האיכה של משה רבנו:

יחד עם ה"איכה" של ישעיהו הנביא:

ויחד עם ה"איכה" השלישי מפי נביא החורבן ירמיהו:

אומרים חז"ל במדרש: "איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה" (איכה רבה א).

אנו יכולים להבין את דברי חז"ל המתבוננים בחטאים של עם ישראל כמטרוניתא שסובלת ממחלה מסוימת וישנם שלשה סוגי רופאים האמורים לתת דיאגנוזה על מצבה של החולה, או כשלשה שלבים שבהם מתגלית המחלה. משה רבנו- אבי הנביאים מצליח להבחין בה עוד בזמן שהעם עדיין בריא, נמצא בשיא פריחתו, הוא מגלה סימפטומים שונים המעידים על אפשרות שתתפתח ח"ו מחלה, "איכה אשא לבדי טרחכם" - מלמד שהיו ישראל טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דינים "ומשאכם" - מלמד שהיו אפיקורסין וכו' "וריבכם" - מלמד שהיו רוגנים (רש"י דברים א' יב'). כבר אז חזה משה את ה"איכה" - את הגלות.

הנביא ישעיהו היה הרופא שגילה את מצבה של המטרוניתא בזמן שהיתה כבר חולה כשהקריה הנאמנה היתה לזונה. יש לפעמים שהמחלה מתגלית בניתוח לאחר המוות ר"ל. הנביא ירמיהו רואה אותה בניוולה, לאחר שיצאו לגלות והארץ חרבה ושוממה. לכאורה, הפסוק האחרון של מגילת איכה הוא פסוק של יאוש מוחלט "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" אולם אנחנו נוהגים לחזור בקריאת מגילת איכה על הפסוק הקודם "השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" כדי לסיים בטוב. מבואר במדרש שהדברים אינם סותרים, "מאוס מאסתנו" "קצפת עלינו" מאיסה היא דבר מוחלט אין תקוה אבל "לקציפה" יש תקנה. הקצף חולף. הפסוק האחרון הוא בעצם שאלת הנביא האם מצדו של הקב"ה מדובר במאיסה או בקציפה, הפסוק מורכב משאלה ותשובה כי אם מאוס מאסתנו? והתשובה לא ח"ו אלא "קצפת עלינו עד מאוד" ולכן יש מקום לבקש "חדש ימינו כקדם".

חז"ל בילקוט שמעוני (סוף איכה) חוזים את מימושה של תפילתנו ומוסיפים:

האדמו"ר מאיזביצא זצ"ל בספרו "מי השילוח" כותב: