- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
201
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה, א – ג).
נזכרו פה שלוש פעמים 'תרומה'. ובפירוש רש"י "אמרו רבותינו שלוש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים. ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהם קורבנות ציבור. ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו י"ג דברים האמורים בעניין" וכו'.
אם כן, יש כאן שלוש תרומות. בשתי תרומות הראשונות של תרומת האדנים ותרומת המזבח, כל אחד נותן בקע לגולגולת. כלומר, כל ישראל משתתפים בתרומות אלו בשווה. שאר ענייני המשכן, זו ההתנדבות של כל אחד ואחד כפי מה שהוא רוצה לתרום. שתי התרומות הראשונות הם חובה, ותרומה שלישית התנדבות.
אנחנו מכירים את ההתלבטות והדיון בגמרא. האם מי שמצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה ועושה או מי שאינו מצווה ועושה יותר גדול. באמת יש צדדים לכאן ולכאן. מי שאינו מצווה ובכל זאת עושה, יש כאן התנדבות, יש כאן דבר שהוא לפנים משורת הדין, בא מתוך לבבו של האדם, ולא מפני שהוא חייב, ולכן היה מקום לחשוב שמי שאינו מצווה ועושה יותר גדול. באה הגמרא ואומרת שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. התוספות מסביר, כי מי שמצווה יש לו התנגדות פנימית, אדם לא אוהב להיות מחוייב ויצרו תוקפו להתנגד, והואיל ויותר קשה למי שמצווה ממי שאינו מצווה, ובכל זאת הוא עושה אז הוא גדול יותר. הריטב"א ועוד ראשונים מפרשים שמי שמצווה, כשהוא מקיים את הציווי, הוא מוציא לפועל את הציווי האלוקי. הציווי לא בא ממנו, מצד האדם, אלא ממקום גבוה, מצד ריבונו של עולם, ובמובן זה הוא גדול יותר ממי שאינו מצווה, כי זה דבר מוחלט. לכן הבסיס של המשכן, האדנים, היה צריך להיות בציווי, דבר מוחלט שבא מכלל ישראל. היסוד חייב להיות יצוק, חייב להיות קבוע, כי מי שמצווה ועושה זה קבוע וזה לא משתנה, זה לא הולך לפי הרצון שלו, מתי הוא רוצה מתי לא רוצה, הוא מצווה והציווי הזה הוא תמידי הוא אלוקי. וכל אחד מישראל היה צריך להביא בקע לגולגולת עבור תרומת האדנים, וכך גם כל ישראל צריכים להיות שותפים בשווה בהבאת הקורבנות, ואז הקורבן מקבל גדר של קרבן ציבור. על גבי זה אפשר לבנות מדרגות של התנדבות, יש אנשים שמתנדבים קצת, ויש אנשים שמתנדבים יותר, ויש שמתנדבים עוד יותר, מדרגות מדרגות בהתנדבות, וזה טוב מאוד שיש גוונים בתוך הציבור. אבל היסוד כאמור צריך להיות מוחלט. לכן בשלושת התרומות האלה, שתי תרומות הראשונות הם חובה, והתרומה השלישית הזהב, הכסף והנחושת וכל השאר, התרומה לפי נדבת הלב, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב).
המעלות שבתורה ובצדקה – מעלה עצמית ומעלה מעשית
בחומש הראי"ה על הפסוק 'ויקחו לי תרומה', מובאים דברי הרב שמביא תנא דבי אליהו: "כשאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר להם 'ויקחו לי תרומה'". לכאורה מה הקשר בין 'נעשה ונשמע' ל'ויקחו לי תרומה', מבאר הרב, הלשון של "ויקחו לי תרומה" כבר הקשו עליה רבים למה לא כתוב 'ויתנו לי תרומה'. פשט הפסוק הייתי אומר שימנו אנשים שיקחו מכולם תרומה לה', ובכל זאת למה לא כתוב 'ויתנו לי תרומה'. ולשון זו חוזרת שלוש פעמים ' ויקחו לי תרומה', 'מאת איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי', 'וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם', למה הלשון 'תקחו' ולא כתוב 'יתנו'.
