- פרשת שבוע ותנ"ך
- אחרי מות
- פרשת שבוע ותנ"ך
- קדושים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג) - אומר המדרש (ויקרא רבה כא, ו):
"רבי יודן פתח קריה בכהן גדול בכניסתו לבית קודשי הקודשים חבילות חבילות של מצוות יש בידו, בזכות התורה - " וְזֹאת הַתּוֹרָה" (דברים ד, מד), בזכות המילה - " זֹאת בְּרִיתִי" (ישעיהו נט, כא). בזכות שבת - "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וגו' שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיהו נו, ב) בזכות ירושלים – "זֹאת ירושלים" (יחזקאל ה, ה).
כשנכנסים אל הקודש, צריך לבוא מוכנים אל הקודש. אי אפשר להיכנס אל הקודש תמיד, וגם כשנכנסים בזמן המתאים, צריך להיכנס עם ההכנות הנכונות. כשבאים אל הקודש בלי הכנות נכונות, אז לא רק שלא מתרוממים אל הקודש אלא מטמאים אותו ופוגמים בו. לכן אומר המדרש שצריך להיכנס עם חבילות של מצוות. כשנכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים, חבילות חבילות של מצוות יש בידו. הוא נכנס בזכות התורה ובזכות המילה. זאת אומרת, בזכות המעלות של ישראל שיש להם תורה, ושהם עם סגולה שזה מתבטא במצוות המילה. ומעלה נוספת של ישראל שיש להם קדושת הזמנים. ובזכות ירושלים, קדושת הארץ. זאת אומרת, כל הדברים היסודיים האלה, התורה, הארץ הקדושה וקדושת הזמנים נותנים את המשמעות העמוקה של עניינם של ישראל, שהם עם הסגולה, עם ה', עם הקודש. כל הדברים האלה מבטאים את מעלת ישראל. הכניסה של הכהן הגדול אל הקודש, זה לא רק שכהן גדול נכנס אל קודש הקודשים, אלא כל כניסה אל הקודש היא באה מתוך המציאות הרוחנית הפנימית הקדושה העמוקה של עם ישראל, בזכות שעם ישראל הוא עם ה' ועם סגולה, ויש לו תורה שעל ידה אור ה' מאיר את דרכו, ובזכות קדושת הזמנים, ובזכות קדושת הארץ, בזכות זה יכולים להיכנס אל הקודש.
קיום מצוות בצורה שלמה
המדרש אומר עוד דבר (שם כא, ה):
"רבי יוחנן פתח קריא בקברניטים כלומר קרמונית של ספינה, אמר רבי יוחנן לעולם יעשה אדם עצמו קברניט האיך יכול לעשות מצווה".
זאת אומרת, כשאדם שבא לקיים את המצוות, הוא צריך להיות כמנהיג. הוא הולך עכשיו לקיים מצווה וצריך לחשוב, איך אני עושה אותה בצורה הכי שלמה, הכי מהודרת, הכי מתוקנת, גם מבחינת המעשה, גם מבחינת הכוונה והמחשבות. שכל מצווה תהיה כמו יצירה אומנותית שאדם עושה אותה בצורה הכי שלמה והכי מתוקנת שיכולה להיות. הוא עכשיו כאילו מנהיג ספינה. כמו שהקברניט צריך לשמור על הספינה, לדעת לנסוע נכון וישר, להיזהר מכל המכשולים שישנם בדרך, לראות איך שלא תהיה שום פגיעה בנסיעה שהוא מוביל. כך צריך לגשת לכל מצווה שאדם עושה, לכל מעשה שאדם עושה, שיהיה המעשה הכי טוב והכי נכון ושלם.
מדרש שלישי אומר (שם):
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג). זה שאמר הכתוב בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו) רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון, אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות". כמו שנכנסים למלחמה, יש אויב, ויש מפריעים וצריך לעשות תחבולות איך לנצח את המלחמה, כך גם אותו דבר במלחמה הרוחנית, בעבודת ה'. אם אדם רואה שהיו נפילות, אז מה הסדר - תחבולות לשון חבילות, כאילו היו חבילות של עבירות, מה אתה תעשה כנגדן, חבילות של מצוות. "עיניים רמות" - "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח). לשון שקר - "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט). רגליים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ אחר מילה. לדעת לתקן, גם אם יש ירידות נפילות קלקולים לעשות כנגדן הרבה מצוות ולעלות במעלות הקודש.
