חטא המרגלים ומניעיו | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שלח לך

קטגוריה משנית

13 דק' קריאה

חטא המרגלים והשלכותיו לדורות
חטא המרגלים היה חטא בלתי נסלח 1 , הוא השפיע לא רק על דור המדבר אלא גרם בכיה לדורות. וכך אומרים חז"ל תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א:
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות".
היינו שבגלל חטא זה נחרב בית ראשון ובית שני, וסימן לדבר שנחרבו באותו יום מר ונמהר בתשעה באב שבו חזרו המרגלים והוציאו דיבת הארץ רעה, וזה שעד היום עדין לא נבנה המקדש, מראה שחטא זה עדין לא תוקן. נראה שהגזירה של בכייה לדורות אינה רק עונש, אלא דרך תשובה לבכות ולכסוף לגאולה כי זו הדרך לתיקון החטא כדי לשוב לארץ חמדת אבות.
וכך נאמר בתהלים פרק קו : וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה': וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
מפורש בכתוב, שהעונש על כך שמאסו בארץ חמדה גרם לא רק לכך שהפיל אותם במדבר אלא להפיל זרעם בגוים בגלויות נוספות, ועד הגלות האחרונה שבה ישראל מפוזרים וזרויים בארצות
לכן ראוי להתבונן בחטא ובמניעיו כדי לדעת מה הם דרכי התשובה שתביא לגאולה שלימה.

מי יזם את שליחת המרגלים ולשם מה נשלחו?
המפרשים עמדו על השאלה מי יזם את שליחת המרגלים? ומה הייתה מטרת השליחות הזאת? והאם היא מעיקרא הייתה רצויה או שיסודה בחטא. נעסוק בפירוש רש"י ע"פ חז"ל ובפירוש הרמב"ן.
מטרת השליחות לפי רש"י
רש"י עומד על הסתירה לכאורה בין פרשתנו לספר דברים. בפרשתנו נראה שהמרגלים נשלחו בציווי ה': " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן וגו' ", והכתוב חוזר ואומר: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' ". ומאידך נאמר בספר דברים פרק א, נראה שהיוזמה לכך באה מן העם: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וגו' ".
וכך מפרש רש"י בספר דברים: "ותקרבון אלי כלכם - בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ - כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:"
היינו, שהיוזמה הייתה ע"י העם בדרך שאינה הגונה, ומשה רבינו הסכים לכך בדיעבד, ולפי זה מפרש רש"י כאן, שהקב"ה אינו מצווה על שליחת המרגלים אלא נותן לו רשות לכך:
"שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:"
אולם לפי זה קשה מדוע משה רבינו מסכים לכך ובתוכחות של ספר דברים אומר "וייטב בעיני הדבר"?
רש"י שם שואל ועונה: "וייטב בעיני הדבר - בעיני ולא בעיני המקום. ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:"
לפי זה בקשתם לא הייתה טובה בעיני משה, אולם הוא נאלץ להסכים לבקשתם, בתקוה שזה יביא לכך שהם יוותרו על כך, אולם זה לא הואיל ולכן נאלץ לשלוח את המרגלים. (ויש בכך דוחק כי בפשטות משמע שהוטב בעיניו הדבר, להלן ברמב"ן).
לפי זה מפרש רש"י כל השאלות שמשה מציג בפני המרגלים:
וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
לכאורה יש שתי מטרות לשליחות: א. לדעת אם הארץ היא טובה או רעה, שמנה או רזה אם יש בה עץ אם אין, ב. לדעת את חוזק העם ואת כמותו, ואת חוזק הערים אם הם מבוצרים או פרזים, וזאת כדי לדעת איך לכבוש אותם.
אולם רש"י מפרש ששיש כאן למעשה מטרה אחת לדעת את טובת הארץ: "את הארץ מה היא - יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין:" היינו שגבורת האנשים מעידה על טוב הארץ, והדרך לדעת זאת "החזק הוא הרפה - סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם".
לפי זה יוצא שכל השליחות הזאת יסודה בחטא של חוסר אמונה בהבטחת ה' לתת להם ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש, ההשלכות של הספק שלהם חמורות ביותר, כי הן משדרות לא רק חוסר אמונה בהבטחת ה', אלא הבעת ספק אם כדאי להם להיכנס לארץ ולרשת אותה, ומשמעות הדבר רצון להישאר במדבר, וגרוע מזה לשוב למצרים, כמו שהם אכן אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ויש בכך ערעור על כל המהלך של יציאת מצרים קבלת התורה, ובחירת ישראל, האם יש אופציה כזאת ח"ו?
הרמב"ן מסביר על פי האמור לעיל את הקשר בין חטא המרגלים לקרבן על שגגת מי שעובר על כל מצוות ה', שמוזכר בסוף הפרשה:
(כב) "והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם...
ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם, וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט):"
למרות כל זה משה הסכים לשליחות הזאת, בגלל שהוא קווה שהם יראו את טובת הארץ וזה ישפיע עליהם לרצות בה ולהשקיע כוחות לכבוש אותה וליישבה. ולשם כך בוחר אנשים כשרים ראשי בני ישראל, שאמורים להשפיע טוב על ישראל, וגם הקב"ה מסכים לכך "על פי ה'" מתוך תקוה לתיקון החטא. ואולי בגלל התקוה הטובה הזאת אומר משה "וייטב בעיני הדבר".
והנה לכאורה יש סתירה בדברי רש"י, שבתחילה אומר שנבחרו לשליחות זו אנשים כשרים "כלם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". ומאידך אומר "וילכו ויבואו - מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה". נראה לומר שהם אכן היו אנשים כשרים, אולם הם נשלחו למטרה שיסודה בחטא בעצה רעה של העם, וכיון שהלכו בעצה רעה היא קלקלה אותם, וממילא חזרו בעצה רעה.

