לפני כמאה שנים, חי בארצות הברית הרב יעקב יוסף הרמן, יהודי צדיק ומכניס אורחים גדול, שרבים כינוהו 'החפץ חיים של אמריקה. ביתו, רוחמה, התחתנה עם הרב משה שיין, וביחד עימו נסעה לעיירה מיר באירופה, כדי שיוכל ללמוד ולגדול בתורה בישיבת מיר.
בספרה, 'הכל לאדון הכל', היא מספרת את הסיפור הבא: לאחר שהתארסתי עם משה, הלכנו לאחד המשרדים כדי לסדר את המסמכים שלנו. לצורך המסמכים, היינו צריכים שהורי יבואו עימנו. הגענו לחדר ההמתנה באותו משרד, וראינו שם שולחן עם ארבעה מושבים פנויים. באופן טבעי, אני והארוס שלי, התיישבנו בשני כסאות סמוכים, ואילו אבי ואימי התיישבו בשני כסאות מרוחקים, משני קצות השולחן.
'עקצתי' את הורי ואמרתי להם: אני ומשה מכירים זמן קצר, וכבר חשוב לנו להיות קרובים זה לזה, ואילו אתם נשואים שנים רבות, ועדיין רחוקים זה מזה.
אימי ביקשה מאבי לענות לי, וכך הוא ענה לי: הקשר בינך ובין משה הוא חדש וטרי, ועדיין אינו חזק כל כך, לכן כדי להרגיש קשורים, עליכם לשבת במקומות סמוכים. אני ואמא, אחרי כל מה שעברנו ביחד, הלבבות שלנו כה מחוברים, עד שגם אם נהיה בשני קצות העולם, נהיה קשורים זה לזה...
הסוד הגדול של הזוגיות היהודית, נעוץ בחיבור פנימי עמוק וצנוע. מול התרבות השולטת היום ברחוב, המחפשת כל העת להחצין את הקשרים הזוגיים, וחושבת שהאהבה הנכספת נובעת מקשרים גופניים המוחצנים לכל עבר, מלמדת היהדות שהאהבה היא שירת הלבבות, ולכן עליה להישאר פנימית ומוצנעת.
וכבר דרשו דורשי רמזים, שהחתן מקדש את כלתו בטבעת, הדומה בצורתה לאות ס', כדי לרמוז על הסוד הפנימי המצוי בחיי הזוגיות.
עניין זה מתגלה במשכן ובמקדש במצווה שהצטווינו בפרשתנו על הכרובים "ועשית שנים כרבים... מקשה תעשה אותם, משני קצות הכפרת... ופניהם איש אל אחיו". הכרובים ממשילים את קשר ישראל והקב"ה, כקשר בין איש ואשה, כפי שביארו חז"ל (יומא נד) שעל הכרובים נאמר "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".
ובאמת, כשנכנסו נכרים להיכל, וראו את הכרובים, הרי שבעיניהם החיצוניות, הגסות והטמאות דימו לחשוב, שחס וחלילה, ישראל עובדים לעבודה זרה של עריות, עד ש"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום (כלומר – זלזלו בישראל), שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה" (שם).
אך מי שידייק בגמרא זו, יבין את עומק העניין. כל זמן שהכרובים היו בתוך קודש הקודשים, במקום צנוע ופנימי, הדבוק כל כולו בה' אלוקי ישראל, זה היה קדוש ונשגב, אך כשנכנסו הנוכרים והמקום הפך לפרוץ לעיני כל, הרי שמיד הם הוציאו זאת לשוק, ואז יש כאן פריצות וערווה, כי כשהקשרים הזוגיים מוחצנים לעיני כל הרי הם ח"ו הופכים לפריצות.
ואם נוסיף ונדייק במבנה הכרובים, הרי שהצטווינו שהם יהיו משני קצות הכפורת, ללמדנו שסוד הקשר הזוגי מצוי גם כשהזוג נמצא פיזית מרוחק ב'שני קצות השולחן', אך העיקר שבלבבו פנימה הוא מקשה אחת.
ויהי רצון, שנזכה כולנו לבתים קדושים וטהורים, מלאי אהבה לאלוקים, ומתוך כך אהבת קודש פנימית ומכוונת בין איש לאשתו!