מצוות כיסוי הדם – ביטוי הקושי בשימוש בבעלי חיים
בהמשך הפרשה, התורה אוסרת לנו לאכול דם. והרב מרבה לדבר בעניין הזה בכמה מקומות ביחס לצמחונות (והובאו במאמר 'חזון הצמחונות והשלום'). אומר הרב, מה שהתורה מחייבת אדם ששוחט חיה או עוף, לכסות את הדם בעפר, אפשר להבין את הדברים באופן הפשוט שכדי להרחיק אותו מאכילת דם. בימים מקדם היה נהוג שעובדי האלילים שהיו אנשים פראים, פראי אדם, והדם היה חלק מהמזון שלהם, מהאכילה שלהם, וכדי להרחיק מזה, התורה אומרת לנו כשאתה שוחט ויוצא דם תכסה אותו בעפר. תתרחק מהמחשבה והיכולת הזאת לאכול דם.
אבל אומר הרב שהדברים הרבה יותר עמוקים, כיסוי הדם זו מצווה שעניינה ללמד אותנו, להרגיל אותנו לעלות במעלות גבוהות, שאמנם עדיין העולם לא הגיע אליהן. אבל הוא צריך לחתור אל המעלות האלה. זה כדי ללמד אותנו שלשפוך דם של בעלי חיים זה דבר לא נכון, אלא שזה עניין של לעתיד לבוא. לא צריך להקדים את המאוחר. צריך לשאוף אל העתיד הגדול הזה שלא נשתמש בבעלי חיים לצרכנו, שנדע שהשימוש בבעלי חיים לצרכנו זה לא נכון, לא מתאים. אבל עכשיו, אומר הרב, אם אדם יקדים את המאוחר זה רק יזיק לו. אם אדם יאסור עליו דברים שבטבע שלו, והוא עוד לא הגיע למדרגה הרוחנית הגדולה - זה רק יזיק לו.
צער בעלי חיים - יש מצווה לשמור לא לפגוע בבעלי חיים, אבל עדיין לא נאסר עלינו השימוש בבעלי החיים בלי לצער אותם. התורה מחנכת לתפיסה הזאת לא להגזים מצד אחד ולהתנהג כמו לעתיד לבוא, אבל מצד שני כן לשאוף ליותר עדינות, יותר רוממות, יותר רוחניות. אז יש כאן רמז, מצווה לכסות את הדם בעפר, שלא לראות את הדם, קצת להתבייש מזה ששופכים דם, לא ראוי ונכון לעשות את הדבר הזה, זה לא אסור, אבל זה לא מהודר, זה לא לפנים משורת הדין.
הטעם לכיסוי הדם ביד (ביאור הרב)
ההלכה גם אומרת שכיסוי הדם צריך להיות ביד ולא ברגל, והגמרא (שבת כב.) אומרת לנו למה לכסות את הדם ביד - כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. אומר הרב בואו נתבונן קצת יותר בעמקות בעניין הזה, היד יש לה מעלה מיוחדת שאפשר להרים אותה למעלה מהראש. באמת בזוהר מדובר על זה שאדם לא ירים את ידו למעלה מהראש, משיקולים יותר רוחניים פנימיים, אבל זו עניינה של היד שיש לה יכולת לעלות למעלה מהראש, כלומר למעלה מההשגות, למעלה מהבנה שהשכל משיג, לעלות למקומות רוחניים עליונים מאוד. והכיסוי של הדם ביד הוא כאילו מרמז לנו שלעתיד כשאנחנו נגיע למדרגות גבוהות עליונות מאוד, למעלה מהתפיסה השכלית ההגיונית של היום, אנחנו נהיה במדרגה גבוהה, שלא נשתמש בבעלי חיים.
