ"א שם. ובמסכת ב"ב בדף כא. הובא שיהושע בן גמלא תיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ונפסק כן בשו"ע שם סעי' ז.
עד איזה גיל מחוייב בת"ת בנו: רש"י בקידושין בדף ל. בד"ה 'אינו מלמדו' באר שחובת האב ללמד בנו מקרא בלבד: 'אין חובת בנו עליו אלא במקרא. מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו'. כן פסק הרמב"ם בהלכות ת"ת פ"א ה"ז: 'חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה'. ונחלקו הדיעות בביאור דברי רש"י;
בשו"ע הרב בקונטרס אחרון פ"א הבין בדעת רש"י שכוונתו למצווה האישית של האב ללמד בנו בעצמו רק מקרא, ואילו את שאר התורה מחוייב לשכור לו מלמד: 'שהאב חייב לעשות שלו ללמדו מקרא לקיים ולמדתם את בניכם כמשמעו ללמוד בעצמו דוקא... משא"כ במשנה וגמרא המצוה היא על האב כמו על האחרים'.
הערוך השולחן יו"ד בסי' רמה סעי' ה מאן לבאר כן, כיון שמשמע שלא מחוייב ללמד יותר מאשר מקרא, ולכן הסיק שכיון שיסוד החיוב ללמד הבן מדין חינוכו של הבן, די לן בחינוך למקרא בלבד: 'שהרי בקטן אין חיוב אלא הטעם כדי להרגילו בתורת ד', וא"כ פשיטא שא"צ כל התורה כולה. ולזה אומר מקרא, כלומר דכשמרגילו במקרא די, וכשיגדל, ילמוד בעצמו משנה'.
אך הטור ביו"ד בסי' רמה הביא בשם הרמ"ה, שניתן להסתפק רק בלימוד מקרא רק בדלית ברירה: 'כתב הרמ"ה ה"מ דלא איפשר ליה דדחיקא ליה שעתא, אבל אם איפשר ליה, חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות'. ואזי יש על האב ללמד ולהשכיר מלמד לבנו אף על תורה שבע"פ.
החזו"א באהע"ז בסי' קמח בקידושין בדף ל. (הובא גם שם ביו"ד בסוסי' קנב) באר שייסוד חיוב הרמ"ה הינו משום דין חינוך הבן: 'ונראה, דמצות עשה המיוחדת בלימוד בנו אינו אלא מקרא, כדמסיק בגמ' ומיהו, עדיין האב חייב בחינוך בנו לשמור דרכי ד', שהעיקר בזה לימוד התורה, ואם נתחייב ללמדו אומנות משום דחיותא היא, כש"כ תורה שמוצאה מוצא חיים. אלא שבזה אי אפשר להגביל לכל אדם ואיש איש כפי מעלתו במעשים ובטחונו ביוצרו ית', וזה שכתב הרמ"ה'.
מאידך הב"ח שם בסי' רמה הבין: ד'ודאי חייב ללמדו תורה שבכתב כולה אפילו דנביאים וכתובים. ואין צריך לפרש זה דפשוט הוא'. והש"ך שם סק"ה סבר שדי לן במה שמלמדו ש"ס, דבו כלול הכל.
נמצא, שחיוב תשלום שכר לימוד הינו מדינא, ומחוייב בו האב, אף אם בנו מתבגר, ולא יוכל לממן חיובו זה מכספי מעשר כספים, כפי שכתב הבאר שבע בסי' מא שהביא האליה רבה בסי' קנו: 'שאינו רשאי להוציא מעות המעשר בלימוד בניו כל זמן שהוא חייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, דהיינו עד שיקרא תורה שבכתב כולה... ולדעת הרמ"ה עד שילמוד ג"כ משנה וגמרא הלכות ואגדות אם אפשר ליה דלא דחיקא ליה שעתא... והשתא זכינו לדין שאינו רשאי להוציא מעות המעשר בלימוד בניו כיון שהוא חייב חוב גמור שילמד לבנו תורה או לשכור מלמד לבנו ללמדו תורה'. וכן פסק באהבת חסד ח"ב פי"ט אות ב: 'ולשלם ממעות מעשר שכר למוד לבניו - אסור לכלי עלמא, דזה הוי מצוה, שמחיב בעצמו ללמד לבניו, או לשכר להם מלמד, ואין לפרע חובו ממעות מעשר. אבל לבני עניים אחרים מתר, ומצוה רבה איכא בזה'. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלג אות ב: 'ודאי הדברים נוטים שלא ישלם זה מכספי צדקה, עכ"פ בלא דחיקא לי' שעתא'.
האגר"מ יו"ד ח"ב סי' קיג הגדיל לומר, שכל היכא שמחוייב בשכר הלימוד מטעם הרשיות, חשיב כחוב אישי, ולא ניתן לגבותו מהמעשר: 'הנה בדבר אם רשאי לשלם שכר למוד הבנות בבי"ס שנקרא בית יעקב ממעות מעשר, ודאי יש חלוק בין בנים לבנות מדינא דללמוד מקרא הא חייב האב ללמד לבניו אף בשכר, וממילא הוא דבר שבחובה שאינו רשאי לשלם מהמעשר, אבל לבנות שאין חיוב על האב ללמד להן תורה, הרי אין זה דבר שבחובה ואם יש צורך היה שייך להתיר ליתן מכסף המעשר. אבל במדינתנו כאן שמחוייבין מדינא דמלכותא ללמדם בבתי ספר שלהם ובחסדי השי"ת על ישראל איכא הרשות ללמדם בבתי ספר שתחת הנהלת ישראל כשרים ויראי ה' שנמצא שאם לא יתן בתו ללמוד בבי"ס כשר כהא דבית יעקב וכדומה להתחנך שם בדרך התורה והאמונה ושמירת המצות הרי יהיה מוכרח ליתן אותה לבי"ס של המדינה שהוא ח"ו ללא תורה וללא אמונה, שזה מחוייב גם לראות שתהיה בתו כשרה להאמין בה' ובתורתו ולקיים כל מצותיו אף בהוצאת ממון, וממילא הוא דבר שבחובה'. נמצא, שאף שהחיוב קאי עליו לא מדין תורה וממצוה, אלא כל היטל ממוני שמחוייב בו, אינו יכול לממן אותו מכספי מעשר. אך לבסוף סייג דבריו, וציין שכל מצות מעשר הינה כשיש בידו ליתן, ואם הוא דחוק יכול ליקח ממעשרות לצורך כך: 'אבל למעשה מה שראוי לפי פרנסתו לשלם זה אינו רשאי ליקח מכסף מעשר. ואם מבקשים יותר, יכול ליקח המותר מכסף המעשר, וזהו גם בשכר למוד דבנים. ולפי חשבון מעשר שלו ניכר שהוא מרויח פחות מכדי הוצאתו שמדינא פטור כי פרנסת עצמו קודם לכל אדם... והוא למעלה יתירא ומדת חסידות ליתן המעשר לצדקה, ולדחוק בהוצאת בני ביתו ודאי אין להחמיר בזה'. לעומתו, ספרי המנחת יצחק ח"י סי' פה והגר"י קמנסקי בספרו אמת ליעקב סי' רמט הערה 134 התירו לשלם שכר בנות ממעשר, כיון שאינו חייב בלימודן.
למותר לציין, שגם לשיטות אלו, המניעה מליטול ממעשרותיו הינה רק על שחייב עפ"י הרשויות לשלם כשכר לימוד, אך אם בוחר במוסד לימודים יקר יותר מהמחוייב בו, בשל החינוך התורני שבו, יהא מותר לו לממן את הפער שנדרש לשלם מעבר לסכום שהיה חייב בו, מלבד שכר מלמד מקרא.
מנגד, הפרי יצחק ח"ב סי' כז סבר שניתן לממן שכר לימוד לבנו ללימודי תורה שבע"פ, ורק על שכר לימוד תורה שבכתב אסור: 'נראה דמכש"כ דמותר לתת ממעות מעשר לשכר לימוד לבנו בן ט"ו שנים, דהא אינו מחויב ללמדו בשכר אלא תורה שבכתב ואינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמ' וכמבו' בשו"ע... ולפ"ז ה"ה דיכול לשלם שכר לימוד עבור בנו למשנה וגמ' כיון דדחיקא לי' שעתא, ואף בדאפשר לו מצוה ללמדו משנה גמ' הלכה ואגדה, מ"מ נראה כיון דאין כופין ע"ז ולא הוי חיוב רק מצוה לחודי' מותר לשלם ממעות מעשר'.
המנחת יצחק ח"י סי' פה כתב שאומנם: 'אין לשלם שכר לימוד ממעות מעשר. וממילא נ"ל פשוט דבכלל זה דאין לשלם חובותיו, ונדריו אשר נדר', אך סייג זאת בדווקא אם הפריש מעשרותיו ללא כל התנייה: 'וכ"ז הוא אם בתחילת התנהגותו להפריש מעשר כספים לא התנה כלום. אבל אם התנה אז שיוכל להתנהג בו כרצונו, עי' בברכי יוסף דבעת שמקבל לפרוש מעשר כספים יכול להתנות להתנהג בו כרצונו. מ"מ אי לא דחיקא ליה שעתא טובא, לא נכון לעשות כן'.
כן פסק בשו"ע הרב יו"ד הלכות ת"ת פ"א סעי' ז: 'ואף על פי כן תחשב לו לצדקה לענין שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש אם אין ידו משגת, משא"כ בשכר הלימוד... אך מי שאינו מחשב הוצאה זו במעשר או בחומש שלו הרי זה זריז ונשכר, כמו שאמרו חכמים כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים מה שעתיד להשתכר בשנה זו שיהא ניזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו'.
כמה מהפוסקים חידדו, שדווקא שכר הלימוד אין ליטול מהמעשר, אך חיובים נלווים ניתן לממן ממעשרותיו, ולכן יש לחלק את שכר הלימוד, כמה גובין על שכר המלמד, וכמה על הוצאות נלוות. וראה כן במשנה הלכות ח"י סי' קסה: 'אם צריך לשלוח בנו למחנה קיץ ואין לו משלו, יכול ליתן לו ממעות מעשר עבור המחנה, ולא עבור הלימוד שלומד שם'. ואף לגבי שכר מוסד הלימודים כתב מעין זה: 'במי שאינו יכול לשלם הכל משלו, שיוכל להתפשר עם הישיבה בעד שכר מלמדות קטנה, ויתן להם צדקה ממעות מעשר להישיבה. למשל, אם מבקשים ממנו 100 דולר לחדש, יתן להם עשרים משלו, וזה יהיה השכר מלמדות. אלא שיתן מתנה ממעות מעשר שלו בכל חודש, שמנים דאללאר, ובזה יוצא ידי שניהם. והישיבה יקבלו השמנים דאללאר בתור צדקה, ויתנו לו קבלה ע"ז, והסך עשרים יקבלו כשכר לימוד'.
כיון שעיקר המניעה הינה לשלם ולממן היטלים שהאב מחוייב בהם כחינוך בנו, אפשר שהמוסד יפצל את חיוביו, ויגדיר את גובה שכר הלימוד שמיועד למלמד. ושכר זה לא יממנו מהמעשרות. אך על יתר השירותים הנלווים כהסעה, הזנה, שמירה, תברואה והוצאות משרד יגבו בנפרד, והאב יוכל לממן זאת מכספי מעשר לילדיו מעל גיל שש. פרט לשיטת הברכ"י והאגר"מ שסברו שאין ליטול מהמעשר לתשלום חיובים שמוטלים עליו (רק אם המוסד לא יחייב תשלום, אלא רק ימליץ על גובה שכר רצוי, יוכל ליטול לשם כך מהמעשר).
