- פרשת שבוע ותנ"ך
- חקת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
מצאתי דברים שכתבתי לפני כמה שנים בפרשת חקת בשנת תשע"ד. זה היה באותה תקופה שנחטפו שלושת הנערים. אירוע שגרם לזעזוע כללי בכל ישראל. לא יודעים איפה הנערים? עוברים כמה ימים, שבוע, שבועיים, רבים עוסקים בחיפוש אחריהם, ולאט לאט כל הציבור בישראל נהיה שותף לדאגה הזאת ולתפילה. אפילו לפיד אמר שהוא עלה לבוידם שלו כדי לחפש סידור שהיה מונח שם כמה עשרות שנים והוא רצה להתפלל. כולם הרגישו את הצער והשותפות הזאת. עברו שלושה שבועות עד שנתגלה שהם נרצחו. ובאותם הימים היו שאלות קשות שעלו בתוך הציבור, למה זה קורה לילדים הצעירים האלה. השבוע גם כן קרה לנו אותו דבר, לא נחטפו, אבל נהרגו נרצחו ילדים, ועולה השאלה הזאת למה זה קורה לאנשים צדיקים, ילדים טהורים?! וכתבתי אז, שהשאלה הזאת היא לא חדשה, גם דוד המלך שאל כך: "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהילים י, א) וגם ירמיהו שואל: "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים" (איכה ה, כ) ועוד שואל ירמיהו: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה"? (ירמיהו יב, א) וחבקוק שואל: "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" (חבקוק א, יג) יש שאלות, יש דברים שאנחנו לא מבינים. אנחנו שואלים לפי שכלנו והשגתנו ולפי יכולת ההבנה שלנו, אבל אנחנו יודעים שהקב"ה צדיק בכל מעשיו ובכל דרכיו, וכך גם ירמיהו פותח: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ" ואז הוא שואל מדוע 'דרך רשעים צלחה. אבל הוא יודע שככה הסדר צריך להיות, והוא רוצה להבין. ריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה, מחשבותיו גבוהות ממחשבותינו, דרכיו גבוהות מדרכינו.
וזו גם התחלת פרשת חקת, יש מצוות שאנחנו לא מבינים. איך יכול להיות שפרה שמטמאה את הטהורים מטהרת את הטמאים? מה ההסבר לזה? אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם שהבין את כל המצוות אומר שיש מצווה אחת שהוא לא יכול להבין. "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כא), זה הגודל של האמונה. אם אנחנו מבינים הכול, אז מה הפער בינינו לבין ריבונו של עולם. אנחנו לא יכולים להבין את הגדולה האלוקית היא גבוהה מאיתנו. כאן מתבטא גודל האמונה, שאדם יודע שלא את הכול הוא יכול להבין, שהשגותיו הן מצומצמות, היכולות שלנו הן יכולות אנושיות ומוגבלות, והגדולה האלוקית למעלה מהשגתינו, "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" (ישעיהו מ, כח).
השגחת ה' בכיבוש ממלכת סיחון
בפרשה שלנו הקב"ה אומר לישראל לא להילחם באדום. ישראל פונים לאדום ואומרים שרוצים לעבור בגבולו ולשלם על המים שישתו והאוכל שיאכלו, " דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר כ, יז) ואדום לא נתן לעבור בגבולו וישראל נאלצים ללכת בדרך עוקפת, קשה " וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ (במדבר כא, ד), שואל ספר העיקרים, למה התורה צריכה לספר את זה, זה לא כבודם של ישראל שהם לא יכולים להשתלט על אדום, ושאדום מסרב ויוצא עם הצבא שלו, וישראל מפחדים וצריכים לעקוף את אדום. אמנם זו הייתה המציאות, אבל למה התורה צריכה לספר את זה. מסביר ספר העיקרים שצריך לדעת להתבונן בדברים במבט יותר ארוך ומקיף. אחרי שמלך אדום מסרב, ישראל אכן צריכים לעקוף את גבול ארץ אדום ולבוא מסביב ולהגיע לארץ סיחון. ואז כשהם פונים לסיחון מלך האמורי, והם אומרים גם לו, אנחנו בדרכנו לארץ ישראל, תן לנו לעבור, אנחנו לא נסטה ימין ושמאל, ונשלם על הכול, סיחון לא מסכים, ואוסף את כל הצבא שלו להילחם בישראל. הקב"ה אומר לנו בספר דברים שהקב"ה הקשה את ליבו של סיחון לתת אותו בידינו. שואל ספר העיקרים, האם זה