ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תקיעת שופר ;">

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה תקיעת שופר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ז

תקיעת שופר

מתוך "קול צופייך" - גיליון 373



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

דברי התעוררות לפני תקיעת שופר
א. כתוב בזהר הקדוש שלפני תקיעת שופר צריך האדם להתעורר, ולכן נוהגים שהרב דורש קודם התקיעות בדברי חיזוק והתעוררות לתשובה, אבל לא יאריך כדי שיספיקו לאכול את הסעודה לפני חצות היום.

ב. לאחר הדרשה אומרים את הפיוט "עת שערי רצון", ואפילו בשבת. ויש שאומרים תפילה מיוחדת בשבת במקום שתוקעים (עיין במחזור עמוד תנ"ג) וביום השני של ראש השנה נוהגים לומר את הפיוט "אם אפס רבע הקן" במקום "עת שערי רצון".

מספר התקיעות
א. מדאורייתא חייבים לשמוע תשע תקיעות, לפי שנאמר: "תרועה" ביובל ובראש השנה ג' פעמים. ולפני כל תרועה תוקעים תקיעה פשוטה לפניה, ופשוטה לאחריה.

ב. אנו נוהגים לתקוע מאה ואחת קולות, וזה סדרן: שלושים מיושב, שלושים בתפילת לחש של מוסף, שלושים בחזרה של מוסף, עשרה קולות בקדיש 'תתקבל', ותרועה גדולה בסוף התפילה.

ושואלים התוספות (במסכת ר"ה בדף ט"ז ע"ב ד"ה ותוקעים ומריעין): מדוע תוקעים מאה ואחת קולות, הרי עובר על 'בל תוסיף' ? ועונים: "דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו, או נוטל לולב וחוזר ונוטל, וכן תוקע וחוזר ותוקע".

תקיעות מיושב או מעומד
נוהגים לעמוד בעת הברכות, ולשבת בעת התקיעות (בא"ח נצבים טו). אולם בתקיעות של חזרת תפילת מוסף צריך לעמוד. ויש שנוהגים לעמוד בכל התקיעות, וכל אחד יעשה כמנהגו. ומכל מקום, אם רוצה לעמוד בתקיעות של מיושב, יעשה כרצונו ואין נפקא מינה בזה.

נחלקו רש"י ותוספות האם עיקר חיוב התקיעות הוא ב"מלכויות זכרונות ושופרות", או בתקיעות דמיושב. יש מי שאומר שהעיקר הוא ב"מלכויות זכרונות ושופרות". ולדעה זו, מדוע מברכים על התקיעות דמיושב, היה מן הראוי שיתקע בלי ברכה, ואחר כך ב"מלכויות זכרונות ושופרות" יברך. אלא שלא יתקעו בלי ברכה.

מלכויות זכרונות ושופרות
מחמת חשיבותו של יום ראש השנה, אנו מצווים לומר ביום זה "מלכויות זכרונות ושופרות", וציונו ה' גם לתקוע בשופר כדי שיעלה זכרונינו לטובה, וכדברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"ב):
"תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות (העומר הוא בסך הכל קומץ של שעורים שאנו מקריבים לפני ה' על המזבח, ובזכותו ה' מברך ריבי רבבות טונות של חיטים ושעורים). ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה (ניסוך המים ע"ג המזבח בחג הסוכות הוא בסך הכל ליטר מים בלבד ועל זה עושים שמחת בית השואבה, וה' מוריד לנו גשמי ברכה), ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר", עכ"ל הגמרא.

כדי שתמליכוני עליכם

הקב"ה מבקש מאיתנו "כדי שתמליכוני עליכם". ויש לשאול, וכי הוא זקוק לנו?! הרי ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד? אלא אומר הקב"ה: אתם רוצים שזיכרונכם יבא לפני? תאמרו שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים.
ואנו אומרים, רבש"ע אתה מלכנו! ואנחנו החיילים שלך, תן לנו בגדים ואוכל ושתיה ותשמור עלינו.

