ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- תורה והלכות ציבור
לא רבים הם הרבנים שזכו להידרש לחידושי הלכה אשר לא עלו על שולחנם של הפוסקים כאלפיים שנה. במדינת ישראל המתחדשת, כשלעם ישראל שלטון עצמי, עלתה האפשרות של שמירת ההלכה בחיי הכלל, והתעוררו שאלות שאין עליהן תשובה ישירה בפסיקה של דורות עברו.
היה זה כבר הראי"ה קוק אשר נדרש להלכות שהתחדשו עם העלייה ההולכת וגוברת. ככל שהיישוב הלך והתארגן, עסק הראי"ה בקביעת עקרונות הלכתיים לסמכותו של שלטון נבחר שאינו מלך, ובנושאים נוספים. תלמידיו ומקורביו עסקו אף הם בנושאים הללו. אחד הבולטים שבהם היה הרב שאול ישראלי זצ"ל, תלמיד חכם גדול שניחן באומץ רב וביכולת הבעה, אשר פרסם את דעתו בנושאים רבים. הוא היה מן המקימים של 'חבר הרבנים שעל יד הפועל המזרחי' – גוף רבני־ציוני שבו גדולי תורה דנים ופוסקים בשאלות מדינה, בתיאום עם הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל. קבוצת רבנים זו תרמה תרומה עצומה לחידוש ההלכה בשיבת ציון בימינו. חבר הרבנים היה קשור לתנועת הפועל המזרחי, ששאיפתה תחיית הקודש של העם בארצו, לפי דרכו של מנהיגה הרוחני וההלכתי הראי"ה קוק.
שאלה מרתקת המתחדשת בימינו היא אם יש הלכות הנוגעות לתפקידם של חברי כנסת דתיים. הרב ישראלי הבהיר כי אכן ישנן הלכות כאלה!
כותרת הדיון (עמוד הימיני, סימן י') היא רבת משמעות: החובה להשלטת התורה בישראל – לבירור דרכם של נציגי היהדות הדתית בכנסת. כך כתב בדברי ההקדמה שלו (בעריכה קלה):
הבחירות לכנסת ולמוסדות המוניציפליים מקנות רוב לנציגי המפלגות החילוניות, והמספר המועט של נציגי הציבור הדתי אין בכוחו לחולל מהפכה בשטח התחוקה להשלטת חוקי התורה במדינה. המעט שניתן להשיג הן בכנסת ובממשלה והן במוסדות המוניציפליים, הוא על ידי השתתפות בקואליציה עם מפלגות אחרות... שכולל בהכרח ויתור מסוים על דרישות התורה במילואן, כדי שיסכימו להעברת חוקים שיהא בהם משום ריסון במידת מה של ההפקרות. וכעת מתעוררת השאלה ההלכתית וההשקפתית כאחד, מהו הגבול שאליו רשאים להגיע הנציגים הדתיים בוויתור על דרישות התורה בכדי להשיג את המעט שניתן? האם רשאים או אף מחויבים הם לתמוך בחוק כזה? שמא מוטב שלא יתקבל חוק זה בכלל, שלא יתקבל רושם "התירו פרושים את הדבר"?
הסלוגן "להשלטת חוקי התורה" התנוסס גם בכינוסים של חבר הרבנים הנזכר, על שלט גדול מעל שולחן הנשיאות. אך בל נטעה, אין מדובר בכפייה על הפרט. הרצון והשאיפה הם שהתנהלות מדינת היהודים תהיה על פי תורת ישראל. כך במוסדות המדינה השובתים בשבתות ובחגי ישראל, וכך בקביעת דמותה של הפרהסיה. זו הייתה מורשתו של הראי"ה קוק, אשר פעל בכל כוחו לקדם ולהחיל צביון זה, כמו בחוקת השבת בתל אביב וביישובים רבים נוספים (ראה בספר להכות שורש). כך גם אימוץ המשפט העברי המקורי של עם ישראל, כפי שדרש בזמנו הראי"ה קוק, וכשקמה המדינה דרש זאת ממשיכו הרב הראשי יצחק הרצוג, אשר הביע את אכזבתו וצערו העמוקים משלא נתקבלה דרישתו.