אומר הרב, כשאדם נותן צדקה, יש לצדקה שתי בחינות, מטרה אחת של הצדקה היא לסייע לעני שחסר לו ולתת לו כמה שהוא צריך לצורך קיומו. זה הצד המעשי של הצדקה. אבל יש עוד תפקיד לצדקה, האדם מתרומם ומשתלם על ידי ההתנהגות הטובה והנכונה שלו, האדם רוצה לתת והוא מבטא בזה את טוב לבו, הוא נותן, ועל ידי הנתינה הוא עצמו נעשה שלם וטוב יותר. יוצא שהקב"ה ציווה אותנו לתת צדקה, לא רק בשביל להשלים לעני את מה שחסר לו, הקב"ה יכול לסדר לעני את מחסורו גם באופנים אחרים. המגמה האלוקית בנתינת צדקה היא כדי שלאדם יהיה לב טוב, או באופן יותר עמוק כדי שהאדם יוציא את טוב הלב שלו מן הכוח אל הפועל, ואז הוא עולה במדרגה ונהיה אדם יותר מתוקן ויותר מושלם. וזה עניינה העיקרי של הצדקה. האדם בטבעו הוא טוב וצריך הוא לגלות את הטוב הזה ולהוציא אותו אל הפועל.
אמרו חכמים בגמרא במסכת שבת (קד.) "מאי טעמא פשוטא כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים" - הרגל של האות ג' פונה לאות ד', ד' זה דלים, זה העניים, ג' זה גומל חסדים, אז שיהיה הגומל חסדים רץ אל הדלים כדי לסייע להם. זאת אומרת, יש כאן רמז שזה עניינו של גומל חסדים. בכלל, ביחס בביטוי בין 'גומל חסדים' לעומת 'צדקה', אפשר לבאר כדברי הרב שצדקה כמו שהרב ביאר במעלה הראשונה של הצדקה, שאדם רואה מישהו שהוא מסכן וחסר לו והוא מרחם עליו, ובגלל שהוא מרחם עליו הוא בא ועוזר לו. גמילות חסדים, זו מידה יותר גדולה, אדם מחפש איך לעשות טוב, הוא אוהב לעשות חסדים, לא רק שהוא רואה מישהו שחסר לו, והוא מיד בא לעזור לו, אלא הוא פשוט אוהב לעשות טובות, ומחפש מישהו שאפשר לעשות לו טובות. הדוגמה שאנחנו מכירים היא מאברהם אבינו "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). לא רק כשבאים אורחים הוא מקבל אותם ומטפל בהם. אלא מראש הוא מסתכל אם באים אורחים, וכשהוא רואה אנשים מרחוק הוא מיד רץ אליהם. הם בכלל לא התכוננו לבוא אליו, הם הולכים בדרך, אבל הנה אנשים הולכים בחום היום, בטח חם להם, בטח מאוד יפה לארח אותם, והוא רץ אליהם כדי לעשות איתם גמילות חסדים. זה העומק של הצדקה שאדם רוצה לעשות צדקה, וזה הרמז שלאות ג' יש רגל כאילו פונה לאות ד' כדי לסייע לה.