לקיים דברי חכמים, אני מעתיק מתשובת שו"ת משנה הלכות ח"י סי' קנט, שסיפר: 'ושמעתי ממחותני הגאון הצדיק ר' פנחס מנחם אלתר ראש ישיבת שפת אמת, שבקטנותו כשהלך לחדר, אביו שלח אתו בכל ראש חודש מעות להמלמד כמבואר במג"א, והמלמד לא רצה לקחת המעות. כמובן שחשב זאת לפחיתות הכבוד, לקבל מכ"ק האדמו"ר מגור כסף. וכשהחזיר הכסף, אמר האדמו"ר מגור ז"ל (בעל אמרי אמת) שיחזיר לו הכסף להמלמד, ויאמר לו, דכה"ג כופין על מדת סדום. והסביר הדברים. דבזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום, והכא הרי המלמד נהנה והוא לא חסר, דבהוצאת בניו לת"ת אם הוסיף מוסיפין לו. והוא דבר יקר, ומצוה לפרסם כדי שידעו שלא לצמצם בלימוד בניו לת"ת' (יש להעיר עפ"י דבריו, שהם מכוונים לדעת הש"ך ביו"ד בסי' רמה שהביא את דברי הגמ' בביצה בדף טו שפרנסת האדם קצובה לו מלבד הוצאות שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. אך השטמ"ק שם בשם הריטב"א הבין שלכל דבר מצוה יוסיפו לו אם מוסיף. ואזי אין טעם לחסוך לכל דבר מצוה...).
לסיכום:
חייב האב ללמדו תורה או לשכור לו מלמד. לדעת הש"ך בסי' רמט סק"א וסק"ו רשאי לממן מצוות שאינו מחוייב בהם מכספי מעשר, ובכללם שכר לימוד בנו במוסדות הלימוד שכבר לא מלמדים חומש, גם אם יש לו די כסף לשלם מכספו, וה"ה למימון שכר לימוד ביתו שאינו חייב ללמדה אלא מצוה לחנכה שרשאי ליטול לכך מהמעשר. אך לדעת הט"ז בסי' רמט סק"א אין ליטול לצורך מצוות ממעות המעשר לשכר לימודם (פרט לעלות השמירה, הסעה, הזנה ולימודי חול - שיכול לממן מהמעשרות אם הינו דחוק. רק שכר תלמודו לא יטול מהמעשר), כיון שמחוייב בתשלום זה, אף אם הינם כבר גדולים, כמבואר בפרי יצחק, הבאר שבע והאליה רבה. האגר"מ יו"ד ח"א סי' קמג החמיר בדין זה גם ביחס שכר לימוד הבנות. (אף לשיטתם יכול לממן מהמעשר את הפער שמחוייב במוסד תורני שגובים מעבר לחיוב התשלום העירוני המוכר). ואילו בשו"ע הרב, המנחת יצחק והשבט הלוי היקלו ליטול מהמעשר לחינוך ילדיו הגדולים מגיל 6 (מלבד שכר מלמד החומש), אך כתבו שלא יתן כל מעשרותיו למענם. באורחות רבנו ח"א עמ' רחצ סבר שניתן לשלם שכר לימוד בנו שבישיבה קטנה ממעשר כספים. וטוב שיאמר מלכתחילה כפי שהציע הברכי יוסף, כי מפריש חלק ממעשרותיו לחינוך ילדיו.

כלכלת ילדיו ממעשר כספים
הגמ' בכתובות בדף נ. דורשת על הפסו' 'עושה צדקה בכל עת', זה הזן את בניו כשהם קטנים, והיינו הגדולים מגיל שש, שמצד הדין פטור הוא מלזונם, ולכן צדקה תחשב לו. אבל פחותים מבני שש הוא מחוייב לזון אותם מן הדין ולא יכול לזון אותם מצדקה, כדבאר רש"י שם בד"ה 'זה': 'היא צדקה שאינו חיוב עליו בהם'.
כן פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"י הל' טז: 'הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד בניו תורה ולהנהיג בנותיו בדרך הישרה – הרי זה בכלל מצות צדקה, וצדקה גדולה היא, שהקרוב קרוב קודם', ונפסק כן בשו"ע יו"ד סי' רנא סעי' ג. יש לציין, שראו בפרנסת בניו הגדולים מגיל שש כצדקה ומותר ליטול לכך מהמעשר, אף שכייפינן לאב בדברים לפרנסן גם מעל גיל שש דמבואר בגמ' בכתובת בדף נ. ובשו"ע באהע"ז בסי' עא ומכלימים אותו בגין כך 'עורבא בעי בני, וההוא גברא לא בעי בני', אפ"ה זה לא חיוב גמור, ומותר ליטול מהמעשר למענם.
כ"כ המהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' עה: 'ולפזר מעשרותיו [לבניו] הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר... במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה'. הש"ך בסי' רמט סק"ג למד מדבריו, שהותר לקחת למען כן לבניו, אף אם יש לו יכולת כלכלית: 'ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה'. וכן סבר התשב"ץ קטן בסי' תה כתב: 'אם נדר אדם מעות לצדקה יכול ליתנם אפי' לקרוביו. וכן המעשר כולו יכול ליתן לקרוביו'.
הברכי יוסף יו"ד סי רמט סק"ג תלה עפ"י דין זה את הטעם שלא מקפידים העולם בנתינת מעשר בדקדוק: 'נראה דטעם הדבר משום שאמרו ז"ל הזן בניו ובנותיו צדקה, וכיוצא. וא"כ הרוב, חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו, לכן לא דקדקו בזה הראשונים'. אך שם בסעי' יח הסתייג מכך מעט: 'לאו שפיר עבדי. חדא, דהן לו יהי כדבריהם דבזה מוציאים טפי ממעשר, מ"מ יש מצוה וסוד בהפרשת המעשר, וכל שבידו... וצריך לדקדק בדבר להפרישו ולדקדק בחשבון... מ"מ אי לא דחיקא ליה שעתא טובא לא נכון לעשות כן'. טעם נוסף שהברכ"י כתב, שאומנם האב לא חייב בפרנסת בניו מגיל שש מדינא, אך מוטל עליו לפרנס אותם: 'הוא דבר מוכרח לעשותו, אי מצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים באשתו אמרו, דכרוכין אחריה והיא מעכבת לשלחם על פני חוץ, ואי מצד שיחת הבריות ולעזה עליו מדינה. וא"כ אין להוציא ממעות מעשר מזונות בניו'.
אך הט"ז יו"ד בסי' רמט סק"א שלל מיסוד הדברים ליתן לבניו מכספי המעשר: 'תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים... דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת, וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים'. וכבר תמה עליו האור החיים הק' בספרו ראשון לציון יו"ד רמט מדברי הגמ' והפוסקים הנ"ל שפרנסת בניו גדולים הינה צדקה.
