עין איה על שבת א כד
שבת י:): "ושלותה כ"ו, דכתיב שתים עשרה שנה וגו'".
מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון. ע"כ גלגלה ההשגחה האלהית את מצבם של אלה החטאים העומדים לנס למשל ולשנינה לאות לבני מרי, בשני הצדדים בשוה, וכפי אורך מדת תקופתם המוגבלת הטעימם שפלות והכנעה וגם גדולה ושלוה, ושני המצבים השתמשו בהם אך לרעה, עד אשר הוכיחו לדעת כי אין במציאות תנאי חיים שיוכלו להובילם אל דרך התיקון והטוב. ע"כ נדונו בכליה, "הפוך רשעים ואינם" . ואם נשים [] לדעת כי אין לנו דבר מושכל במקרה, נתאים את מספר כ"ו הנמצא במספר שם ד' ית' באותיותיו והוא כולל כל המדות המונהגות ממנו בעולם, כי שמו ית' הוא על שם פעולותיו. ע"כ בין בשימוש הדין שהשפיע להם שפלות וטירוף המצב, בין בחסד וגדולה שהופיעו עליהם, בכולם השתמשו לרעה, וע"ז אמרו ז"ל גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, ואמרו שבמלתה גדולה היא, כי הנקמה האלהית היא מדה גדולה משוערת לתיקון הכללי, עד שהפרט האבוד יהי' גם באבדו נרכס לשלשלת הכלל, להיות ממנו תועלת לדורות ולתקופות יבאו.


עין איה על שבת א כה

עין אי"ה (29)

הרב חיים כץ

add_alert

27 - השפעת הכלל על היחיד

28 - בכל מצב יש ניסיון

29 - היסוד לחיינו הלאומיים

טען עוד

(שבת יא.): "וא"ר ב" מ אר"ח ב"ג א"ר, כל עיר שגגותיה גבוהין מביהכ"נ לסוף חרבה, שנאמר לרומם את בית אלהינו וגו', וה"מ בבתי אכל בקשקושי ואברורי ל"ל בה".
עמוד העולם מתקיים בההשרשה של הדעת האמתית שהמרכז היותר גבוה ונשא שבחיים הוא קדושת החיים לשם השם ית', כל מעשיך יהיו לשם שמים, זהו המקום היותר נשגב שאליו צריכים כל עניני החיים לפנות. ע"כ אם באומה הישראלית, ששם השם ית' שנקרא עלינו הוא כל קיומינו והצטיינותינו בתור סגולה אלהית בעולם, אם נקודות חילוניות יעשו חלילה בלב האומה רמים ונשגבים יותר מהשאיפה של קדושת ברית ד' שעמנו, שע"ז מורה בנין בית הכנסת בתור מקדש מעט גם בארץ גלותנו, הרי נוטל בזה כל יסוד המקיים והמחיה את האומה בחיות האלהית שלה, ותושלך אמת ארצה. ע"כ כל עיר שגנותיה גבוהין מביהכ"נ [] חרבה, להורות שהתעודה של ביהכ"נ, שהיא עבודת השם ית', הוא המקום היותר גבוה שבחיים, שכל פינות החיים הפרטיים כולן אליו יפנו וע"י יתעלו ויתרוממו. ובזה מתמשכת תכלית החיים, לקדושה ולצדק בכל ארחותיהם, והם נבנים ומתקיימים, "קדוש לעולם קיים" . "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" . והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים. ע"כ לא בתור תכשיט חיצוני לחיים צריך לכבדה ולהוקירה, שבזה לא תמצא מקום כ"א בעיתים מזומנות ומקומות של פומבי והליכות סדרים מקושטים בפארים חיצונים, כ"א צריכה היא שתסדר את עצם החיים הישראליים מיד ד' אלהים חיים. ע"כ להשריש זה כקשקושי ואברורי, שהם בנינים של יופי וקישוט לבד, לא באה הקפידא שלא יהי' הביהכ"נ גבוה מהם, להורות שמושגינו בביהכ"נ שהוא המכון לקיבוץ עבודת השי"ת והרמת כח האמונה ויראת ד' בלבבות, אינו ממינם של הקשקושי ואברורי שהם שימושים של קישוט ויופי לבד, שהוא רק בערך טפל וחיצוני לחיים, ואין לתן לביהכ"נ יחש נערך להם עד שיהי' קפידא בגבהם יותר. אמנם בית הכנסת נערך בערך עומק גוף החיים הישראליים, כערך הבתים העקריים, מקומות החיים בעצמם, ועליהם הוא מתרומם, להורות שמטרת כלל החיים ופרטיהם ישובו לתכלית עבודת ד' ושם ד' שנקרא עלינו בכלל האומה, ומסתעף לפרטיה. ע"כ מדקדקת תוה"ק בכל פרטי החיים, "מי מנה עפר יעקב" , "כי אני ד' רופאך" , כרופא שמדקדק עם החולה על כל פרטי תהלוכותיו מפני שהוא מסדר לו את עיקר חייו, לא כמו פדגוג שמלמד לנער הליכות נימוסיות חיצוניות, שלא יפגע במקומות המכוסים שבחיים. והיחש לביהכ"נ עם קשקושי ואברורי עם ברניות עומדות רק לנוי ולפאר, הוא דבר משחית כל יסוד חיי האומה הישראלית, שבנויה להיות דבקה בד' אלהים חיים בכל דרכיה והליכותיה, לא ע"י פרחים של ציצים נובלים, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" . והיופי וההידור יבאו רק לערך נטפל, להגדיל את ההתעוררות הפנימית לאהבת הדברים העקריים, אהבת ד' ודעת דרכיו ושמירת תורתו, כערך נועם הטעם לעומת תכלית המזון להחיות בו נפש כל חי.