תקיעת שופר יש בה ג' בחינות: הראשונה - עקדה ומתן תורה, הימים המאושרים של גילוי מלכות שמים. השניה - גאולה לעתיד לבוא, "והיה ביום ההוא" וכו'. והשלישית - מה שבינתים, שמתבטא ע"י התרועה. "יום תרועה" - "יומא דיבבא" (ראש השנה לג, ב) כנגד ימי הגלות. הראשונה והאחרונה ישרות והאמצעית שבורה ורצוצה, לפעמים בגנוחי גניח ולפעמים ילולי יליל.

וזה אפשר לומר בכונת דברי רבי יצחק (ראש השנה טז, א): "למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים כדי לערבב את השטן". כשישראל היו יושבים על אדמתם, כשהכל הולך למישרים, אף אז היתה ההלכה של "המריעים", כשדומה שאין מקום ליבבה; ומאידך גיסא כשהם עומדים, כשנתלשו ממקומם ועומדים בבחינת ארעי, אף אז "תוקעים", אעפ"י שאז דומה שהכל נהפך ליבבה, אלא שהכל בא בכדי לערבב את השטן. כשנמצאים במצב מנוחה מוכרחים להזכיר את היבבה, צריך להזכיר בכדי לדעת שאין זה מוכרח להיות בטבע, שזהו נס נסתר, שצריך להרגיש, לדעתו ולהודות עליו בכל יום, שלא יהא מצב של "וישמן ישורון ויבעט"; ומאידך גיסא, כשכל העולם כולו נהפך לגיהנום, כשכל האנחות כולן מתאחדות לאנחה אחת מחרישת אזנים, כשמריעות חצוצרות המלחמה, אף אז יש אפשרות לערבב את השטן בהזכרת התקיעה הישרה של גילוי שכינה בעבר ובעתיד, מתוך הכרת אמונה ברורה כי הימים הם ימי מעבר, והתרועה היא הקדמה לתקיעה שלאחריה.

וזהו: "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון בשמך יגילון כל היום" וכו' (תהילים פט, טז-יז). כי רק עם ישראל הוא יודע פירושה של תרועה, יודע כי גם בזה אור פני ה' יהלכון אתנו, וגם במדת הדין, שהם ימי ראש השנה, אז - "ה' אורי". וע"כ "בשמך יגילון כל היום" - "כיום הזה שהוא מאפיל ומאיר" (סנהדרין קי, ב). באיזה שהן תקופות ביום תמיד יש בהם הגילה - גילו ברעדה. ומתוך זה "בישועתך ירומו".