צודק להקשות את ליבו של סיחון ולסלק ממנו את הבחירה, הרי צריך לאפשר לכל אדם בחירה חופשית, אומר ספר העיקרים, כל העמים ששמעו על כל הניסים והנפלאות שנעשו לישראל ביציאת מצרים, פחדו מעם ישראל פחד גדול. ידעו שה' אלוקים הולך לפניהם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש בלילה, והפחד הזה גרם שאין להם בחירה. הם רוצים לעשות רע, והם לא יכולים לבחור כי הם יודעים שה' עוזר לישראל ומפחדים להתמודד איתו. לכן הקב"ה סיבב את הדברים בצורה כזאת, כדי להחזיר את הבחירה לסיחון. כאשר סיחון רואה שישראל לא יכולים ולא מעיזים להילחם באדום, שאין לישראל כוחות בלתי מוגבלים, ולא תמיד הקב"ה עוזר להם מכל וכל. חזר אליו כוח הבחירה, ומבחירה חופשית הוא בוחר לאסוף את עמו ולהילחם נגד עם ישראל. ואילולי כל האירוע שהיה עם אדום, סיחון היה מסכים שישראל יעבור בגבולו בגלל הפחד, וישראל לא היו כובשים את כל ממלכת סיחון. הקב"ה מסבב את דברים כך שישראל הולכים בדרך ארוכה וקצרה רוחם אבל זה לטובה. רואים שקצרה רוחם, אז האויבים מנסים להילחם איתנו, סיחון נלחם איתנו, ואנחנו מנצחים אותו, ומתגברים וכובשים את ממלכת סיחון.
השגחת ה' בדורינו
התופעות האלה קרו גם כאן בדור שלנו. כל ההתרחבות שלנו בארץ ישראל מאז מלחמת השחרור, הייתה בגלל העקשנות של האומות מסביב. אנחנו התנהגנו באופן כזה שמבטא חולשה, ואז הם חושבים שהם יכולים לנצח ולהתגבר עלינו והם מנסים ומתגרים, ואנחנו נאלצים להילחם איתם. כך היה במלחמת השחרור אילו לא היו נלחמים איתנו, הייתה לנו מדינה קטנטונת, רק חלקים מהגליל והנגב, הייתה רק רצועה קטנה רצועת החוף והיינו במצב מוגבל מאוד. והקב"ה הקשה את לבבם שילחמו איתנו, איך הקשה את לבבם - אנחנו נראינו מסכנים. אותו דבר במלחמת ששת הימים, אותו סיפור בדיוק, כמו שהיה כשעם ישראל הולכים לארץ ישראל עם משה רבינו. כל מה שאירע לישראל זה סימן לכל הדורות. ואז יוצא שישראל נלחמים בסיחון מלך האמורי וכובשים את כל השטח של סיחון מלך האמורי.
ניסי נחל ארנון – מניעת מלחמה מראש
בדרך הקב"ה עושה לנו ניסים מיוחדים. והמשנה במסכת ברכות בפרק הרואה בדף נד. אומרת: 'הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'.
והברייתא בגמרא אומרת: "תנו רבנן הרואה מעברות הים, מעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון וכו' על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום".
מסבירה הגמרא, מה זה מעברות נחלי ארנון " עַל־כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה", מה זה את והב בסופה - היו שני מצורעים שקראו להם והב וסופה שהלכו בסוף מחנה ישראל, וכשעמדו ישראל לעבור בנחל ארנון בין שני ההרים, עמדו האמוריים במערות מהצדדים וחיכו לישראל שיעברו והתכוננו להרוג אותם. אבל הארון היה הולך לפני ישראל והיה מיישר את השטח, ושני ההרים האלה שהיו בשני צידי הנחל נתחברו זה לזה, והסלעים מצד אחד נכנסו בנקיקים בצד השני, והאויב שהתחבא במערות נמחץ, ונשפך דמם בנחלי ארנון. והמצורעים שהלכו בסוף המחנה בחוץ, ראו את הדם שנשפך בתוך הנחל, והם באו לספר לישראל. ואז התברר לישראל למפרע, שהם היו בסכנה גמורה, והקב"ה מנע את הסכנה מראש.
"לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד" (דברי הימים א, כט, יא) - אחד הפירושים והנצח וההוד אלו נחלי ארנון. יש גבורה ויש הוד. מסביר הרב בעולת ראייה, בגבורה, רואים את הניצחון. הקב"ה נותן לנו גבורה, ולוחמים באויב ומנצחים אותו. הוד זו מניעת המלחמה מראש, בכלל המלחמה לא מתרחשת. יש כוח הרתעה. נסביר במילים שלנו, עם ישראל כל כך עוצמתי שאף אחד לא מעז להילחם אתו, אז אמנם לא רואים ניצחון, אבל זה עוד יותר מיוחד, שבגלל העוצמה והגדולה של עם ישראל אין בכלל מלחמה. הכוח של עם ישראל מונע מלחמה מראש.