אומר הרב שאותו דבר בלימוד התורה. התורה מקיימת את העולם, אז במובן מסוים לימוד התורה תפקידו לקיים את העולם, "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), בלי התורה העולם לא יכול להתקיים. כשאדם מבין את התפקיד הגדול של התורה, מבין את ערכה של התורה, הוא לומד את התורה מפני שהוא רוצה לקיים את העולם. אבל יש עוד בחינה, מי שיש לו נפש טובה והוא רוצה להיות תמיד שלם ומתוקן, והוא יודע שהתורה היא הדרך הטובה הנכונה המתוקנת והשלמה, אז הוא חפץ מאוד בהשתלמות על ידי התורה, לא רק בגלל התוצאות של לימוד התורה, שמביאות לכך שהעולם מתקיים, שזה כמובן דבר גדול מאוד, אלא הטבע שלו רוצה להיות יותר טוב יותר מתוקן ואין כמו התורה שמתקנת את האדם ועושה אותו יותר שלם ויותר מתוקן. אז גם בלימוד תורה יש שתי בחינות כמו שאמרנו בצדקה. אומר המדרש תנא דבי אליהו כשאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', הם לא אמרו נשמע ונעשה , נשמע מה החשיבות בלימוד התורה, איך התורה מתקנת את העולם, ומקיימת את העולם - ואז אנחנו נעשה. אלא ישראל אמרו 'נעשה ונשמע' הם חפצים בתורה מפני שהתורה עצמה היא הטוב, והם רוצים להידבק בטוב ובשלמות של התורה. עצם לימוד התורה מרומם את האדם ועושה אותו יותר שלם, יותר מתוקן, יותר ערכי, יותר מעולה. זה מה שישראל אמרו 'נעשה ונשמע' שהם חפצים בתורה מצד הטוב שבה, עוד לפני התוצאות שיש ללימוד התורה.
אז כיוון שאמרו 'נעשה ונשמע', אמר הקדוש ברוך הוא 'ויקחו לי תרומה'. הוא לא אמר 'ויתנו לי תרומה' אלא אתם באים ללימוד התורה מתוך שאתם מחפשים את הטוב, אז גם אתם יכולים לתת צדקה כדי להיות יותר מתוקנים יותר מושלמים. לא רק לתת צדקה בשביל שלעני יהיה את כל חסרונו, אלא עצם המעשה הזה שהוא מעשה טוב, הוא מעשה שמוציא מן הכוח אל הפועל את טוב ליבו של האדם ומעצים אותו. זה הלשון 'ויקחו לי תרומה', עבור התיקון העצמי של האדם שיהיה יותר טוב.
מדרגות בהופעת השכינה
ומה המטרה? בשביל מה 'ויקחו לי תרומה' כמובן בשביל "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).
המדרש אומר משל למלך שהייתה לו בת יחידה ואהב אותה מאוד והיא הגיעה לפרקה להינשא, והגיע מלך אחר שנשא אותה ולקח אותה לאשה, אמר לו המלך, אבי הבת, אני הייתי צריך לתת לך את בתי כי היא צריכה להתחתן, אבל אני גם לא יכול להיפרד ממנה, אז אני מבקש רק עשו לי קיטון אחד בכל מקום שאתם נמצאים, כדי שיהיה לי מקום שאני יכול לשכון יחד איתכם, יחד עם בתי.
הגמרא במסכת שבת (קה.) אומרת, שכשהקדוש ברוך הוא נתן לישראל את התורה הוא כאילו נתן את עצמו. אנכי - 'אנא נפשי כתבית יהבית' אני את נפשי כתבתי ונתתי את עצמי, כאילו התורה זה ריבונו של עולם. התורה היא הופעת רצונו של הקב"ה, וישראל מופיעים את רצונו של הקב"ה. וכשישראל מופיעים את רצונו של הקב"ה, מופיעה השכינה. והיכן השכינה נמצאת - מצד אחד כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ואם אין בית מקדש, אין מצב של 'ושכנתי בתוכם', ומצד שני, חז"ל אמרו (מגילה כט.) שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים, שכינה בתוכם, גלו לבבל, שכינה בתוכם, בכל מקום שישראל נמצאים, גלתה שכינה עמם.
אז היכן השכינה נמצאת רק בבית המקדש או בכל מקום שישראל נמצאים, אפילו יחיד שלומד תורה שכינה כנגדו, שלושה שלומדים תורה "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים פב, א), שם הקדוש ברוך הוא נמצא. חמישה, יש יותר השראת שכינה. עשרה, השכינה מקדימה לבוא (ברכות ו.). מאה עוד יותר... אנחנו רואים את זה במשנה במסכת ברכות (פרק ז' משנה ג) שאם מזמנים במאה אז מוסיפים עוד שם, מזמנים באלף מוסיפים עוד וכו'. הוי אומר ישראל מופיעים את השכינה בעולם. ויש מדרגות בהופעת השכינה. איך ישראל מופיעים את השכינה בעולם, כשהם עושים את רצון ה', וכשרצון ה' מופיע זו השכינה. אדם לומד תורה, מופיע רצון ה'. שניים לומדים, שלושה לומדים, עוד יותר הופעת שכינה, עוד יותר גילוי שכינה. מדרגות מדרגות בגילוי שכינה.