התבוננות במצוות התורה באכילה מהחי – חינוך לרגישות
אכילת בעלי חיים הותרה, אבל לא כל בעלי חיים מותרים. והראשונים התבוננו אילו בעלי חיים מותרים ואילו בעלי חיים אסורים. והסבירו שבעלי חיים דורסים שאוכלים בעלי חיים אחרים הם אסורים, ומה שהותר אלו בעלי חיים שאוכלים רק מהצומח. לאכול בעלי חיים שדורסים זה מקלקל את הטבע של האדם, זה בצד ההסברה ההגיונית. התורה צמצמה את השימוש בבעלי החיים. התורה אומרת: "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ־עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת־דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז, ג), מצוות כיסוי הדם מיוחדת בחיה ועוף, אבל כשאדם שוחט בהמה או צאן הוא לא צריך לכסות את הדם. מסביר לנו הרב שחיה או עוף, הם לא צריכים שאדם יזון אותם, הם מסתדרים בעצמם, פרנסתם מעצמם, אז יותר צריך ריחוק, לא להשתמש בבעלי חיים שהם לא זקוקים לנו, שאנחנו לא מסייעים להם, הם לא שלנו, הם עצמאים, אז פה התורה אומרת לנו לכסות את הדם. אבל הבהמות שהם יותר שלנו, אנחנו מטפלים בהם, עוזרים להם להיות ניזונים, יש לנו יותר זכויות עליהן, התורה לא אומרת לכסות את הדם. לכן התורה אומרת שמותר לאדם לשחוט ולאכול בהמה אבל זה צריך להיות במינימום של סבל לבהמה, לכן יש דיני שחיטה וכדומה.
ויש גם מצוות שאומרות לנו להתחשב בצד 'המשפחתי' כביכול של בעלי החיים, "אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח). וכן איסור שעד שמונה ימים מהלידה לא להקריב את הבן, כדי שיעברו עליו שבעה ימים שהאמא עוד מטפלת בו. שילוח הקן, "לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים" (דברים כב, ו). התורה אומרת אסור לאכול בשר בחלב. אז נשים לב ללשון של התורה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" אפשר היה לכתוב שאסור לאכול בשר בחלב, התורה אומרת תראה זה לא יפה לקחת את הגדי ולבשל בחלב של האמא, זו אכזריות. לא לקחת את הגדי מהאמא שלו ולקחת כשהיא מטפלת בו ועדיין מניקה אותו, אתה לוקח ואתה חולב אותה. התורה רוצה ללמד אותנו, שצריכה להיות רגישות. מפסוק זה אנחנו לומדים שאסור לאכול בשר בחלב. אבל מהאופן שבו התורה כותבת את הדברים הללו, אפשר ללמוד את היחס הנכון.
יש כאן שיעור מיוחד בהלכות צמחונות לעתיד לבוא. אמנם לא להקדים את המאוחר, והרב טורח להסביר הרבה שאם אדם יחשוב אם זה ככה, אם התורה מתכוונת ללמד אותנו שלא להשתמש בבעלי חיים, בוא נפסיק עכשיו לאכול בעלי חיים, נהיה צמחונים או נהיה טבעונים ולא נשתמש בכלל בבעלי חיים. אומר הרב, אם מקדימים את המאוחר זה לא טוב. זה עושה את האדם עוד יותר אכזרי ויותר רשע. אם אדם מתחיל לרחם על בעלי החיים לפני הזמן, זה יעבור לאכזריות על בני האדם, מכיוון שהנפש עוד לא נמצאת במקום הרוחני הזה שזה מתאים לה. זה לימוד מאוד גדול בכלל, שאדם לא צריך לקפוץ מדרגות, וכל אחד יתקדם לפי המדרגות שבהם הוא נמצא. כשאדם מנסה לקפוץ יותר ממה שהוא, אז לא רק שהוא לא עולה למעלה, הוא מפסיד. תפסת מרובה לא תפסת.
בין עבודת ה' מיראה לעבודת ה' מאהבה
בהמשך התורה אומרת:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יח, א – ד). ועוד פסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (שם פס' ה).
בהתחלה הכתוב אומר "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם פס' ד) ובפסוק הבא התורה אומרת "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (שם פס' ה). מסביר 'אור החיים' שהתורה מדריכה אותנו שיש שתי דרכים לעבודת ה'. יש דרך עבודת ה' ביראה, ויש דרך עבודת ה' באהבה, הפסוק הראשון וככה זה גם הסדר באופן כללי שקודם יש את מידת היראה, שהיא השער להתקדם לעבוד את ה'. ומתוך יראת ה', מתוך הכרה בגדולת ה' ויראתו, אפשר לעלות למדרגה היותר עליונה, מדרגת אהבת ה'.
