בכל שנה ושנה, קוראים פרשת זכור, אך שנה אחת זכיתי לקריאה מרגשת מאוד, החרותה עד היום בזיכרוני.
מעשה שהיה כך היה. באותה שנה, התגוררתי בעיר ערד, והתפללתי בבית כנסת קטן אחד. צעיר המתפללים הייתי, והנה רגע לפני קריאת פרשת זכור, ניגש אלי אחד מזקני המתפללים, ניצול שואה, וחיבק אותי בחזקה.
עמדנו כך חבוקים במשך כל הקריאה, והוא נאנח אנחה עמוקה, ולחש – "זכור את אשר עשה לך עמלק". חשתי, שבחיבוק זה הוא העביר מדור לדור את מקל זיכרון מעשה עמלק, והציווי למחותו...
אנו קוראים את זכור בשבת שלפני פורים, כדי "לסמכה למעשה המן שהיה מזרע עמלק, וכדי להקדים זכירת מחית עמלק לעשייתה, וכדכתיב: והימים האלה נזכרים ונעשים" (משנה ברורה תרפה, א).
וכעין זה, מצאנו שעמלק מופיע מספר פעמים בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית, ובכל פעם הוא מופיע לפני התקדמות ועליית מדרגה נוספת בתולדות ישראל.
בפעם הראשונה, סוף פרשת בשלח, עמלק תוקף את עם ישראל בפרק הזמן שבין קריעת ים סוף למתן תורה. נמצא, שתקיפתו מגיעה רגע לפני מתן תורה.
בפעם השניה, בפרשת חוקת, (במדבר כא, א) נאמר "וישמע הכנעני מלך ערד, יושב הנגב, כי בא ישראל... וילחם בישראל, וישב ממנו שבי". חז"ל מבארים, שהמדובר בעמלק יושב הנגב, אלא שהעמלקים התחפשו לכנענים, כדי שישראל לא יוכלו להתפלל בצורה מפורשת כנגדם. גם שם מדובר בערב הכניסה לעבר הירדן המזרחי, והארץ המובטחת.
הפעם השלישית, בזמן שאול, (שמואל א' טו), כשהוא נשלח על ידי שמואל למחות את עמלק. בשליחותו זו הוא מצטווה לקיים את הציווי שהצטוו ישראל בכניסתם לארץ (סנהדרין כ:) "להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". על המצוות להתקיים דווקא בסדר הזה, לכן כשהעם התעלה למדרגת מלך, וכהכנה להקמת המקדש, הצטווה שאול להכרית את עמלק.
שאול לא סיים את המלאכה, וכך אנו פוגשים את עמלק בפעם הרביעית, בעת ששאול נופל בקרב מול פלישתים, חוזרים דוד ואנשיו לעירם צקלג, ומגלים (שמואל א', ל) שהעמלקי שרפו את עירם ושבו את נשיהם וילדיהם. הם רודפים אחריהם, ומכים אותם מכה ניצחת. וכך, ערב הקמת המלכות הנצחית של ישראל, מלכות בית דוד, וכהכנה לבניין המקדש, אנו נלחמים שוב בעמלק. (במקרה זה, התנ"ך קורא להם 'עמלקי' ולא עמלק, שהרי עמלק עצמו כבר הוכה בימי שאול, ונשאר רק אגג, וכנראה הכוונה כאן לשבטים שהיו קרובים לעמלק המרכזי).
הפעם החמישית היא בימי נס פורים, ערב הקמת בית המקדש השני, מנסה המן העמלקי להשמידנו, ואנו ניצלים בהנהגת מרדכי ואסתר.
ובימינו, בערב שיבת ציון המתחדשת, מכה בנו קשות העמלק הנאצי. על זיהוי העם הגרמני כעמלק, מסופר, שבזמן שבא הקיסר הגרמני לביקור בארץ, לרגל חנוכת תעלת סואץ, יצאו כל יהודי ירושלים לקבל את פניו. כידוע, הלכה היא שמצווה ללכת לראות את כבוד מלכי אומות העולם, כדי שבעזרת ה' נזכה לראות בעתיד שכבוד מלכי ישראל יגדל מכבוד מלכי הגויים.
אולם, הרב יוסף חיים זוננפלד, לימים רבה של העדה החרדית בירושלים, לא יצא לקבלו, מפני שאמר שמסורת בידיו מהגר"א, שגרמניה היא עמלק. ומדובר על כ- 40 שנה לפני השואה.
ובאמת, יש סיבה פנימית עמוקה לכך שעמלק מגיע תמיד לפני מדרגה חדשה של עם ישראל. עמלק, הוא תמונת המראה של עם ישראל, ישראל שורש הקדושה "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו", ועמלק שורש הטומאה "ראשית גויים עמלק".
כשאדם יוצא למיזם חדש, יש אנשים שבאים ואומרים לו – אין לך סיכוי להצליח, שהרי אלו ההפגמים במיזם שלו. וכאן המבחן שלו, אם ישבר מדבריהם, נמצא שהפגמים גדולים מידי, ואין בכוחו ליישם את המיזם החדש. אולם, אם יהפוך את המראה שהם מציבים מולו להזדמנות, הרי יתקן את פגמיו, ויהפוך את המיזם שלו למוצלח יותר.
זה מה שקרה ליעקב אבינו. ערב שיבתו לארץ, נאבק עימו המלאך. על מאבק זה נאמר לשון 'ויאבק', 'ויחבק', 'ויתקשר', כביכול יש כאן שניים שווים, שמנסים להפיל זה את זה. וכשיעקב ניצח, מתברר שלמלאך אין שם, ואילו ליעקב נולד שם חדש – ישראל. עשיו תאומו של יעקב הציב מולו מראה, וכשיעקב התמודד מולו, הוא הפך זאת למוקד לצמיחה והתקדמות, וזכה גם בכוחותיו של עשיו.
זה עניינו של עמלק, נכדו של עשיו. המבחנים שהוא מציב בפנינו, מחייבים אותנו להתמודד ולצמוח למקומות חדשים.
ויהי רצון, שבפורים נשתה הרבה יין, יתגלו לנו סודות חדשים, נמחה את עמלק ונצמח למקומות חדשים. פורים שמח!
לחיים! לחיים!