מקרה מבחן – תחבורה ציבורית בשבת
בתחילת שנות השישים חתמה המפד"ל על הסכם קואליציוני עם מפא"י, והעלתה לשולחן הממשלה הצעה לחוק בדבר שמירת השבת. ההצעה כללה איסור על תחבורה ציבורית בשבת, איסור על פתיחת בתי עסק בשבת ועוד.
העיר חיפה הוצאה מכלל הערים, מכיוון שגם בימי המנדט הבריטי הייתה התחבורה הציבורית נוסעת בחיפה בשבת (מפאת המיעוט הערבי הגדול שם, ועוד), והחוק במתכונתו נועד לשמר את המצב הקיים. ד"ר זרח ורהפטיג הציג לפני הרבנים את השאלה אם להסכים לחוק חלקי זה או לא. בין הרבנים התעורר ויכוח הלכתי חריף: האם נחשב הדבר ל'מסירה' של עיר בישראל, בדומה להלכה האוסרת למסור נפש אחת לאויבים כדי להציל את השאר, או שמא מותר הדבר על מנת להגן על שמירת השבת בכל ערי הארץ זולתה?
ברור שאף לא אחד מהרבנים העלה על דעתו לדמות דיון ציבורי בתוך העם היהודי למצבי כפייה של רצח ואונס מצד גויים על יהודים. העיקרון של ויתור על המיעוט לטובת הרוב הוא שעמד לדיון.
הרב יהושע קניאל, מתלמידי הראי"ה, שהיה אז רבה הראשי של חיפה, הזדעק כנגד הצעה זו ואמר שאסור "להקריב את חיפה" בעבור שאר הארץ. ראייתו הייתה מהמשנה בתרומות (פרק ח, יב): "נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו אחת מכן ונטמאה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן - יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". מצב העיר חיפה, לדעתו, הוא כמצבה של האישה שדורשים את הסגרתה על מנת לטמאה. למעשה אסור למוסרה, אף שהשיקול הקר כביכול מכתיב למסור את היחיד בעבור הרבים.
לדעתו אין להוציא את חיפה מכלל המקומות האסורים משתי סיבות: ראשית, בזה ייסתם הגולל על האפשרות לשנות את מצבה לטובה בעתיד. שנית, יש לחשוש שהפקרת חיפה תביא להתפשטות חילולה של השבת בכל תחומה, גם במקומות שבהם נמנעו מכך עד אז, ויתווספו עוד נהגים שייאלצו לחלל שבת כדי לא לאבד את מקור פרנסתם.
לדעת הרב קניאל אין למסור את האישה ההיא לא מחמת איסור עריות, שאם כן אפשר היה לחלק בין המקרים, אלא מחמת חילול ה' – טעם המתקיים גם בנידון השבת. עוד כתב שנתינת גושפנקה חוקית למצב חילול השבת הקיים אסורה גם בגלל "חטאת הקהל", לפי הסברו של בעל העקידת יצחק (בראשית שער כ) לחומרת העונש על סדום ועמורה, שנבעה מן העובדה שמערכת המשפט שם הפכה את העבירות לנורמה ציבורית רשמית. לדעתו זו הצטרפו רבנים נוספים בחיפה.
הרב ישראלי, הצעיר ממנו, אף הוא מתלמידי הראי"ה, הצביע (עמוד הימיני סימן יא) על המכנה המשותף בדוגמאות שהובאו, שבהן טרם נעשה מעשה. הקבוצה נדרשת להקריב אחת מתוכה כדי להינצל, ואת זה שוללת המשנה. לעומת זה, בנידון דידן הרי חילול השבת כבר קיים, וכל חוק שיוצע יביא רק להפחתתו.