"אני ה' אלוקיכם" אלוקיכם זו מידת הדין, אז בפסוק הראשון כתוב "את חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלוקיכם". כשאדם עובד את ה' מתוך יראת ה', שכרו בעולם הבא אבל לא בעולם הזה, כי הוא לא שמח. הוא עושה את צו ה' כי הוא מחויב. הקב"ה מצווה אותו והוא מקבל ועושה את צו ה', אבל למה הוא עושה את צו ה' - מפני שהוא מחויב והוא בטל כלפי רצונו של ריבונו של עולם.
מדריגה יותר גדולה היא מדריגת עבודת ה' מאהבה. כשאדם שמח בעבודת ה', אז הוא זוכה לשכר לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה. וזה מה שאומר הפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'". כלומר כשאדם אוהב את המצוות, ושמח בעשיית המצוות, לא רק עושה בלב שלם אלא שמח בקיום המצוות, ומקיים אותם מאהבה, על זה שכרו של האדם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא 'וחי בהם'.
מ"וחי בהם" לומדים חכמים גם שחביב האדם על הקב"ה, חיי ישראל יותר מכל. ולכן אם אדם משום פיקוח נפש צריך לעבור על המצוות אז על כל המצוות כולם, חוץ משלוש מצוות של עריות עבודה זרה ושפיכות דמים חוץ מהשלוש המצוות האלה, התורה נדחית מפני חיי אדם. ונדחית מפני חיי אדם אפילו בספק, ספק נפשות לא רק ודאי נפשות, כל דבר שיכול לסכן את החיים של האדם אם קיום מצווה מסוימת יכולה לגרום לאיזה סיכון של חיים המצוות נדחות, כי חביבה על הקב"ה נשמת ישראל, קיומם של ישראל, יותר מהכול, חוץ משלוש העבירות החמורות שמקלקלות מאוד את הנפש, ועליהן צריך למסור את הנפש.
מעלת ההתגברות – 'וחי בהם'
התורה אומרת את הפסוק הזה לפני פרשת עריות, "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי שיעשה אותם אדם וחי בהם אני ה'" רש"י אומר, נאמן לשלם שכר, על איזה שכר מדובר. אם אדם לא עושה עבירות הוא לא מקבל עונש, אבל הוא לא מקבל שכר. כשאדם עושה מצוות, מקבל שכר. אם הוא עושה עבירות הוא מקבל עונש, ואם נמנע מלעשות עבירות אז הוא לא מקבל עונש, אבל אין שכר על מצוות לא תעשה לכאורה. יש שכר רק על מצוות עשה. וכאן זו פתיחה לאיסורי עריות איסורי עריות אלו לאווים אלו לא מצוות. אז מה זה נאמן לשלם שכר אני ה', על איזה שכר מדובר?! והתשובה היא שישב אדם ולא עבר עבירה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. זאת אומרת, אדם התגבר, היה לו קושי בזה, והיה צריך להתגבר, והוא נמנע מלעשות עבירה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. ואם הקושי הוא מאוד גדול, אז השכר הוא מאוד גדול, הכול לפי הקושי. וכשהקושי גדול והאדם מתגבר, זה קידוש ה' גדול, וזה היה יוסף שהוא קידש שם ה' בסתר. הוא לא נכשל בעבירה הוא לא התפתה לאשת פוטיפר, וזה לא היה קל, זה היה מאוד קשה. ואומרים חז"ל יוסף קידש שם שמיים בסתר, הוא לא עשה שום מצווה הוא רק לא עשה עבירה, אבל זה היה קשה, אז 'וחי בהם'. זה קידוש שם שמים בסתר, ולכן הקב"ה הוסיף לו אות אחת משם שמיים "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (תהילים פא, ו). הוא זוכה להיות מלך. מי שמנצח, מי שיש לו שליטה על עצמו הוא נעשה מלך. הוא מולך על עצמו, ואחרי שאדם מולך על עצמו הוא יכול להיות גם מושל בכל ארץ מצרים. ראשית כל להיות מלך באמת, מלך על עצמו ששולט על כל כוחותיו, ולא נכשל וגם אם יש קושי גדול הוא מתגבר, הוא גיבור, הוא המלך, הוא מולך על כל הכוחות שלו. כמו שאמר הקב"ה לאברהם "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" (בראשית יז, ה), חז"ל אומרים (נדרים לב:) שבהתחלה אברהם מלך על כל האיברים חוץ מחמישה, אחר כך כשהקב"ה קרא את שמו אברהם, הוא היה מלך על כל האיברים.