הרה"ג זוין זצ"ל הביא על כך מעשה במושל רשע ומרושע שראה בחורה יהודיה נאה ולקח אותה כדי להתחתן עמה. אביה של אותה בחורה הלך לרב ובכה שהמושל חטף את בתו. אמר לו הרב: המתן קמעא, וביקש שיביאו שני עדים. פנה הרב ואמר לאבא: אתה מסכים שאקדש את בתך לי בטבעת זו, והנה העדים והשליח ? אמר האבא: כן, והעיקר שתציל אותה. אמר הרב: רבש"ע, מה המושל הזה לקח את אשתי, והתחיל לקלל את המושל. לאחר זמן מת המושל והחזירו את הבת.
אנו אומרים, רבש"ע, אתה המלך שלנו, ומי יכול להזיק לנו.

כדי לערבב את השטן
וממשיכה הגמרא (שם):
"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ואמר רבי יצחק: למה תוקעין בר"ה? למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו. אלא למה מריעין? מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה. אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן".

ומבאר רש"י:
"כדי לערבב - שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו".

ואומרים התוספות (ד"ה כדי לערבב):
פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא".

ויש לשאול, וכי לשטן אין לוח שנה, ואינו יודע מתי חל ראש השנה שהוא נבהל מתקיעת השופר ?! אלא יש מי שאמר, שהשטן אומר לישראל: אתם בודאי יודעים שיבא המשיח, וכתוב שלעתיד לבא יקח המשיח את השטן וישחט אותו (כמובא בסוכה נ"ב ע"א), וקול השופר שאני שומע הוא קול שופרו של משיח, ובלוח השנה שלכם כתבתם שזה יום ראש השנה.

מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה
נשאלת השאלה, מה הביאור בדברי רש"י לעיל "שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצוות"?

ודבריו יובנו על פי דברי הגמרא בברכות האומרת (כ' ע"ב) " דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". ועל שיעור זה הם כבר מברכים ברכת המזון. כלומר הקב"ה אומר, הם נושאים לי פנים, ולכן אנו נושא פני להם - ישא ה' פניו אליך.

ולכאורה, יכלו המלאכים לומר, מדוע אתה משתבח בכך, הרי הם מברכים ברכה לבטלה!
אלא יהודי שאוכל, ומשבח את הקב"ה ואומר הודו לה' כי טוב, ברוך ה' על מה שנתן לי - זה השבח של עם ישראל.

ואמרו המפרשים, כיון שישנה מחלוקת בין ר"מ לר' יהודה בביאור הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (עיין ברכות דף מ"ט ע"ב, שלדעת ר"מ אכילה בכזית, ולדעת ר"י אכילה בכביצה, עי"ש), על כן הם מדקדקין "עד כזית ועד כביצה", לצאת אליבא דכו"ע.

ועוד נראה לבאר את הכוונה בכזית ובכביצה כך: כשהבעל בוצע את החלות בערב שבת, הוא צריך ליטול חתיכת לחם בשיעור כזית לעצמו, וכביצה לאשתו. וכמו שאומרים בנוסח של 'אתקינו סעודתא' (שתיקן האר"י הקדוש לומר בכל ליל שבת) "למבצע על רפתא כזיתא וכביעתא".

ואמר רב אחד, הגמרא השתמשה בלשון "מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה", ללמדנו שעל עצמם מדקדקין, אבל לא על אחרים, ואם יבא עני ויבקש לאכול, הוא לא יתן לו רק כזית לחם או כביצה לחם מכיון שעל שיעור זה מברכים ברכת המזון, אלא יתן לו ארוחה נכבדה.
לכן הקב"ה נושא פנים לישראל.

וכשאנו תוקעים בשופר וחוזרים ותוקעים, אומר הקב"ה: הרי אני אמרתי לכם לתקוע רק פעם אחת ולא פעמיים, ואם אתם תוקעים פעמיים, ועושים מעבר למה שבקשתי הרי אתם נושאים לי פנים ולכן גם אני אשא לכם פנים ואתן לכם שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

בכסה ליום חגנו
אנחנו אומרים במזמור של ראש השנה (תהלים פ"א, וזה המזמור שיר של יום חמישי) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". "בכסה" - הכוונה מכוסה, מכיון שאנו לא מברכים את החדש בשבת שלפני ר"ה כדי שהשטן לא ידע.

אך מהו "ליום חגנו" ? משל למה הדבר דומה ? לאדם שעבר עבירה והביאוהו לפני הקצין שחקר אותו, והוא קבע לו זמן למשפט בתאריך מסוים. ביקש הנתבע לשנות את תאריך המשפט ליום אחר, אך הקצין אמר לו שהדבר לא ניתן לשינוי כלל. ניסה הנתבע להגיש ערעור לשינוי תאריך המשפט, אך גם השופט לא קיבל את דבריו ואמר לו שבית המשפט קובע את התאריכים ואין הדבר תלוי בנוחות של הנתבע.

