הגדה של פסח - המשך "הא לחמא ענייא"

ונגד המרור, המורה על מרירות העבדות, וטיבולו שהוא ג"כ זכר לעבדות, כמ"ש חז"ל (פסחים קיט) חרוסת זכר לטיט, וההסיבה המורה על זכרון השחרור, - אל תאמרו למה לנו להזכיר ואנחנו כהיום ג"כ עבדים, והאומות גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו מעבידים בפרך את אחינו בני ישראל וגם היו ממררים חייהם, וע"ז אמר שגם בשעה שאנחנו בגלותנו בכל צרה וצוקה מ"מ צריכים אנו להזכיר יציאת מצרים. כי יציאת מצרים תטע עוד היום הזה בגלותנו את פרי התקוה האמונה והבטחון אל לבבנו כי השתא עבדי ומ"מ נקוה להגאל במהרה ולשנה הבאה ב"ח, אבל אילו ח"ו לא נגאלנו אז היתה בטלה תקותנו, לכן צריכים אנו להזכיר יצ"מ גם בעת צרותנו וגלותנו, ולשוש בה לזכור חסדי ד' ב"ה, אשר הוציאנו בנסים ונפלאות מארץ טמאה ומבית עבדים - להיות בני חורין בארעא דישראל.
הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

שני דרכים ישנם להתעלותו ורוממותו של כל כח חיים מעשי, שצריך לצאת אל הפועל בתוקף ורב חיל. הדרך האחד הוא ההרוחה, ונתינת החופש למרוצתו ושטף זרמו, למען ילך ויגדל ילך וירחיב את השפעתו במרוצתו ושטף פעולתו. והשני הגורם לו, אע"פ שהוא הפכו, הוא כח העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכח המוכן לצאת להתפרץ ולהתרחב, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר, שאז בבא עתו יוסיף הלחץ הקדום, שהיה ההיפך מחוקו ותכונתה לו חופש ועצמה להגדיל מעופו ועז חיי התנשאות פעלו. מה שהחורף מכלה וסוגר את השפעת כח הצמיחה והגידול. בארצות שתנאי החיים הנם צריכים לזה, מוסיף עז לבד הכח המקובץ המתאסף מהחסכון ומרעות התפזרות הכחות, עוד נוסף ע"ז מכח והתפרצות שכנגד המועקה המלחצת על שיא החיים של היקום. והדבר ניכר ביותר על הכחות הנפשיים, החיוניים, המוסריים והשכליים, בכ"א לפי ערכו ותכונתו. וכמו שהוא בחיי היחיד, כן הדוגמא נמצאת בשלמותה בחיי הכלל ובחיי האומה הכוללת את הצביון של כללות הרוחניות והקדושה של כלל האדם, "אתם קרויים אדם" יט), עם ד' ועם קדוש, אשר כח חיים אדיר איום ונפלא אצור בקרבה מראש מקדם מהתחלת מטעה. רוחה החי והער, השואף לתכליתו המרומם הנשגב והמתנשא עד אין קץ עד-עדי-עד, היא היא מורשה לה מאבותיה, אבות העולם. הנשמה הגדולה של איתן האזרחי כ). האדם הגדול בענקים אברהם אבינו ע"ה, וכמוהו הבן ההולך בעקבותיו, החופר את הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, אשר סתמום פלשתים וימלאום עפר, ובן-הבן אשר ממנו נשתל כרם חמד בית ישראל, שהחפץ הגדול והאדיר המחוכם והנאור הכולל חיי עולמים כולם, עז וגבורה שלום וברכה לאדם, רב חפץ החופש העליון והנשגב, המאשר את האנושיות כולה, ומוציאה מן השפלות הבזויה, של שיעבוד האליליות ושל העבדות של הכפירה והחמריות השפלה גם יחד, החופש האלהי הנשא הנעלה המרומם את האדם כולו, בחיי היחיד ובחיי המשפחה, בחיי המדינה והממלכה, ובחיי הציבור האנושי בכללו, למעלת החירות והדרור "לעלמא דיובלא עלמא דחירו" כא), המכשירו לחיי שלום נדבה גבורה ואהבה גם יחד, עדי-עד, המרכיבו על במתי ארץ כב), המשכלל את חיי החומר וחיי הרוח גם יחד, המאדיר את חיי הזמן עם חיי הנצח בחוברת הוד גדולה ועז תפארת, ע"י האורה האלהית הטהורה והברורה המאירה בהרחבתה ורוממות תעופתה כל מחשכים. - זאת הנשמה הקדושה שהיא גנוזה בטבע וסגולת העם כולו, המוטבעת בסגולת חייו ועצמות הוייתו, היא מוכרחת לצאת, להתעופף ולהתעלות, להתרחב להרבות פארות וענפים עד אין סוף, בשכל, בחיים, בסדרי הבית המשפחה, הממלכה והלאם, בתכונות הנפש לכל גילויי החיים שבהם לכל רחב תנאיהם והקיפיהם, והיא היתה ראויה ללכת במהלך ישר בלא עוצר ודחק, בלא מונע ומפריע, מאז התחיל האור להיות מאיר מזיו אורו של עולם, אברהם אבינו ע"ה. אבל זאת היתה עצת אדון כל המעשים, קורא הדורות מראש, יוצר רוח האדם בקרבו, נוטה הארץ ומחוללה, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, שלבד הכח הנמרץ והנערץ של עז החיים הגנוז בטבע הנשמה, של האומה המרכזית העליונה והראשית הזאת, העומדת להיות לעם עליון על כל גויי הארץ בגאונו המוסרי האלהי, המחובר ומתאחד עם הוד אלהי עולם החופף עליו, והמתגלה לו ולכל האדם בצעדיו ההיסתוריים הנפלאים ונשגבים, אשר רק מהם ועל ידם תובן האנושיות כולה, באספקלריתה המאירה, - העצה העליונה הכינה לא לבד את כח העז והדוחף אשר למהלך החיים הרוחניים העצומים והנפלאים, כ"א גם את כח המונע והעוצר, המצטרף גם הוא להניב ולהפרות, ולהרחיב ולשגב את עוצם הפעולה וגאון עזה לעת תצא אל הפועל בחופש מוחלט ואפס מעצור, לעת יצא כנגה צדקה וצדקתה כלפיד יבער, ויקץ כישן ד' כגיבור מתרונן מיין כג).