קדושת בתי הכנסת ובתי המדרש
חכמינו זיכרונם לברכה אומרים במסכת מגילה (כז.):
"דרש בר קפרא מאי דכתיב "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵש" (מלכים ב כה, ט). בית ה' זה בית המקדש בית המלך זה פלטרין של מלך ואת כל בתי ירושלים כמשמעו ואת כל בית גדול שרף באש" - מה הכוונה לבית גדול - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חלוקים, אחד אמר בית שמגדלים בו תורה, ואחד אמר בית שמגדלים בו תפילה. אחד אומר בית מדרש איפה שעוסקים בתורה זה נקרא בית גדול. ואחד אמר מקום שמתפללים בו כלומר בית הכנסת. מי שאמר תורה דכתיב "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, יא). הרי שבית גדול הוא מקום תורה. ומאן דאמר תפילה דכתיב "סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע" (מלכים ב, ח, ד). ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד" - כלומר אלישע עשה מופתים מתוך תפילה מתוך בקשת רחמים. זאת אומרת, שעניין התפילה זה עניין גדול. אז אם כן, מה זה בית גדול - מקום תפילה.
ועוד אומרת הגמרא במגילה (כט.): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט" (יחזקאל יא, טז) אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". שהם נקראים מקדש, מקדש מעט. מסביר המהרש"א, שזה מובן על פי המשך הפסוק "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם", מה מקדש מעט בארצות אשר באו שם - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. כלומר בתי מדרשות ובתי כנסיות, הם בחינת 'מקדש מעט'. קדושת המקדש הגדולה והעליונה מתפשטת גם לבתי הכנסת ובתי המדרש שהם המקומות המיוחדים להופעת התורה ולתפילה. ולכן יש הלכות מיוחדות בענייני בית הכנסת ובית המדרש שדומים להלכות בית המקדש. אסור לסתור דבר מבית הכנסת אלא אם כן על מנת לבנות.
והגר"א מביא מקור מהספרי מנין לנותץ אבן אחת מההיכל שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב, ד) ומסביר שמדאורייתא אסור לסתור בית הכנסת כמו שאסור לסתור את בית המקדש.
ה'חתם סופר' אומר מי ששובר ספסל בבית הכנסת עובר בלאו מהתורה "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם" כלומר זה שייך לה' אלוקיכם ולא תעשון כן, צריך לשבור בתי עבודה זרה, "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן" (דברים יב, ג) וכל זה לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם (שם פס' ד) לא תעשו כן למקום שהוא מיוחד להופעת ה'. גם ציוד של בית הכנסת יש בו קדושה. יש בזה מחלוקת, מה הגדר של הקדושה של בית הכנסת, האם זה ממש גדר של קדושה או שזה כמו תשמישי מצווה. תשמישי מצווה הם כמו ציצית, בשעה שמשתמשים בהם צריך לנהוג בהם כבוד אבל אחרי שנגמר השימוש בהם, אין בהם המיוחדות הזאת, לא צריכים לזלזל, אבל הם מיוחדים לשימוש. אולם תשמישי קדושה כמו תפילין יש להם קדושה עצמית. איזה גדר יש לקדושת בית הכנסת, יש בזה דעות, אם יש בזה קדושה דרבנן או הם רק תשמישי מצווה. על כל פנים יש להתבונן בדבר הזה, כשנכנסים לבית הכנסת צריך להרגיש שיש כאן השראת שכינה. השכינה שורה בבית מקדש מעט. צריך להתרגל לזה כדי שאם ירצה ה' ונזכה לבניין בית המקדש, אנחנו כבר נדע איך להתנהג באופן המתאים לקדושת בית המקדש.