כתוב שהקב"ה יושב בשמים ובאים המלאכים ושמים קתדרה של הסנגורים, ומולה קתדרה של הקטגורים. ואומרים המלאכים לקב"ה: אימתי יהיה המשפט ? אומר להם הקב"ה: תשאלו את בית דין של מטה, הסנהדרין, מתי הם קובעים את יום ראש השנה. אומרים המלאכים לקב"ה: אבל אתה מלך על כל הארץ, ובראת את כל העולם כולו, אתה צריך לקבוע זאת. אומר להם הקב"ה: לכו ותשאלו את הנתבעים מתי הם קובעים את ר"ה. ואז הרבנים יושבים ומחליטים אימתי לקבוע את ר"ה, ולכן זה נקרא "ליום חגנו". וכששומע זאת השטן הוא אומר לעצמו את עם ישראל בודאי שהקב"ה אוהב אותם ויצילם, ואז הוא בורח ולא מקטרג.

וגם את נח באהבה זכרת
לפני ראש השנה טוב לעבור על התפילה ולהבין את פירושיה.
בתפלת מוסף של ראש השנה אנו אומרים "וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים". ויש לשאול, מה לראש השנה ולנוח ?

נח היה צדיק תמים בדור קשה ביותר, והוא בנה את התיבה, כפי שציוהו הקב"ה, במשך מאה ועשרים שנה, ואמר לכולם כי עתיד ה' להביא עליהם מבול וכולם יאבדו ורק הוא ינצל, ובכך היה מעוררם לחזור בתשובה. אך כולם לגלגו עליו ואמרו לו, אם יהיה מבול, נזרוק אותך מהתיבה ונכנס במקומך. ואם ירד מבול על העולם בתי האבן והברזל ימחו כליל - ותיבת עץ תשאר על עמדה ?! בהפטרה הזכיר הנביא ישעיה את נח לגנאי, וכינה את המבול 'מֵי נח' (ישעיה נד, ט), כלומר, בעטיו של נח בא המבול, וכל זה מפני שהיתה טענה על נח מדוע כל כך הרבה שנים הוא מזהיר את בני דורו שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, וכל הזמן הזה לא עמד להתפלל שהקב"ה לא יביא מבול? הוא היה צריך לנהוג כמו אברהם אבינו שעמד להתפלל על סדום שלא יהפוך אותה הקב"ה, שמא יימצאו עד עשרה צדיקים, וזאת למרות שהיתה סדום קשה מאוד בעיני המקום, והיו עושים בה מעשים אכזריים שלא נמצאו דוגמתם בכל תקופת האנושות.

התורה כותבת על אנשי סדום (בראשית יג, יג) "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד".

חז"ל מתארים בצורה כל כך קשה את רעתם של אנשי סדום, וכמו לגבי דרכי הכנסת אורחים שלהם שהיו משכיבים את הארוכים במיטה קצרה וחותכים את רגליהם הבולטות ואת הקצרים במיטה ארוכה והיו מותחים אותם, וכדומה - עד שאליעזר עבד אברהם שהיה פיקח אמר להם שאין הוא רוצה מיטה כלל כי הוא קיבל זה עתה הודעה על מות אחד מקרוביו והוא חייב לישון על הארץ.

ועוד דבר מובא על אליעזר - כשהביא אליעזר את רבקה ליצחק, שאל אותו יצחק: מה מצאת בה? ענה לו: היא נתנה לי מעט מים והמים עלו לקראתה (עיין רש"י בראשית כד, יז). אמר לו יצחק: רק על סמך זה הבאת אותה? תאמר לי מי אביה. אמר לו: בתואל. אמר יצחק, בת רשע אני אשא? תאמר לי מי אחיה. אמר לו: לבן. אמר: בת שגדלה במשפחת רשעים אינה מתאימה להקים את עם ישראל, קח אותה בחזרה. אמר לו אליעזר: בא נלך לדין תורה שישפוט בינינו, ולקח אותו לאברהם. ואברהם אבינו כבר ידע מראש כי רבקה היא בת זוגו של יצחק שהרי בסוף פרשת וירא כתוב "ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך...ובתואל ילד את רבקה".