זאת אומרת, כשאדם נמנע ולא עשה עבירה, זה מגביר ומעלה אצלו את החיות. נסביר את הרעיון. בפשטות, אדם ניצח ולא נכשל. היה לו יצר רע לדבר לשון הרע, היה לו יצר רע לפגוע באחרים, היה לו יצר רע של עריות חו"ח והוא התגבר, אז זה לא ממלא אותו שמחה, מה יש לשמוח על זה שהוא התגבר, אבל התורה אומרת כן, 'וחי בהם', זה נותן לו חיים, ממלא אותו חיות. "אם תשמרו את המצוות ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם" וזה הקדמה ל"וחי בהם", זה ימלא אותו חיות. הוא שמח כל כך שהוא עשה את רצון ה'. ומעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה מצווה. הוא צריך להרגיש שמחה מאוד גדולה.
מעלת המצוות וחסרון העבירות
המשנה בפרקי אבות (פרק ב משנה א) אומרת: "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". בפשטות, הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, אם עולה לך לעשות את המצווה כסף אז אתה מפסיד קצת אבל תחשוב איזה שכר גדול אתה מקבל על עשיית המצווה. הפסד עבירה כנגד שכרה, אתה מוותר על משהו כי היה לך חשק לעשות דבר לא נכון ואתה מצטער כי אתה חייב להימנע, תחשוב כמה שכר אתה מקבל על זה. זה הפשט.
המאירי אומר שהפשט הוא אחר. המאירי מפרש 'והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה', כשאתה בא לעשות מצווה, תדע לך מצווה זה דבר גדול מאוד, עומדת לפניך עכשיו זכייה בפיס, אתה יכול עכשיו לזכות באיזה דבר עצום, תחשוב אם אתה תתפוס את זה תזכה ואם לא - תפסיד את כל השכר הזה. זה הפסד מצווה כנגד שכרה. אז אל תחשוב איזה עונש תקבל, זו לא הנקודה. אתה יכול עכשיו להרוויח משהו מאוד נפלא משהו יוצא מן הכלל. להרוויח מצווה להיות מחובר אל אור ה', לעלות מעלה, להתקדש במעלות מאוד גדולות, על זה תחשוב, זה מה שיעסיק אותך. אתה פוגש מצווה אתה פוגש דבר גדול מאוד. יש לך אפשרות עכשיו לזכות באיזו מעלה רוחנית עצומה.
השמחה הגדולה בהצלה מהחטא
לצד השני, הפסד עבירה. חס וחלילה אדם עומד ליפול עכשיו לאיזה אסון, לאיזה צרה גדולה מאוד, עבירה זו צרה, עבירה זה אסון, עבירה זו טרגדיה. אדם צריך לחשוב, אם אתה ניצלת ולא עשית עבירה אתה צריך לשמוח. הייתה לך עכשיו כמעט התנגשות, כמעט צרה איומה ונוראה וניצלת ממנה. איזו שמחה, אם אדם ניצל מצרה, הוא אומר 'הגומל', שמח מאוד שהוא ניצל מצרה, מה לא הרווחת משהו, לא הרווחת שום דבר. יש מצווה להביא קורבן תודה כשאדם ניצל מצרה, היה בסכנה והוא ניצל הוא לא הרוויח שום דבר. הוא בסך הכול ניצל מצרה אבל השמחה גדולה מאד על כך שהוא ניצל מצרה, אז הוא מביא קורבן תודה. קורבן תודה אלו כמויות גדולות של לחם שאפשר להזמין כ- 50 אורחים בשביל לאכול את כל לחמי התודה, זה המון. והשמחה מאוד גדולה, עושים מסיבה מאוד גדולה. עומדת לפני אדם עבירה והוא לא עשה אותה, הוא צריך לשמוח שמחה מאוד גדולה, שניצל עכשיו מצרה גדולה מאוד, היה כמעט בצרה וניצול ממנה. ככה המאירי מסביר, לא לחשוב איזה עונש הייתי מקבל אלא איך ניצלתי מצרה. אדם מתבונן בעבירה כאילו אסון, ובמצווה כאילו זכות עצומה מאוד, אז כל היחס שלו כמובן למצוות מתחזק מאוד. והוא מתרחק מאוד מלחשוב לעשות עבירות. זה מה שאומר הפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ", על ידי שהוא נמנע מלעשות דברים שאסור לעשות, זה לא רק מציל אותו מצרה, זה מרומם אותו, זה מחיה אותו.