מטרת השליחות לפי הרמב"ן
לפי הרמב"ן מטרת שליחת המרגלים הייתה לצורך ביטחוני, לדעת כיצד לכבוש את הארץ, וזאת כיון שהם אמורים לכבוש את הארץ בדרך הטבע, וכך הדרך של הלוחמים לשלוח לפניהם מרגלים, ולפי זה בקשתם הייתה חיובית , משה שמח על כך שהם מוכנים להירתם למשימה זו באופן מעשי, דבר המראה שהם מוכנים למשימה לכבוש את הארץ, ולכן נאמר בספר דברים "וייטב בעיני הדבר", וז"ל:
"אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש:"
עתה נראה מדוע לפי הרמב"ן משה ציווה אותם לבדוק אם הארץ טובה או רעה?
"ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן , כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה. אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם :"
היינו, משה קיווה שטובת הארץ תשמח את לבם ותפיח בהם רוח גבורה לכבוש את הארץ ולעמוד בכל האתגרים שהיא תציב בפניהם. וככל שהייעוד יהיה גדול יותר בעיניהם כך הם יהיו מוכנים להקריב למענה ולכבוש אותה וליישב אותה.
ויש בכך עומק גדול יותר, חז"ל דמו את הקשר שלנו לארץ ישראל לזיווג איש ואשה, הארץ ניתנת לנו למורשה, ודרשו חז"ל (ביחס לתורה וה"ה אפשר לדרוש גם על הארץ) "אל תיקרי מורשה אלא מאורסה". נאמר "ושממו עליה אויביכם" מכאן שהארץ שומרת לנו אמונים ואינה נותנת את פירותיה לזרים, וכפי שאנו נפתחים לאהבתה כן היא נפתחת לאהבה אותנו.
וכך ממשיל המדרש את הארץ ככלה לחתן, מדבר רבה (וילנא) (פרשת שלח) פרשה טז סימן ז:
"ר' יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה א"ל המלך זמנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה א"ל הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה לסוף א"ל ראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה וכך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו אמר הקדוש ברוך הוא אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר (במדבר יד) אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה אלא לבניהם אני נותנה".
הרי לנו שארץ ישראל נמשלה לאשה וכדי לזכות בה צריך להעריך אותה, ולדרוש את טובה, "כלה נאה וחסודה", ואז ימצא זאת. אבל מי שמחפש הנאת עצמו מה יוכל להרויח ממנה לא ימצא בה טוב. מצאנו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א) שנהגו לשאול בארץ ישראל את החתן: "מצא או מוצא? "מצא" - דכתיב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', "מוצא" דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'." הכוונה בשאלה זו היא חינוכית כנ"ל, אם החתן ידרוש את טוב האשה המיועדת לו ימצא אותה טובה, אבל אם יבקש "למצוא את האני" את הנוחיות אישית שלו ימצא אותה מר ממות, וכך גם ביחס לארץ ישראל... המרגלים לא חפשו למצוא את מעלותיה הרוחניות של ארץ ישראל, אלא את טובתם הגשמית, מה תועלת יהיה להם ממנה, ראו את האתגרים שהיא מציבה בפניהם, ולכן לא זכו לראות את טובה, והוציאו דיבתה רעה.
מה היה חטא המרגלים, חוסר אמונה או לשון הרע?
לכאורה המרגלים ספרו שבחה של הארץ: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם 2 זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:" אלא שהוסיפו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:"
הרמב"ן פרק יג פסוק ב שואל מה חטאם, הרי המרגלים נשלחו כדי לספר מה חוזק העם ומה חוזק הערים, והם ספרו את האמת מה שראו?
"... מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?"
ומתרץ הרמב"ן שהם חטאו במה שאמרו "אפס כי עז העם" והפחידו את העם שלא יוכלו לכבוש את הארץ.
האם לפי זה החטא היה בחוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להם שינצחו וירשו את הארץ? ולכאורה כך אפשר לדייק במה שאמרו "כי חזק הוא ממנו", ודרשו חז"ל "אל תיקרי כי חזק הוא ממנו - אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם!"?
חז"ל דוחים זאת ואומרים שהחטא היה שהוציאו דיבת הארץ רעה.
וכך בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד א: "שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'."
"תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה. ממאי? דלמא משום דר' חנינא בר פפא, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב: כי חזק הוא ממנו, אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם! אלא אמר רבה אמר ר"ל, אמר קרא: וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו."
חז"ל מוכיחים זאת ממה שנאמר שהמרגלים מתו בגלל שהיו "מוצאי דבת הארץ רעה", וכן אנו מוצאים בתהילים קו "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה".
אומנם לכאורה לא מצאנו שדברו בגנות הארץ בפירוש, להיפך הם אמרו שהיא ארץ זבת חלב ודבש וגם בספר דברים נאמר "ויאמרו טובה הארץ" 3 , ומה שאמרו "ארץ אוכלת יושביה" אפשר לפרש במלחמות שיצטרכו להילחם עליה.
כך שואל הרמב"ן ועונה: (לב) "וטעם ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל - כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה. כי מתחלה, כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה", היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכחם וגבורתם ומהם בעזרת השם בגבורים. אז הוציאו להם דבה בפני עצמם, דכתיב הארץ אשר עברנו בה וגו' - עד שילינו כל העדה, וזה טעם מה שאמר (להלן יד לו) וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ. והיה זה, כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים:"
היינו, שבפני משה ואהרן לא העזו לדבר בגנות הארץ, ואת זה עשו כשדברו עם אחיהם בני ישראל באוהליהם כמו שנאמר בדברים "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם" (ואפשר שהתורה לא רצתה לכתוב את הדברים הרעים שאמרו על ארץ ישראל), נראה מדבריו, שהשפיע על העם ביותר היה דיבת הארץ רעה, כי כל עוד חשבו טובות על הארץ, היו מתחזקים להילחם עליה והיו בוטחים בגבורתם להתגבר על ילידי הענק, אבל בגלל שקבלו לשון הרע על הארץ נחלשו ברצון לכבוש אותה וזה גרם להם לפחד.