הופעת השכינה לדורות בבתי הכנסת
בהמשך אומרת הגמרא במסכת מגילה כ"ט:
דרש רבא מאי דכתיב: "ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, מניין שאין הכוונה לבית המקדש, כי המשך הפסוק "מעון אתה היית לנו בכל דור ודור". כלומר הקב"ה עשה לנו מעון, והוא נמצא ומופיע במעון בכל דור ודור, גם בזמן שאין בית המקדש קיים, יש בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מעונו של הקב"ה. ולכן אומרת הגמרא: "אמר אביי מריש הווא גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנישתא" - הייתי רגיל ללמוד בבית ולבוא לבית הכנסת כדי להתפלל, כיוון ששמעתי שאמר דוד: "ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (תהילים כו, ח) זה בית כנסת ובית מדרש - "לא הוי גריסנא אלא בבי כנישתא" הייתי לומד רק בבית הכנסת.
מצוות המורא בבית הכנסת ובית המדרש המשך ממורא מקדש
ספר היראים אומר על מצוות מורא מקדש "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא כה, יז) - ציווה בהיכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד שכתוב "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל). לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, ומצינו שבית הכנסת ובית המדרש נקראו 'מקדש'. כלומר לדעת ספר היראים המורא בבית הכנסת ובית המדרש הוא מדאורייתא, כשם שיש מצוות מורא מקדש, כך גם יש מורא בית הכנסת ובית המדרש, שהם מקומות המיוחדים לעבודת ה'.
מדרגות מדרגות בהופעת השכינה. בבית המקדש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בבית המקדש מופיעה השכינה בצורה היותר עליונה שיכולה להיות, כי זה השיא של הופעת השכינה. בית המקדש כולל את כל ישראל. אמרנו שהכול תלוי בריבוי עם, ככל מה שיותר רבים עובדים יחד את ריבונו של עולם, יותר מופיעה השכינה. התגלות השכינה על ידי שישראל עושים את רצונו של הקב"ה. זה אומר שבניין המקדש הוא גילוי של העבודה הכללית של עם ישראל, לא הבניין יוצר את הופעת השכינה, הבניין הוא רק הגילוי. הוא מגלה את הופעת השכינה שנמצאת בישראל. חלילה וחס כשישראל לפני חורבן הבית לא עשו את רצונו של הקב"ה אז הבית איבד את משמעותו. ואז אומרת הגמרא שהחרבת בית המקדש לא הייתה פגיעה כביכול בריבונו של עולם, כי 'בית חרוב חרבת'. זה כבר היה בית חרב במהות שלו, וטיטוס הרס בית חרב, כי כל עניינו של בית המקדש זה להופיע את השכינה שנמצאת בישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אז כשאנחנו מדברים היום שצריכים לבנות את בית המקדש, הכוונה שיש להופיע את השכינה בישראל. בניין המקדש זו גם מצווה, ועל ידי המצווה הזאת אנחנו מופיעים את השכינה. עניינו של בית המקדש הוא להופיע את השכינה שנמצאת בישראל, לעשות מקום המגלה שיש שכינה בישראל. מה פירוש יש שכינה בישראל - ישראל מגלים את ריבונו של עולם, על ידי שהם עושים רצונו, רצונו של הקב"ה זו הופעת שכינה, ובית המקדש מראה את העובדה הזאת. אותו דבר בעיר שבונים בה בית הכנסת, מגלים שהעיר הזאת רוצה הופעה של קדושה ויש בה בית שמבטא את ההופעה הזאת. אבל אם זה בית כנסת שאנשים לא מגיעים אליו, ואין הציבור קשור בעבודת ה', אין לזה משמעות. זה בית חיצוני. אז המצווה "ועשו לי מקדש", היא מצווה שאנחנו נופיע את המקדש, 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - כפשוטו בתוכם של ישראל תעשו מקום להופעת השכינה. אז מה שאומר המדרש נתתי את בתי ואני לא יכול להיפרד ממנה, הקב"ה כאילו מבקש מאיתנו שאנחנו נופיע אותו ונגלה אותו, זה עניינם של ישראל. כל תורה שאנחנו לומדים, כל מצווה שאנחנו עושים, יש בזה הופעה של שכינה. 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
משנכנס אדר מרבין בשמחה - בין שמחה שטחית לשמחה עמוקה
אנחנו נמצאים בחודש אדר ו'משנכנס אדר מרבים בשמחה' (תענית כט.). אני רוצה קצת לדבר על עניינה של השמחה.
היו יחידים שכבר שאלו אותי מה עושים, איך מרבים בשמחה?!
במסכת שבת (ל:) הגמרא אומרת:
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת", מה הבעיה, מדוע לגנוז את קהלת, "מפני שדבריו סותרים זה את זה" , יש סתירות בתוך הספר. מצד אחד כתוב "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" (קהלת ח, טו) - כלומר השמחה היא דבר מאוד טוב. ומצד שני כתוב "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, ב), כלומר השמחה היא לא טובה. אז יש כאן סתירה. מסביר הרב (בעין אי"ה שבת פרק שני צ"ה) שהסתירה מאוד עמוקה. כי להיות בשמחה זה עניין של השקפת עולם, האם האדם צריך להיות אופטימי, לראות את כל הדברים בטוב, להיות תמיד שמח, תמיד מאושר, או שאדם צריך להיות ביקורתי, לראות שהעולם הזה עולם קשה, עולם של התמודדות, ניסיונות וחושך וכדומה, אמנם עולם שהוא פרוזדור לקראת ההיכל לעתיד לבוא. אבל כאן בעולם הזה שהכול קשה, האדם צריך להיות מאוד רציני ולא יכול להיות שמח. זוהי שאלה כללית של התנהגות, זו לא שאלה פרטית אם כן לשמוח או לא לשמוח, זו שאלה של דרך חיים. האם אדם צריך לפתח אופי שמח ומאושר שרואה את הטוב, או להיות עם אופי שרואה את הבעיות והקשיים וחושב איך להתמודד איתם ואיך לנצח אותם וכו'. שתי שיטות, וקהלת אומר פעם ככה פעם ככה, ואי אפשר שתהיה סתירה בדבר כל כך מרכזי ומהותי, לכן רצו לגנוז את ספר קהלת.
ממשיכה הגמרא ואומרת, מה בכל זאת התשובה לסתירה שפעם אומר קהלת שצריך לשבח את השמחה ופעם לשמחה מה זו עושה. עונה הגמרא, שהשמחה שהוא משבח זו שמחה של מצווה. והשמחה שהוא לא משבח זו שמחה שאיננה של מצווה. "ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה שנאמר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב, ג, טו). מפרש רש"י קחו לי מנגן – מפני הכעס נסתלקה שכינה ממנו. כלומר, אדם כדי שיהיה בשמחה, צריך לקחת מנגן שינגן, וכשהאדם יהיה בשמחה, תשרה עליו שכינה. אז מה קהלת רוצה ללמד אותנו - יש שמחות שהן שטחיות ורדודות, אדם נהנה מענייני העולם הזה, מעניינים רגעיים, ואחרי שהוא נהנה זה עובר וחולף, ואז הוא אפילו מרגיש ריקנות, זו לא השמחה האמיתית הקבועה. איזו שמחה הוא משבח, השמחה שהיא שמחה יציבה, שמחה עמוקה, שמחה תמידית, זו שמחה של מצווה. כשאדם עושה דבר טוב, כשאדם עושה מצווה, כשאדם מתחבר אל ריבונו של עולם, הוא מתרומם, הוא מתעלה. ועניינה של השמחה זה שאדם נהיה שלם. כשאדם חסר לו משהו הוא נהיה עצוב, כשאדם לא חסר לו ויש לו הכול אז הוא שמח. השמחה עניינה השתלמות. כשאדם עושה דברים שעושים אותו יותר שלם, יותר מתוקן, הוא נהיה אדם אחר, אדם טוב, שמחתו היא שמחה קבועה. לעומת זאת, אם אדם נהנה מאיזה דבר רגעי הוא לא משתנה לטובה. הוא נהנה מאיזה דבר גשמי ובאותו רגע יש לו הנאה כלשהי, הוא שתה יין נהיה שמח, זו שמחה שהיא לא נמשכת, אחרי שפג היין, הוא חוזר למצבו הקודם, ולפעמים אפילו מתעצב כתוצאה מהירידה הזאת אחרי שהיה בשמחה. אבל כשאדם עושה דברים שעושים אותו יותר שלם, יותר מתוקן, יותר טוב, המציאות הזאת היא מציאות שנשארת היא לא מציאות חולפת. זו השמחה שקהלת משבח, זו שמחה של מצווה.