עוד כתב שהמצב בחיפה דומה יותר למצבה של מי שכבר נלקחה על ידי גויים, שאז ודאי אין האחרים מצווים להיטמא על מנת להצילה. והרי כבר מחללים בחיפה את השבת, ואין אנו יוצרים מצב חדש.
לכן גם אין להשוות זאת לסדום ועמורה. מערכת המשפט בסדום חייבה את השחיתות והמעשים הרעים, אך בנידון הצעת חוק השבת הרי החוק אומר שבכל המקומות בארץ הקודש תיאסר תחבורה ציבורית בשבת, ויינקטו צעדי ענישה נגד העבריינים. רק בחיפה לא ייאסר הדבר על פי חוק, ולא ייענשו הנוסעים שם. לא ניתן לשמוע מכאן כל התייחסות חיובית מצד החוק לחילול השבת המתבצע בתחומה, ואין המדינה מצווה שייסעו שם.
נוסף על כך אין הנידון דומה לראיה. לגבי חוק השבת הרי החילונים מעדיפים את המצב הקיים ללא חוק, אדרבה – שומרי השבת הם המעוניינים בחוק כדי שלא תיפרץ חומת השבת. ממילא נמצא שאין כוח חיצוני שכופה עלינו לוותר על חיפה, וחוק זה תורם לשמירת השבת במדינת ישראל ואינו משמש כלי נגד התורה ומצוותיה.
עוד הביא הרב ישראלי את הכלל היסודי: אין מניחים את הוודאי מפני הספק. הוודאי היה שכרגע אפשר להציל את רוב הארץ. הספק – שמא בעתיד יהיה ניתן להציל את חיפה, וכיוון שכבר יש חוק, לא ייתנו לנו לשנותו. כמו כן חוקים יכולים להשתנות כידוע, והדבר תלוי בכוחם של נציגי היהדות הדתית בכנסת – העשוי לגדול עם השנים.
המאבק על הפרהסיה
מאז הוויכוח ההוא על חוקי השבת עברו כשבעים שנה. נראה כי לעת עתה הכרסום בדמות הפרהסיה במדינת היהודים הולך וגדל לממדים מבהילים – פעילותה של תחבורה ציבורית, עידוד פתיחת בתי עסק ומרכולים וייזום פעילות תרבות הכרוכה בחילול שבת בערים שונות. זאת ועוד, חל כרסום במוטיבציה למאבק על הפרהסיה. אם בשנת תשל"ז נפלה ממשלת רבין בגלל טקס שנערך בשבת, ובשנת תשנ"ט היה זה המשחן שהביא להפלת ממשלת ברק – קשה היום לדמיין אירוע דומה שיפיל ממשלה בישראל.
הציבור הדתי (גם החרדי) כבר לא נחוש כבעבר להיאבק על קדושתה של השבת. לעניות דעתי, אחת הסיבות לכך היא הטעות בהבנת שיטתו של הראי"ה קוק, שכביכול אין לעסוק בחוקים שעלולים להרגיז אחרים. אין לכפות כלום, רק להסביר ולשכנע. בשורות דלעיל נוכחנו במקרה אחד מני רבים, שדווקא הוא ותלמידיו המצויים בשדה העשייה, מתאמצים לקבוע חוקים שישליטו את חוקי התורה במדינת היהודים, אף שההתנגדות
לכך בעת ההיא הייתה חזקה לא פחות ואף יותר מזו של ימינו. אפילו על חיפה ה"אדומה" לא רצו לוותר!
ציון יום השנה הכ"ח להסתלקותו של מורנו הרב שאול ישראלי זצ"ל, בי"ט סיוון תשנ"ה, יכול וראוי לעורר את ההולכים בדרכי הראי"ה וממשיכי דרכו לאזור כוח להתאמץ ולתקן את הפרהסיה היהודית במדינת היהודים.
מתוך העיתון'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