עלה נעלה כי יכול נוכל לה, טובה הארץ מאד מאד
והנה מצאנו שתי התייחסויות לדברי המרגלים, תחילה של כלב ואחר כך של יהושע וכלב.
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:", לכאורה כלב אינו מסביר לעם מנין לו הבטחון ש"יכול נוכל לה"? ולכן הם חוזרים ואומרים לו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:" ואולי הם פירשו שכוונתו של כלב לומר שהקב"ה יעזור להם, וזה הביא את חז"ל לפרש "חזק הוא ממנו - כביכול כלפי מעלה אמרו".
רש"י מפרש שכלב מחזק את הביטחון העצמי של העם שבכוחם לנצח: "עלה נעלה - אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו". לכאורה כלב מפליג ביכולות של העם לגבור על דברים בלתי מציאותיים, וכי זה יעזור להם להאמין בכך?
אולם מצאנו ביטוי מקביל לזה ברש"י על הפסוק בדברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק יב: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה". מפרש רש"י: "לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה:".
מפרש שפת אמת, שאדם צריך להיות מוכן אפילו לעלות לשמים כדי ללמוד תורה, אזי ימצא שהתורה נמצאת בתוך לבו כמו המשך הפסוק שם "בפיך ובלבבך לעשותו". ונראה שגם כאן הפירוש כך, צריכים להיות מוכנים למסור את הנפש על כיבוש הארץ, ואז נמצא שהיא נוחה להיכבש לפנינו, כי הקב"ה הבטיח לנו אותה ובוודאי ייתן את הכלים לבצע זאת.
"עלה נעלה" בבחינת נעשה ונשמע, כפי הנכונות לעשות כן זוכים ל"נשמע", לגילוי והתגשמות ההבטחה. כלב אינו מזכיר בדבריו את הקב"ה, כי הקב"ה נמצא בקרבנו 4 .
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:" רק אחרי דברי כלב יש מקום לדבר בשבח הארץ, כפי שאמרנו בחינת "נעשה ונשמע", האמונה במצוות ה' לעשות מביאה לנשמע, ליכולת לראות את שבחה של הארץ. רבי מנחם מנדל מוויטבסק היה אומר שמי שזוכה לענוה כאמור בפרקי אבות פרק ד משנה ד "מאד מאד הוי שפל רוח", יוכל לזכות כי "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד"
במגילת איכה נכתבו הפרקים בסדר האל"ף בי"ת, אולם הקדים פ"א לעי"ן, אומרים חז"ל תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קד עמוד ב: "אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן - בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם", צריך לומר שלא ראו בעין פנימית את המטמוניות הטובות של הארץ, ונחשב שאמרו דבר שלא ראו.