אז כשנכנס אדר מרבים בשמחה, בשמחה של מצווה כמובן. באיזו שמחה מרבים - מרבים בלימוד התורה! זה עושה את האדם שמח! מרבים בקיום המצוות, בקיום מצוות שבין אדם לחברו. זה הפשט שמשנכנס אדר מרבים בשמחה.
טבע האדם לשמוח – ועלינו לכוונו לשמחה האמיתית
נתבונן בעוד נקודה שהרב עומד עליה (שם עין אי"ה שבת פרק שני צ"ח).
הרב אומר שיש לאנשים גישות שונות איך יש להתייחס לטבע האדם, לנטיות הטבעיות שלו, שבדרך כלל הן נוטות לצד החומר, לצד האושר השטחי וההנאות החולפות. יש אומרים שצריך להילחם בנטיות האלה שמושכות לצד החומר ולדכא אותם, כי אלו נטיות שמושכות אותו לדברים לא טובים, דברים גשמיים, אפילו אם הם לא איסורים אבל כשהוא נוטה לכל הנטיות החומריות, הוא נהיה יותר נמוך ומגושם. לכן צריך להילחם עם נטיות אלו ולא לתת להם למשוך אותו ולהוריד אותו. יש כאלה שאומרים שהואיל וזה הטבע של האדם, צריכים לחיות עם זה. לא צריכים לדכא נטיות. הנטיות הן טבעיות והכי טוב שהוא יחיה כמו שהוא. שתי הגישות האלו לא נכונות. מה נכון - הנטייה של האדם להיות שמח, ולחפש את הדברים המשמחים, היא הנטייה שאדם נוטה לה באופן טבעי, אלא שבדרך כלל הוא נוטה באופן שטחי לשמוח בדברים החיצוניים. צריך לחנך את האדם לקחת את הנטייה הזאת ולהרים אותה ולהפוך אותה לנטייה עמוקה יותר, לא לחפש באופן רדוד את הסיפוק, אלא לכוון אותו שיהיה יותר עמוק, יותר עליוני, כלומר לא להילחם עם נטייה זו ולדכא את כוחות הנפש, אלא לכוון אותם לכיוונים הטובים והנכונים. בשלב הראשון, נכון להילחם עם המידות, אבל בעצם המטרה היא לכוון את האדם. כל מידה שיש לאדם, כל תכונה שיש לו, הוא צריך להשתמש בה ולכוון אותה לאפיקים הטובים ביותר המושלמים ביותר והמתוקנים ביותר.
אמונה מביאה לשמחה
המהר"ל בגבורות ה' מדבר על עניינה של השמחה. והמהר"ל אומר ככל מה שהאמונה יותר גדולה כך השמחה יותר גדולה, השמחה היא תלויה באמונה. המהר"ל מביא מאמר חכמינו זיכרונם לברכה שכל העונה אמן בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן (שבת קיט:), מה זאת אומרת - שכאשר הוא אומר אמן בכל כוחו, הוא מתכוון, הוא מאמין, כשהוא נותן ביטוי לאמונתו ואומר אמן בכל כוחו, בכל הכוונה, בכל האמת וההכרה, ואומר את זה באופן היותר שלם ומתוקן, לא שהוא צועק, אלא זה יוצא מעומק הלב, אז פותחים לו שערי גן עדן. בגן עדן יש שמחה, והאנשים מאושרים. כלומר, חכמינו זכרונם לברכה רוצים להגיד לנו, שמי שמאמין הוא שמח, פותחים לו שערי גן עדן.