וכתב רש"י "אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם - בשובו מהר המוריה, היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלי בנים היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא - בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו".

וכשבאו יצחק ואליעזר לאברהם, יצחק אמר שאינו חפץ בה (יצחק אבינו הוא מדת הגבורה), ולבסוף אמר שיביאו אותה, אך יקשה עליה בשאלות כך שיתברר שאינה מתאימה. אמר לה יצחק שאין לו דירה אלא אוהל בלבד, וחשב שתתייאש ולא תרצה, אבל היא הסכימה בלב שלם. וכן אמר לה שאין לו אלא מטה ישנה, והסכימה. אמר לה שכבר ישנה עליה שרה במשך 127 שנים, והסכימה. אמר לה: בבקשה קחי עשרה גרם קמח ועשרה טיפות שמן, תדליקי מהשמן אור בבית, ותלושי לי מהקמח לחם שאוכל ואשבע. אמרה לו: איך אפשר? אמר לה: כך היה אצל אמא שלי, אם את לא רוצה או לא יכולה, את יכולה ללכת. לקחה רבקה את מעט הקמח וטיפות השמן והתפללה לה' שתהיה ברכה בעיסה ובשמן, ונענתה מהשמים, ואכל ושבע והותיר, וגם ענן היה קשור מעל האוהל והשכינה היתה שם. אמר יצחק: אם כך, סימן שהיא צדקת גדולה, ומתאימה היא לשאת אותה (עיין רש"י בראשית כ"ד, ס"ז).

שמעתי מחכם ממנשה שלו ע"ה ששמע משם בעל הבא"ח זיע"א שתיאר זאת כך: לאחר שיצחק אמר שאינו רוצה להתחתן עם רבקה, הם באו לביתו של אברהם אבינו, והנה רואה אברהם את אליעזר, ואומר לו: "עבד אסווד (עבד שחור) מה אתה רוצה"? סיפר לו אליעזר מה שאירע, ואמר לו: אמש יצחק שפך את דמי וגם היום בבקר, ואיני מוחל לו. אני רוצה להכנס ישר לגו עדן.

אמר לו אברהם אבינו: אני מבטיח לך שתכנס חי לגן עדן. ואכן אליעזר עבד אברהם היה אחד מעשרה אנשים שנכנסו חיים לגן עדן.

ועוד למדונו חז"ל, שלשליח העושה שליחותו בנאמנות מגיע שכר. אליעזר עבד אברהם, למרות שהיה כנעני, היה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (רש"י בראשית ט"ו, ב') - מה שלמד היה מעביר ללא כל שינויים, כמו אדם ששואב מים מהבאר ומשקה את האנשים, ואין במים שום שינוי, לפיכך זכה ונכנס לחיי גן-עדן.

אם כבנים אם כעבדים
אנו אומרים בתפלת ראש השנה: "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים ענינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא לאור משפטנו קדוש".
אמר אחד המפרשים, "אם כבנים" - הנה מה טוב, רחמנו כרחם אב על בנים.
"ואם כעבדים" - הרי אנו כעבד עברי ולא כנעני, והאדון צריך לדאוג לכל מחסורו של העבד, עד כדי כך שאם יש לאדון כרית אחת וכדו' הוא חייב קודם כל לדאוג לעבד.
"ואם כעבדים ענינו לך תלויות עד שתחוננו", בבחינת "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". ואנו אומרים, רבש"ע מדוע שנלאה אותך בבקשות חוזרות ונשנות, תן לנו מיד כשאנו מבקשים בפעם הראשונה.

אנחנו מבקשים מהקב"ה, "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים". אנו רוצים אוכל ובית וכו' כדי שנהיה בריאים ונוכל להתפלל וללמוד תורה - למענך אלוקים חיים.

תתן אמת ליעקב
החביבות הגדולה שחיבב הקב"ה את האבות הקדושים היתה בזכות אברהם אבינו שעמד בכל הניסיונות ובפרט בניסיון העקדה. ומובא במדרש, שלאחר נסיון העקידה ביקש אברהם אבינו מהקב"ה שיתן לו את חותמו - חותם האמת, אך הקב"ה לא הסכים. בא יצחק וביקש את חותמו של הקב"ה, אך הקב"ה לא הסכים לתת לו. כשראה הקב"ה שאברהם מצטער, אמר לו חייך שאני נותן את האות שאתה מבקש לבן בנך (יעקב), וזהו שכתוב (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב", וחותמו של הקב"ה 'אמת' נקרא על יעקב אבינו ע"ה, והכל בזכות החסד שעשה אברהם אבינו (עיין לדעת זקנים ובעלי התוס' בראשית כב, יד).