המניע הגורם לחטא המרגלים
לאחר כל מה שאמרנו, עדין קשה כיצד התדרדרו לחטא חמור כל כך ומאסו בארץ חמדת אבות, עד כדי כך שוויתרו על כניסה לארץ?
בספרי מחשבה אמרו שהעם לא רצה לצאת ממצבו במדבר, שבו היו תחת הנהגת משה רבינו, לומדים תורה מפיו, ואוכלים מן לחם שמים ושותים מי באר וחוסים תחת ענני הכבוד. ויש לכך הוכחה מכמה מדרשים, אזכיר אחד מהם שניתן לפרש אותו כך.
במדבר רבה (וילנא) (פרשת שלח) פרשה טז סימן א: "הלכה מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים שנו רבותינו אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בערב שבת מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, בשליח הרשות ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה למה מפני שהוא שליח מצוה ושליח מצוה דוחה את השבת . וכן את מוצא בסוכה ששנינו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון שנא' (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון מן השטים, וכו' ".
נראה שהלכה הזאת היא משל לבני ישראל במדבר, שחייהם במדבר משול לשבת, שאינם צריכים לעבוד ומזונם משמים מאת הקב"ה, כמו כן הם היו מוקפים בענני הכבוד כסוכה, ועתה עמדה לפניהם מצווה להיכנס לארץ ולעבוד את אדמתה, ולצאת מענני הכבוד לחיי טבע, והיה קשה להם הדבר לפרוש מאותה הויה רוחנית ותלויה כולה בקב"ה, וחז"ל למדו אונו הלכה ששלוחי מצווה חביבים שדוחים את השבת ודוחים את הסוכה. וכך ישראל היו צריכים למסור נפשם על שליחותם לשם שמים.

^ 1.חז"ל פרשו את האמור בפרשה "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" על חטא העגל, אולם על חטא המרגלים לא סלח רק באופן חלקי, ולכן המית את כל הדור ההוא במדבר.
^ 2.המפרשים מדייקים שהמילה "וגם" מיותרת, ונראה שבאה להמעיט בשבח הארץ.
^ 3.אומנם רש"י שם "מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב".
^ 4.משך חכמה מפרש "ויהס כלב את העם, במה שמיחסים הכל "אל משה". זה לא תדברו ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והנסים, לא כן! רק "עלה נעלה"! וזה שאמר יהושע (פרק) ג (פסוק י): "ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש" וכו'. פירוש, שלא תדמו כי משה היה בקרבכם והוא עשה את כל הגדולות. רק כי האלקים, אשר הוא חי תמיד, ולא משה שכבר מת. וה' חי לעולמי עד, ויכול להוריש מפניכם וכו'. ולכן, עד יהושע לא היה מי שקראו "א-ל חי".

שלח לך