והפשט הוא שהאדם המאמין, הוא נשען על ריבונו של עולם, הוא בוטח בקב"ה, והוא מרגיש שהקב"ה תמיד מלווה אותו ועוזר לו ושומר עליו ורוצה את טובתו, כי הוא אוהב את בריותיו ובמיוחד את ישראל. אז כשאדם נמצא עם אמונה מאוד גדולה, יש לו כמובן ביטחון בה', וממילא הוא בא לידי שמחה. ומה שקרה למשה רבינו בחטא שהוא הכה את הסלע, זו הייתה בדיוק נקודה של חולשה, כביכול, הוא כעס ואיבד את השלווה ואת הביטחון בקדוש ברוך הוא. כתוב "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי" (במדבר כ, יב), כלומר הייתה כאן איזו חולשה לרגע, משה רבינו המאמין הגדול ,כמובן, אבל כאן התורה אומרת שהייתה איזו בעיה באמונה. מסביר המהר"ל אילו היה מאמין באמונה וביטחון מלא היה שמח, והיה ביישוב הדעת, ואז גם שיש בעיה שהוא לא מוצא בדיוק את הסלע, לא מאבד את הביטחון, לא משנה ממה שהקדוש ברוך הוא אמר. הקב"ה אמר דבר אל הסלע אתה רואה שזה לא יוצא מיד, אתה צריך להמשיך להיות בוטח בקב"ה. המהר"ל חוזר על זה כמה וכמה פעמים אילו היה מאמין היה שמח ואם היה שמח אז לא היה כועס ולא היה מכה, כי השמחה תלויה באמונה, וכגודל האמונה גודל השמחה.
התבוננות במאורע של פורים מביאה לשמחה
אז איך 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', משנכנס אדר ופוגשים את האירוע הגדול הזה, שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו מהמן הרשע, וההצלה הזאת הייתה ממוות לחיים, שזו הייתה הצלה של כל עם ישראל ובבחינה מסוימת יותר גדולה מאשר יציאת מצרים. במצרים יצאנו משעבוד לגאולה ופה הייתה גזרה 'להשמיד ולהרוג ולאבד' ולא רק שבטלה הגזרה אלא פתאום התהפך הגורל ובמקום 'להשמיד ולהרוג ולאבד', "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", וכשרואים את יד ה' הגדולה עלינו לטובה, זה ממלא אותנו באמונה גדולה מאוד, וזה ממלא אותנו בשמחה. נכנס אדר, כל החודש הזה מבטא שהכול נהפך לטובה. כל החודש הזה אנחנו חיים את האירוע הגדול הזה, שהקב"ה היטיב איתנו כל כך, וזה ממלא אותנו באמונה גדולה ובשמחה. ההתקשרות, ההתבוננות בטוב ה', הגדולה שהקב"ה היטיב איתנו, זה גורם לנו להתמלא באמונה שהיא מביאה אותנו לידי שמחה.
זה עניינו של החודש הזה, התחזקות באמונה גדולה, ואין שמחים אלא בדבר של מצווה. ובזה אנחנו עולים ממדרגה למדרגה, מפורים לפסח, בע"ה יתברך.
אומנותו של בצלאל
הרב דוד דב לבנון | התשס"ג
קדושת בניית בית המקדש
שיחת מוצ"ש פרשת תרומה תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' אדר תשפ"ה
"וְעָשׂוּ לִי (ארון) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"
הרב יוסף כרמל | אדר תש"ע
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש תרומה
רבנים שונים | כ"ט בשבט תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
למה משווים את העצים לצדיקים?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך ללמוד גמרא?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
למה תוקעים בשופר בראש השנה?
למה ללמוד גמרא?
מה מברכים על פיצה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
עד אחד בעדות אשה
יבמות דף פח ע"א
הרב יאיר וסרטיל | תמוז תשפ"ה
עד אחד בעדות אשה -היחס בין הטעמים "עבידא לגלויי" ו"דייקא ומינסבא"
יבמות דף פח ע"א; צג ע"ב; קטו ע"א; קטז ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | תמוז תשפ"ה
ביאור ברכת בלעם חלק ב'
כלי יקר פרשת בלק חלק ב'
הרב חיים כץ | י"ד תמוז תשפ"ה