גם ערוך השולחן שם סעי' ח סבר שלא ניתן לתת לפרנסת ילדיו הגדולים מגיל שש מהמעשר: 'אבל הוצאות בניו ובנותיו הקטנים אף על גב דדרשינן ועושי צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים [כתובות נ' א] מ"מ אין זה בכלל צדקה ועל צד הדרש אמרו חז"ל כן כלומר דגם זה מצוה אבל חלילה לחשוב זה בכלל צדקה דאל"כ לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה'. ותמהו עליו ביחווה דעת ח"ג סי' עו מכמה אנפי, וכן הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"ה, והעלה הציץ אליעזר שם בדעתו שהמליץ לנהוג כן, ולא מדינא: 'ומסתברים הדברים שגם כוונת הערוה"ש בזה הוא לא מעיקרא דדינא, כי אם משום תיקון עניי דעלמא שהוא משום למען תלך בדרך טובים, וכדמצינו בערוה"ש שם בסעי' י' שהסתמכותו בזה הוא על מה שאמרו בזה דורשי רשומות ואל יבוא בכל עת אל הקדש כלומר דהצדקה שדרשו על קרא דעושי צדקה בכל עת לא יבא בזה אל הקדש ע"ש. הרי שזה יותר בע"פ דרך המוסר והדרש'.
בשו"ת ישכיל עבדי ח"א יו"ד סי' יג גם אסר ליטול לכלכלת ילדיו מהמעשר, אך התיר בשעת הדחק באם מתנה ע"כ מראש: 'ואם דחיקא ליה שעתא טובא יכול להתנות מעיקרא שיעשה בהם כרצונו ואז יוכל לזון בהם בניו ובנותיו היתרים על שש'.
האגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג דחה את אפשרות פרנסת בניו מהמעשר, מפני שסבר שהאב מחוייב בכך מדיני מזונות אשתו, ולא יכול לשלם חובותיו מהמעשר: 'מצינו שמחוייב ליתן להאשה מדין מזונות חד סעודה יתירתא או גם תרתי ותלת לארחי ופרחי... וזהו ראיה גדולה להר"ן ס"פ אף על פי שכתב בטעם שזן קטני קטנים שהוא עד שש שנים משום שכיון שהן נגררין אחריה א"א לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם ומדין מזונות שלה נגעו בה עיין שם, שהרי חזינן שמחוייב ליתן לה בעד ארחי ופרחי מדין המזונות מטעם שאין יכול לומר לה שתהיה אכזרית. ולא תתן כ"ש בבניה שלא יוכל לומר לה שתהיה אכזרית... ולכן נראה לע"ד ברור שהיכא שהאם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר משש ברצון האב, ואף שהם גדולים, כל זמן שאין הדרך שבנים כאלו ילכו להרויח לפרנס עצמן שיתחייב האב לזון גם אותם מדין מזונות אשתו, דלא גרעי מארחי ופרחי. והם ארחי ופרחי קבועים, שהאב קבעם אצלה ואינו יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א בזה"ז ובפרט במדינתנו שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו ובנותיו אף הגדולים מצד חיוב מזונות שלה עד שיהיו כפי הדרך שהולכים להרויח. ואם בני משפחתו או בני משפחתה אין הולכין להרויח עד נישואיהן אז מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו חייב במזונותיהן, כל הזמן שדרים עמהם יחד. וממילא אין יכול לזונם מכסף המעשר שהוא כחוב'.
אולם השבט הלוי ח"ה סי' קלג לא קיבל דבריו: 'ומה אעשה שדבריו אינם נראים כלל לעקור הלכות קבועות ופשטות... דפרנסת הבנים יותר משש רק מגדר צדקה'.
כן סבר ציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"ד סק"א: 'דמותר לו לאדם להוציא כסף המעשר עבור הוצאת בניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם ואפילו אם יש בידו לפרנסם ממקום אחר, כל עוד שאין בעיר תקנה מפורשת נגדית על כך, א"כ פשוט הדבר דה"ה גם דמותר להוציא כסף המעשר, או לנכות מכסף המעשר, עבור הוצאת חיתונם סידורם והחזקתם על שלחנו גם לאחר מיכן, כשאין להם פרנסה, ומכש"כ כששקודים על תורת ד''. אומנם חילק שם בס"ג אם התחייב בהחזקת החתן, שאז לא יהא רשאי ליטול ממעשרותיו למען כן, אא"כ התחייב רק בהסתמך על כך שיממן אותם מהמעשרות: 'יש חילוק בין כשמחזיק אותם מתוך רצון טוב מבלי קבלת התחייבות על כך בפניהם, ובין כשמחזיקם מתוך התחייבות, דכשמחזיקים שלא מתוך התחייבות יוכל בכל גוונא להחזיק בם מכסף מעשר. אבל כשמתחייב בפניהם להחזיקם, אזי צריך שיחשוב על כך שיחזיקם מכסף מעשר בשעת ההתחייבות, אבל אם לא חשב על כך בשעת ההתחייבות יש מקום לומר שלא יוכל להוציא עליהם מכסף מעשר, משום דהו"ל אז כפורע חובו מכסף מעשר'.
חילוק זה נמצא כבר בדברי החתם סופר ח"ב יו"ד בסוסי' רלא: 'נמצא לנידון שלפנינו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר, ש"ד. ומ"מ נ"ל מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו... אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג... ואין אדם פורע חובותיו ממעשר'. מהאי טעמא למד ציץ אליעזר שם לגבי מימון נשואי בתו וסידור דירה: 'דאם נותן בלי התחייבות ורק מתוך רצון טוב, יכול בכל גוונא לתת מכסף מעשר. ואם נותן מתוך התחייבות, צריך שיהא דעתו על כך בשעת ההתחייבות, ואם לא כן לא יוכל בכה"ג לתת אח"כ עבור כך מכסף מעשר'. והגדיר שם בסק"ה שכל שהתחייב מבלי להחיל על עצמו חיוב חוקי, שלא חתם על התחייבות זו באופן שיגבו מנכסיו, אזי נחשב כאילו לא מחויב בו.