להיות ישרים בענייני ממונות
אני רוצה לעסוק בעוד נקודה אחת חשובה מאוד, בסוף פרשת קדושים.
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" (ויקרא יט, לה), בפרשת קדושים יש הרבה מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, המון מצוות, כאילו באות ללא סדר - כי הכול זה דבר אחד. אומר רש"י "לא תעשו עוול במשפט במידה ובמשורה מאזני צדק ואבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" מהו המשפט השנוי כאן, הוא המידה, המשקל והמשורה מלמד שהמודד נקרא דיין. המוכר שהוא מודד הוא נקרא דיין שאם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עוול שנאוי משוקץ חרם ותועבה". זה חמור מאוד, לרמות במידה ובמשקל ובמשורה "גורם לחמישה דברים חמורים האמורים בדיין, מטמא את הארץ, מחלל את ה', מסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם".
כל כך חמור לרמות, בין אם האדם המוכר מרמה, או הקונה מרמה את המוכר. צריך להיות אדם ישר, להיות אדם הגון.
פעם נשאלתי, אדם אחד רצה לקבל משכנתא, אז בשביל לקבל את המשכנתא, הוא היה צריך להביא אישור שהוא משתכר ושאשתו משתכרת, והמשכורת הייתה צריכה להיות בגובה מסוים, אז הם ביקשו ממי שנותן את המשכורת לאשה שייתן תלוש גבוה כדי לקבל את המשכנתא. אחר כך, אחרי כמה חודשים, אשתו הייתה בהיריון והיא ילדה, ובתלוש כתוב סכום גבוה, אז גם דמי לידה היא קיבלה יותר כסף מהמגיע לה. אז הוא בא לשאול אותי, הוא לא שאל על המשכנתא, אם זה היה בסדר שהם קיבלו תלוש יותר גבוה כדי לקבל את המשכנתא, אבל עכשיו שהוא קבל ממש כסף, הוא בא לשאול אותי מה אני עושה עם זה? איך אני אחזיר את הכסף? זה יותר ממה שמגיע... צריך להיות ישרים. רבותיי, אין דבר כזה לבקש לשנות את התלושים בשביל לקבל משכנתא. אם לא מגיע, לא מגיע. הרבה פעמים אני נשאל שאלות מהסוג הזה, אישה כשהיא מקבלת דמי לידה אסור לה לעבוד. אבל במפעל שהיא עובדת זקוקים לה כי היא יודעת לעשות את הדברים שאחרים לא יודעים, אבל אסור לה לעבוד. אז שואלים אותי: האם היא יכולה לעבוד ולא לקבל משכורת ואחר כך תהיה לה משכורת יותר גבוהה, האם זה ישר, אני שואל אותם תגידו לי אתם רוצים שאני אגבה מעשים כאלה, מה אתם רוצים ממני, אתה חושב שזה בסדר, תעשה את זה, מה אתה שואל אותי -זה לא נכון לנהוג כך. צריך להיות ישרים. בני תורה על אחת כמה וכמה שצריכים להיות ישרים, אסור לעקם, להיות עקומים. גם דברים 'אפורים' שאומרים שאולי כן אולי לא, אז באים לשאול אותי, אני אומר להם, אני אדם מהדר, אני אוהב להדר, אני לא חושב על דברים שבדיעבד, אני לא מחפש קולות, אני לא אוהב להיכנס לספקות ...
אברך אחד היה מלמד בבוקר, ואחרי הצהריים הלך לכולל שכל מי שבא ללמוד בו היה מקבל מלגה. האברך הזה בא לכולל והכין שם את השיעורים שהוא צריך לעבודתו בבוקר. ראה את זה ראש הכולל אמר לו מה אתה עושה כאן? למה אני משלם לך? אני רוצה שתלמד יותר, בין כה וכה היית צריך להכין את השיעורים האלה, זה היית בין כה וכה חייב לעשות, מה שאני נותן לך זה בשביל שתלמד יותר ממה שאתה חייב, יותר ממה שלמדת עד עכשיו, אז מה אתה מתחכם עליי... אז האברך ענה מי שבא לכאן ללמוד כמה שעות הוא מקבל מלגה, מה נפקא מינא איזה נושא הוא לומד בכולל, אין נושא מסוים שלומדים בכולל.