תורה מחזרת אחרי אכסניא שלה
ויש להבין, מדוע יעקב אבינו זכה לחותמו של הקב"ה 'אמת', והרי אברהם אבינו הוא שעמד בנסיון הנורא והעצום הזה, ויצחק אביו הוא שנעקד, והנסיון גם שלו! אלא, רצה הקב"ה ללמד את עם ישראל דבר נעלה, והוא, שידאגו ללמד את בניהם תורה, ולחנכם שילמדו את בניהם אחריהם, והרי מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק - עשו, אבל מיטתו של יעקב היתה שלמה, ולכן הקב"ה נתן לו את חותמו שהרי אמרו חז"ל כל מי שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, אין התורה פוסקת מזרעו לעולם, שכן התורה מחזרת אחרי אכסניא שלה (עיין ב"מ דף פ"ה ע"א על הפסוק "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם").

למענך אלוקים חיים
אנו אומרים לקב"ה, היכן תמצא אומה כמו עם ישראל, הנה הספרדים קמים לסליחות כבר מר"ח אלול, ואחינו האשכנזים החלו בסליחות בשבוע זה, וכל היום הם עייפים כי קמו לסליחות, וכל היום הם מרגישים את חדש אלול. רבש"ע תראה את התפילות, הסליחות הבקשות וריבוי שעורי תורה שיש בעם ישראל, ותראה את הרבנים שאין להם מנוחה בחדש אלול, כי הם רצים משיעור תורה לשיעור תורה.

ואנחנו מבקשים שתכלה שנה וקללותיה, והעיקר הוא "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" (ישעיה מה, יז) - "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (שם נב, ח). אנו רוצים לראות את השמים נפתחים ובית המקדש יורד - "מקדש ה' כוננו ידיך", בית מקדש מעשי ידי הקב"ה ושכינה שרויה בו. ואנו רוצים את מלך המשיח שימלוך עלינו, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם יא, ט).

וידועים דברי הרמב"ם (פי"ב מהל' מלכים הל' ד'): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה", עכ"ל - וכל זה "למענך אלוקים חיים".

כתבנו לחיים
חכם מנשה שלו זצ"ל הביא משם הבא"ח זיע"א, מעשה באדם אחד שנשא אשה ונולדו לו ילדים, ואשתו נפטרה. לאחר זמן הוא התחתן עם אשה שניה שהיתה עושה לו צרות. היא נהגה תמיד לשאול אותו מה הוא עושה עם המשכורת שהוא מקבל, והוא היה אומר לה אני נותן לבני הגדול כך וכך, ולבני השני כך וכך וכו', והיא היתה כועסת שהוא מוציא כסף רק בשביל ילדיו.

יום אחד הוא נתן לכל אחד מילדיו צ'ק על סך חמשת אלפים שקלים, וציין את התאריך של יום המחרת. עוד באותו היום הוא הלך לבנק והוציא את כל כספו. למחרת באו הילדים לגבות את הצ'ק מהבנק והתברר שאין כל כיסוי. פקידי הבנק כעסו על כי הוא נותן צ'קים ללא כיסוי, ושלחו 'הוצאה לפועל' לביתו. כשבאו הפקידים לביתו, פתחה להם האשה את הדלת, וכששמעה את דבריהם נבהלה מאד, ואמרה להם כי בעלה הלך להתפלל מנחה ועוד מעט הוא ישוב. כשחזר הבעל לביתו התחילה אשתו לצעוק עליו "מה עשית, לך ותמכור כל מה שאפשר כדי שיהיה כיסוי לצ'קים".

והנמשל, הקב"ה בערב ר"ה כותב אותנו לחיים, ואם יבואו המקטרגים, יאמר להם הקב"ה כבר כתבתי לעם ישראל צ'ק. ואנו אומרים לקב"ה: חתום פה שטן ואל ישטין עלינו ויעמוד מלאך מליץ טוב לצדקנו.

ונברך את כל עם ישראל בברכת שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il