וכן ביחווה דעת ח"ג סי' עו דן בסברתו ותלייתו בדברי הר"ן והחולקים ע"כ, והסיק שהגם שאב מחוייב בפרסת בנו עד שיגדיל, אך מדיני הצדקה הוא, ושפיר יכול ליטול מהמעשר לכך: 'ודע שאע"פ שהרבנות הראשית לארץ ישראל התקינה לפי צורך השעה, שבזמנינו יש לחייב את האב במזונות בניו גם היתרים על שש שנים, עד גיל חמש עשרה שנה, וכמו שהאריך בתוקף תקנה זו הרב הגאון רבי עובדיה הדאיה... וראה עוד בתשובת הגאון ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג... ועל פי תקנה זו דנים ופוסקים בבתי הדין הרבניים כאן, וההוצאה לפועל כופה את האב לבצע את פסק הדין. מכל מקום נראה שיכול האב לנכות דמי פרנסת בניו ובנותיו היתרים על שש שנים ממעות המעשר. לפי שלא באה התקנה הנ"ל להפקיע מצות הצדקה מהאבות המפרנסים את בניהם ובנותיהם, אלא רק לכוף על הנוהגים באכזריות על בניהם ובנותיהם, ונוטשים אותם בעירום ובחוסר כל, להכריחם ולכופם לזון ולפרנס את בניהם שלומדים עדיין בבתי הספר ואומנות, עד שיהיו בגדר חי נושא את עצמו ולמצוא טרף לנפשם'.
כסניף נוסף להיתר ליטול ממעשרות לפרנסת בני ביתו, הביא הגר"ע יוסף משו"ת אבקת רוכל בסי' ג שס"ל שחיוב מעשר כספים הוא לאחר ניכוי הוצאותיו הצריכות לביתו: 'אין מפרישין מן הריוח רק מה שירויחו יותר על הוצאתם, מאכיל' ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור, ומהמותר יפרישו'. כן הביא הכנסת הגדולה בהגה' הטור יו"ד בסי' רמט סק"א בשם הרב מתתיה טריויש מתשובה בכתב ידו, וכ"כ מהר"ם ברודה בסי' יד. הרי שאפשר שחישוב הכסף המחוייב במעשר הינו לאחר כלכלת בני ביתו (גדר זה צריך תלמוד גדול, וכי חיי רווחה ומותרות אישיים יהיו כלולים בכלל הוצאותיו שאינם כלולים בחישוב המעשרות? וכבר חש בכך המנחת יצחק ח"ה סי' לה להחשיב: 'בדרך הממוצע, ולא בפזרנות יתירה, שאין לפזר יותר מהרגיל על חשבון המעשר'.). אך החיד"א בברכ"י בסי' רמט סק"ה פקפק בהגדרתו של האבקת רוכל ונדחק בו. ברם גם הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"ה סק"ה הביא את שיטתם, וסבר לסמוך עליהם, כאשר עיקר חיוב במעשר כספים הינו ממנהג ולא מדינא, והתיר ליטול: 'מהכסף מעשר לכל צרכי מצוה לרבות תשלומי מסים'. וכן הקל המנחת יצחק ח"ה סי' לה לגרוע את מיסי הבית מהתחשיב של המחוייב במעשר. נמצא, דלשיטתם בחישוב רווחיו החודשיים יש לגרוע תחילה את שכר הדירה והמיסים העירוניים, הוצאות החזקת מחסן ופלאפון וחשמל ואף פוליסת הביטוח של ביתו ותכולתו, ומעונות ילדיו ואף דמי מטפלת ובייבי-סיסטר ששילם בכדי לצאת לעבודה. ובשבט הלוי ח"ה סי' קלג סק"ד התיר לנכות הוצאותיו, רק למי שמצבו דחוק.

להשיא ילדיו מכספי המעשר
יש לבחון דיון זה על פי יסוד חיוב האב להשיא את בנו. שכן אם זו חובה על האב, אסור לו לתת מעשרותיו להפטר מחיוב דקאי עליו. ואם אינו אלא מצוה, אזי יהא תלוי בפלוגתת יש לממן וליתן ממעשרותיו לצורך מצוה.
הגמ' במסכת קידושין בדף כט. מנתה בין מצות הבן המוטלות על האב שיש לאב להשיאו אשה, ולמדו זאת מהנאמר מירמיהו כט, ו: 'קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים'. והמשיכה הגמ' לומר שהאב עושה זאת ע"י חיתון בנו ונתינת נדוניה לביתו: 'ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצו עלה אינשי'. ולכאורה עולה מגמ' זו שזהו חיוב גמור על האב.
והנה הרמב"ם והטשו"ע לא הזכירו חיוב זה על האב, והשמיטוהו. ובעמק שאלה בראשית שאילתא כא אות ב הבין שזהו חיוב ומצוה מדברי סופרים ואסמכוה אקרא. וכן מבואר בלחם משנה בהל' אישות ריש פרק כ שהחיוב לתת לביתו נכסים בכדי להשיאה אינו מדינא דקרא, אלא מצוה שהסמיכוה אקרא. ומסתבר, שיש צרכים בסיסים שכל הורה מחוייב לממן, ואותם לא יוכל ליטול מהמעשר, אך היתר מכך, יהא מותר ליטול מהמעשר, באם נצרך לכך והתנה מראש ע"כ.
הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"ד סק"ז צידד והתיר לנצרך ליטול מהמעשר לשם נישואי ילדיו, באם התנה מראש כן: 'ואדרבא נראה לומר דבכגון דא שתומך ביו"ח (ביוצאי חלציו) כדי שיוכלו לבנות ולהקים בית נאמן בישראל וישקדו בהשקט ושלוה על דלתי התורה והעבודה'. בספר הלכות מעשר כספים פי"ב הביא בשם הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר שמותר לאב להתחייב בכדי להשיא ביתו על סמך כספי המעשר, אך לא יוכל להשתמש בכסף המעשר לשלם חוב שהתחייב מכבר בכדי להשיא ביתו, בלא שהתנה תחילה ע"כ.