אני ראיתי שיש בזה דיון בין הרבנים אם האברך הזה נהג כשורה או לא. אבל אין מה לדון, תלוי בראש הכולל מה הוא התכוון. לא נגיד סברות, הסברה הפשוטה היא שכל כולל שרוצה לעודד את האנשים ללמוד אז הוא מתכוון שילמדו מעבר למה שהם בין כה וכה לומדים, לא להתחכם. תלמידי חכמים בני תורה צריכים להיות מהדרין. מהדרין בענייני ממונות. כסף שאדם מקבל שלא בטוח שמגיע לו, זה כמו ריקבון, זה מרקיב לו את כל הממון שלו. זה לא רק שהכסף הזה לא מגיע לו, אלא צריך להתרחק מזה. להיות מהדרין בענייני ממונות, ולא רק בענייני ממונות, בכל העניינים שבין אדם לחברו, בן תורה צריך להיות מהדר. ואנחנו רואים כאן את החומרא הזאת.
אנשים מוכרים מכונית אז המתווך במגרש המכוניות משנה את הקילומטרז', הרכב כבר נסע 200 קילומטר, משנים ומסובבים שזה יהיה רק 120 קילומטר, צריך להתרחק מזה, "מדבר שקר תרחק". אדם מוכר מכונית צריך להגיד לשני תראה הייתה תאונה, או לא תאונה, אבל על כל פנים הייתה פה פגיעה, להיות אדם ישר, לפחות להגיד לו בדוק את הכול. אני לא אומר לך דבר, יכול להיות שיש בעיות. אבל ברור שלא להגיד דברים לא נכונים.
כשאנחנו נקדש שם שמיים, וכשבני התורה יתנהגו בצורה המהודרת והמושלמת, בישרות בנדיבות, בסגנון נקי ולא מתלהם, אז לא יהיו כל המתחים האלה הקיימים בין חלקי הציבור. אז כל הפחד הזה של חלקים בציבור שהם חושבים שהדתיים הולכים כאן לכפות עליהם את דתם, והם לא ישנים בלילות מפחד מה יהיה, זה לא היה קורה. הכול תלוי בנו, צריכים להתנהג בצורה מושלמת ומתוקנת להיות אנשים מסודרים, להיות אנשים ישרים, להיות אנשים נדבנים, טובי לב, מאירי פנים, שמחים בעבודתנו, שמחים בעבודת ה', מראים כמה זה אושר לשמור על השבת, כמה זה אושר לקיים את המצוות, כמה זה מרומם, כמה זה 'וחי בהם'. כשאנשים רואים דוגמה כזאת, זה קידוש ה' וכולם רוצים להתקרב אל הדרך הזאת. הכול תלוי בנו, יש לנו תפקיד מאוד גדול, ובעזרת ה' שה' יסייע בעדנו להיות קדושים.
'קדושים תהיו' זו גם מצווה, גם ברכה, וזו גם הבטחה שנהיה קדושים.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (2)
שיעור מס' 96
כ"ג סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
איך נראית נקמה יהודית?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
על מה בכלל שמחים בט"ו בשבט?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
לאן נעלמה האמת?
חידוש כוחות העולם
"הנעלבים ואינם עולבים"
הרב אליהו ממן | ניסן תש"ע
חיוב הוצאת ממון לשם השבת אבידה
הרב יואב שטרנברג | כסלו תשס"ט
וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה
הרב שמואל אליהו | סיון תשע"ד
כבוד ישראל וגילוי ה' - בין הסנה הבוער לעסקת חטופים
שיחת מוצ"ש פרשת שמות תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ח טבת תשפ"ה
סנהדרין דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י"ט טבת תשפ"ה
אור אחד ורצון אחד
פרק ד' פסקה א'
הרב משה בר ציון | י"ז טבת תשפ"ה
הגלות כהכנה לגאולה
הרב אליהו ברין | ט"ז טבת תשפ"ה