האם מותר להתעכב ממסירת הצדקה ליעודה – איסור 'בל תאחר'
הגמ' במסכת ר"ה בדף ו. הביאה דין איסור לאחר את הנדבה והנדר שאדם חייב בו, ובכלל זה כללה את הפסוק 'מוצא שפתיך תשמר ועשית', שיש להשמר ולשלם את נדריו והבטחותיו שלא יאחר לשלמם. דעת רבא שם: 'וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא. דהא קיימי עניים'.
התוס' שם בדף ד. בד"ה 'צדקות ומעשרות' הקשו, מדוע רבא סבר שעובר לאלתר על האיסור, הלא עובר על איסור בל תאחר, רק אם עברו עליו ג' רגלים ולא נתן את שהתחייב. ויישבו התוס': 'וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"מ דקיימי עניים, אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים'. הרי שבאם העני לפניו עובר על איסור בל תאחר מיד, ואם אינו לפניו עובר לאחר ג' רגלים, אם לא הוציא את הצדקה והמעשר מממונו.
ואילו הרשב"א שם יישב בהאי קושיא: 'ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא, אלא בחיוב [עשה], דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה דמשום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא'. כלומר, כשיש לפניו עניים מחוייב ליתן להם מיד את הצדקה שהתחייב, ולתוס' עובר מיד בלאו, ולרשב"א עובר מיד בעשה, אך על הלאו לא עובר מיידית אלא לאחר ג' רגלים.
אולם הר"ן לא קיבל את תשובתם: 'ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה', וסבר שדין ג' רגלים נאמר אך על: 'מידי דתלי במקדש כחייבי הקדשות והקרבנות תלי בג' רגלים, ומידי דלא תלי במקדש כצדקה, לא תלי ברגלים כלל'. ולא קיבל את החלוקה באם ישנם עניים לפנינו: 'וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי עניים'. וסבר שמחוייב בלאו רק באם נמנע ליתן לעניים שלפניו, או שהחליט שלא יתן לעניים, ואין מניעה מלהחזיק בכספים עד שיבואו לפניו עניים, ולא נדרש ממנו לחזר אחריהם בכדי ליתן להם את הכספים שבידו: 'היכא דקיימי עניים קאי עלה דצדקה בבל תאחר לאלתר... משמע דכל היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש מה שנדר ומניח אצלו עד שיבאו עניים, אבל לחזר אחריהם אין לנו... והגזבר אם ממתין עד שיבאו עניים הגונים או מחלקה מעט מעט אינו עובר. גם אנו מטעם זה, אין לחוש אם הנודר משהה אותה בידו מפני שאנו נודרים לדעת שיהא הנודר עצמו כגזבר לחלקה לפי ראות עיניו'.
וכן פסק רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ח ה"א: 'חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים'. וכן פסק השו"ע ביו"ד בסי' רנז סעי' ג כדבאר הש"ך שם סק"ה.
נמצא, שכל עוד לא הגיעו לפניו עניים אינו מחוייב להוציא את הכסף. אך אם יבואו לפניו עניים, לא יוכל להמשיך לשומרם לבני ביתו. וכן לראשונים שאסרו להחזיק את הצדקה למעלה מג' רגלים, לא יוכל לאגור ולחסוך לצורכי בני ביתו.
אלא שמצאנו בראשונים, שמהני להתנות על הצדקה מלכתחילה, ולייעד אותה לפי ראות עיניו.
רמב"ם שם כתב: 'ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני, אינו צריך להפריש'. והסיק מכך הב"י שיכול להתנות שלא יתן לעניים הראשונים שיבואו לביתו, וכן סבר הרא"ש בר"ה פ"א סי' א שע"י תנאי יכול לשמור ולהניח בידו את מעות העניים לפי ראות עיניו, ולא עובר על בל תאחר. וכן פסקו הטוש"ע ביו"ד קנז סעי' ג: 'כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו, ליתנם מעט על יד על יד, כמו שיראה לו'.
ואכן כתב ערוך השולחן בסי' רנז סעי' ח: 'אם אמר מפורש ליתן לעניים הגונים שישרו בעיני באיזה זמן שאמצאם אינו עובר עד שימצא הגונים', אף אם יחלוף זמן רב. וה"ה שניתן להתנות שיתן לבני ביתו, ולא יעבור על שנמנע מליתן לאחרים.
כן הביא הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה במתנות עניים ח, א סק"ח בשם החזו"א עיצה להתנות מראש על המעשרות שנותן שלא יגיע לכלל מכשול: 'ולכן טוב לנהוג למי שמתחיל לתת מעשר כספים שיתנה שכל המעשר שיפריש לא יחול עליו שם צדקה, עד שיבא ליד העני, כדי שלא יבא לידי חששות של בל תאחר'.
אלא שהשל"ה הק' מסכת חולין פרק נר מצוה אות סג כתב: 'ואף אם זיכה השם יתברך שיש לו מעשר הרבה, ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובשנה הששית של שמיטה כדין מעשר תבואה. ואותן האנשים המעכבים את מעשרותיהם באופן שנשאר בידם עד אחר מותם, הם כסילים בחושך הולכים שאין מקיימים בעצמם המצוה'. הביאו האליה רבה בסי' קנו סק"ב.
לדינא, כתב האגר"מ יו"ד ח"א סי' קמד להתיר לאסוף כספי צדקה עבור צורכי משפחה, הגם שימשך כמה שנים: 'וגם ברור שרשאי לקבל ע"ז צדקה לא רק כשכבר נשתדכה וקרוב לזמן החתונה, אלא אף בזמן קודם, ואף בלא נשתדכה כדי שיהיה לו במה לשדכה ולהשיאה... שרשאי גם קודם שנשא שעדין אין לו הצורך, לקבל צדקה בשביל הצורך שיהיה לו אחר הנישואין... רשאין האחין להפריש הצדקה שלהם עבור זה, אף עתה שעדין לא נשא, אם לפי דעתם צריכין להתחיל לאסוף בעד זה מהיום'. אומנם בכדי להגדיר שבני המשפחה 'נתנו' את הצדקה, הם מחוייבים שהכסף יצא מהרשות הממונית שלהם: 'אבל צריכין להוציא מרשותם ולהקנות לאחיהם תיכף, דאל"כ לא יצאו עדין במצות צדקה. ואם אינם מאמינים לו שיקיים התנאי לישב וללמד יצטרכו להניח בבאנק בפאנד מיוחד ע"ז כדי שיצא מרשותם סך הצדקה, שרק אז מקיימין מצות הצדקה'.
לצאת יד"ח כל השיטות, יכול ליתן את הכסף לגמ"ח בנתיים, שיהנו בו אחרים, וכשיזקק בנו, יוכל לקחת את שאסף למענו.

שיעור הראוי ליתן צדקה לבני ביתו
התשב"ץ קטן בסי' תה כתב: 'אם נדר אדם מעות לצדקה יכול ליתנם אפי' לקרוביו. וכן המעשר כולו יכול ליתן לקרוביו', וכן הש"ך ביו"ד בסי' רמט סק"ג הביא בשם המהר"ם מרוטנבורג: 'ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר... במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל. ומשמע דמותר, אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה'. ללא כל הגבלה בשיעור הנתינה לקרוביו.
ברם המשנה בפאה פ"ח מ"ו אמרה: 'היה מציל, נוטל מחצה ונותן מחצה. היה לו דבר מועט, נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם'. כלומר, לא יתן כל המעשר לקרוביו, אלא חצי. הירושלמי בפאה פ"ח ה"ה הביא מחלוקת ר' יונה וחזקיה, אם יתן לקרוביו חצי בלבד או יותר. ובתוספתא בפאה פ"ד ה"ב מבואר שיכול ליקח לקרוביו אף שני שליש: 'אבה יוסה בן דוסתאי אמ' משום ר' ליעזר, רצה נותן לפניהם שליש ומניח שתי ידות לקרוביו'.
למד מכך האור זרוע ח"א בהל' צדקה בסי' כב שרשאי להפריש מהמעשר לצדקה לקרוביו בשיעורים אלו, כל שלא פירש אחרת להדיא: 'ונראה בעיני דוקא שהפריש הצדקה כדי לחלק בין עניי העיר או בין עניים דעלמא, אז לא מצי ליתן לעניי קרוביו אלא למר מחצה ולמר שני חלקים. אבל אם הפריש הצדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעת הפרשה שיש דעתו לחלקה בין עניי העיר ובין עניים דעלמא, זכו בה קרוביו עניים. כי מסתמא כל הנותן צדקה על דעת התורה נותן, והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים'.
כן פסק החכמת אדם כלל קמה סעי' ה: 'הפוסק צדקה לעניי עולם אינו רשאי להחזיק לקרוביו לבד אבל רשאי להחזיק המחצה לקרוביו ויש אומרים שני שלישים (עיין בית יוסף סימן רנ"א). והשאר צריך לחלק לענים אחרים'. בספר 'בצדקה ומשפט' פ"ג בהגהה כ הביא בשם החזו"א, דלא קיי"ל כהי"א בחכ"א, אלא יתן מחצה לקרוביו.
נמצא דלשיטתם היכא שלא אמר מראש שיתן לקרוביו מהצדקה, יוכל לתת להם עד חצי או שני שליש מכספי מעשרותיו.
אך האגר"מ ביו"ד בסי' קמד לא כתב כל מגבלה של שיעור שניתן להעביר לקרוביו, רק דן אם מותר ליתן כל מעשרותיו לאדם אחד. ואפשר דהיה פשוט בשאלה שם שמגייסים את הקרובים ליתן לקרוב, והוי כאילו התנו מראש על המעשרות.
מספרים שרבי יונתן אייבשיץ' השיב ליהודי שביקש להפטר מנתינת צדקה בטענה, שמקיים כבר מצות צדקה עפ"י דברי הגמ' בכתובות בדף נ.: 'ועושי צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת. דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים... רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה. וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים'. די לן במה שמפרנס אנוכי את ילדיי, ומשאיל ספרים לאחרים. השיב לו רבנו יונתן, שעל כך נאמר 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש', ולא נכון להפטר תמיד בטענה שכבר מקיים את הציוי 'עושה צדקה בכל עת'. אלא מחוייב ליתן צדקה גם לאחרים. וכן הביא הערוך השולחן בסי' רמט סעי' י: 'וכבר אמרו בזה דורשי רשומות: "ואל יבא בכל עת אל הקודש", כלומר: דבהצדקה שדרשו על קרא ד"עושי צדקה בכל עת" – לא יבוא בזה אל הקודש'.

לפרוע ממעשרות מסים ממשלתיים וביטוח לאומי
מצאנו שתשלום המס יכול להחשב כנתינת צדקה, כמבואר במסכת ב"ב בדף ט.: 'אם עושין צדקה, מוטב. ואם לאו, באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע, ואעפ"כ נחשב להן לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה'. כלומר, המס שניתן נחשב כצדקה. ובביאור האי טעמא, באר המהרש"א שם בד"ה 'ואעפ"כ' באר שבנתינת המס, מיקל על הנטל מעל העני: 'מפני שעכו"ם נוטלין מן העשיר תחת העני'. כן באר המאירי שם להדיא: 'שאף גובינת המס כשהוא נותנו בנאמנות יש בו צד צדקה, והוא שמנכה חלק העניים, או שמתוך כך נושאים פניו והעניים מתרחמין'. אך לא נאמר, שכיון שהתכלית והייעוד של המס הינו לרווחת אוכלוסיה שבמצוקה ולנזקקים, ולסיוע למוסדות תורה וחסד, הרי הוא שותף לתרומה זו.
מהאי טעמא סבר האור החיים הק', בספרו ראשון לציון בסי' רמט שניתן להחשיב את המס כחלק מחישוב המעשר, ולנכות את מיסיו מהמעשר. ובשו"ת דעת כהן יו"ד בסי' קלב גם נקט כן: 'ברור הוא שהכסף שנלקח מהם לצרכי קופת הצדקה של ישראל ה"ז ממש כספם של ישראל, ובנוגע לקופת הממשלה אין אנו צריכין כלל לאותן הסברות של רוב ומיעוט, שהרי ברור הוא שממון רב של ישראל נמצא בהכנסת הממשלה, וכמשכ"ל. וי"ל עוד ע"פ סוגיא דבב"ת ט' ע"א באגדתא שם, דגם מה שנכרים נוטלים מישראל נחשב לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה, והיינו מה שנוטלים גם ע"י כח המלכות, א"כ נחשבים הכספים של ההכנסות שישראל מכניסים להממשלה, בכל מקום שהם, לכספי צדקה של ישראל, ואם אח"כ הם לוקחים מזה, מדידהו קא שקלי, ולא נפיק מעולם מבי גזא דרחמנא, ואין שום איסור לקחת מהכנסה זו לצדקה של ישראל'.
בשו"ת מלמד להועיל ח"ב יו"ד סי' קב חכך בעניין: 'ואולי אם מתחילה הבטיח לקהל סך ידוע והיה מתחילה בדעתו ליתן ממעות מעשר דשרי משום דרוב הוצאות הקהל לדבר מצוה הם וצ"ע. ואולם מתשובת מהר"י אסאד נראה דאסור גם בכה"ג'.
למעשה, פסק המנחת יצחק ח"ה סי' לד להחשיב את תשלום המס כנתינת מעשר כספים: 'היכא דנודע בודאי, דנותנים המס שלו לצדקה, ולאותו הצדקה, אשר הנותן מצוה ליתן, בודאי אפשר לנכות מהמעשר'. כן הובא בשם הגרש"ז אוירבעך בספר הלכות מעשר כספים פרק כד, סעי' יא, עמ' קצט (אינו תח"י): 'כיון שחלק מהמסים הולך למטרות צדקה, כגון סעד, בריאות וכדו', על כן בארץ ישראל שרוב הנהנים מכספי הסעד הם יהודים, מותר לשלם מכספי המעשר את אותו החלק שהולך למטרות... אמנם בחוץ לארץ אינו רשאי לעשות כן'. וכן הורה בחשוקי חמד ב"ב בדף ט..
כן נקט הציץ אליעזר ח"ט סי' א פ"ה שניתן להתנות תחילה ליתן ממעשרותיו למס מיועד לצדקה לישראל: 'שיוכל לשלם מזה גם למסים בהיות שגם זה נחשב כתשלום - למצוה, או שינכה לפי חשבון ממה שמורידים לו עבור מסים, ויחשב זה אפ"ה כמקיים מצות מעשר כספים, ומכש"כ כשמשלם מזה עבור מסים - לישראל שהכל הולך כמעט לצרכי הציבור – הישראלי'.
בשו"ת ישכיל עבדי ח"א יו"ד בסי' יג סבר שהדחוק יוכל לקזז מהמעשרות את דמי המיסים שמועילים וחוסכים לעניים: 'אינו יכול ליתן ממעות מעשר רק כשיעור התוספת שהוסיפו עליו בגלל העניים, אך המגיע לח' עצמו חייב לשלמם מן החולין... וכן כתבנו בשם הר' פרי השדה ח"ג סי' קס"א דמטע"ז התיר לפרוע מס הקהל גם דהוא דבר שבחובה וכ"כ שם בשם הר' עיקרי הד"ט כנ"ל והנה ודאי דנ"ד לא גרע ממס הקהל שהתיר הר' פרי השדה ובכן ודאי דה"ה בנ"ד יודה הר' ז"ל להתיר אם היה דעתו בכך בעת שהפריש וגם אין יכולת בידו לשלם'.




^ 1.יש להרחיב בהגדרת מצב דוחק כלכלי, ואכמ"ל. ברם, זאת נציין, שמי שהוא בעל חוב לאחרים, כולל מציאות של מינוס בבנק – לא נכון שיתן במצב זה מעשר כספים, ויותיר את בעלי חובו ללא כיסוי.
החיד"א בספר דבש לפי אות פא ס"ק כז הביא ביאור קדמונים על הפסוק בשופטים ה, ב: 'בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו ה'. קודם 'בפרוע פרעות בישראל', יש על אדם לפרוע חובותיו, ולאחר מכן 'בהתנדב עם', יכול להתנדב לתת צדקה. והעושה כן, אז ברכו ה''.
בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קצה כתב: 'וזה פשוט אצלי, שכל אדם שהוא בעל חוב לאחרים וע"י הפרשת מעשר כספים ממעט בפרעון חוב, לא טוב עושה בעמיו'.
בתשובות והנהגות ח"א סי' תקס סק"ב כתב משמיה דהרב מבריסק זצ"ל: 'דכל מי שמצבו דחוק, עד שזקוק לעזרה מאחרים, ואינו חי בדרך מותרות כלל, רק חי בדוחק עם ב"ב, א"צ ליתן מעשר, וכמבואר ברמ"א ס' רנ"א ס"ג. רק יקח לעצמו את כסף מעשרו. וכן בני תורה הנצרכים לא יקחו ממעשר של אחרים כשאפשר משל עצמם... ויש אומרים משמו של רבינו החזון איש זצ"ל, דאף דמדינא פטורים מ"מ לא יפסידו מנתינת מעשר כי מה שמרויח ממניעת נתינת המעשר הולך לריק ברופאים או שאר הוצאות שאינם לפרנסתו'. (לפי דברינו בגליון זה, יש הרבה תשלומין שניתן בשעת הדחק להחשיבן ולכוללן כמעשר, ואולי דחוק זה, יד"ח דברי הגר"א בכך).
בדרך אמונה, מתנות עניים פ"ז ציון ההלכה ס"ק ריד הביא משמיה דהחזו"א שהורה לאחד שהיה לו חובות, שירשום חשבון המעשר, ויפרענו אח"כ אחר שישלם חובותיו.
אך בדרך פקודיך, הנהגות ישרות אות כט סבר שפריעת חובותיו כלולה בכלל צדקה, ויכול לפרוע את חובותיו מכספי מעשר, כי גם פריעת בעל חוב היא מצוה. ותימה, הלא אין לפרוע חובות ממעשרות. אולי התכוון שאינו חייב במעשר בהיותו בעל חוב.
צ"ב בטעם הדין, אם משום שסברי שהלכה שהמעשרות הינם מנהג ואילו החזר חוב הינו חיוב דאורייתא. או משום שאינו חייב במעשרות במצב כלכלי זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il