עוצמה רוחנית מונעת התמודדות מראש
כמו שיש מלחמות גשמיות, כך יש מלחמות רוחניות. יש מלחמות גשמיות שאנחנו פוגשים אותן, ויש מלחמות רוחניות. רואים את השקפת העולם המקולקלת שבאה להיאבק נגד השקפת העולם של התורה, ואנחנו מתמודדים איתה והודפים אותה. ויש מצבים שאנחנו נמצאים ברוממות רוחנית כזאת שבכלל אי אפשר לפגוע בנו, אי אפשר להילחם איתנו, אנחנו במקום אחר, במקום רוחני גבוה לגמרי. זה מין הוד, זו בחינה של הוד שישראל נמצאים במצב פנימי כזה, בדבקות כזאת בתורה, באמונה, באהבת ה' ויראתו, שכל הניסיון להביא דרכים אחרות או השקפות אחרות זה בטל מעיקרא ולא קיים.
ניצחון הרוח על החומר
ישראל נלחמים מלחמה גם עם עוג מלך הבשן. וגם על זה הגמרא אומרת: 'הרואה אבן שרצה עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, גם צריך לתת שבח והודאה למקום'. כנראה בזמן חז"ל היו מסורות שידעו למצוא את המקום של האבן הזאת.
עוג מלך הבשן היה לפי המסורת עוד מזמן אברהם אבינו, נשאר מיתר הרפאים, הוא היה ענק וחזק מאד, והוא אמר ישראל באים כאן נגדנו, להילחם איתי, הוא חישב כמה מחנה ישראל, שלוש פרסאות, 12 קילומטר, אקח אבן גדולה כזאת, הר גדול של שלוש פרסאות ואני אזרוק על כל ישראל. הוא הרים על ראשו את ההר הזה, ואז הקב"ה שלח נמלים וחוררו בהר חורים, וההר התחיל לשקוע על גופו, על המצח והכתפיים, והוא ניסה לשלוף את ההר. אומרת הגמרא שהשיניים שלו התארכו לשני הצדדים וחסמו אותו והוא לא יכול להוציא את ההר, וזה מה שכתוב "שיני רשעים שיברת" אל תקרי שברת אלא שרבבת. ואחר כך, הגמרא מספרת שמשה רבינו היה גבוה עשר אמות, ולקח רומח של עשר אמות, והוא קפץ עשר אמות והוא פגע לעוג בקרסוליים ועוג נפל.
מה הרעיון שיש כאן - כמובן הרעיון כאן לא לפי פשוטו. עוג מלך הבשן הענק מנסה לפגוע בישראל, ומשה רבינו הקטן מנצח את עוג מלך הבשן. לאמור לא הכוח הגופני קובע אם מנצחים אלא הרוח. הרוח יותר חזקה מהגוף. אם יש אדם עם המון כוחות פיזיים חזקים, אבל אין לו מוטיבציה, ואין לו את המרץ והתלהבות, ואין לו את החשק למלחמה, כמה שהוא יהיה גדול הוא לא יוכל לנצח. לעוג מלך הבשן היה צבא חזק מאוד, צבא גדול עם המון אמצעים, כלי נשק רבים מאוד, והוא היה יכול לנצח בקלי קלות כביכול את ישראל. אבל הוא היה רקוב. יש לנו דוגמא מהיום, רוסיה נלחמת באוקראינה, רוסיה מבחינת היכולות שלה חזקה הרבה יותר, הם חשבו שהם נוסעים ישר וכובשים את כל אוקראינה, ומתברר שכמה שהם גדולים, כל ההנהגה שם של הצבא רקובה, והם לא מצליחים ללחום ולנצח. זה היה עוג מלך הבשן של אז, וזו רוסיה של היום. יש לו צבא גדול, יש לו המון כוחות, הוא בעצמו ענק, אבל אין תוך, אין פנימיות, אין כוחות פנימיים. משה רבינו הוא צעיר, הוא קטן, עשר אמות בסך הכול, אבל הוא מלא מרץ קופץ ומנצח, פוגע בו ברגליים ממילא הוא מתמוטט ונופל מנוצח. הרעיון כמובן ללמדנו, שהכוח של הרוח יותר גדול מהכוח של הגוף. אנחנו לא תמיד שמים לב לדבר הזה. לפעמים נראה לנו שהחיצוניות היא היותר בולטת, והיותר מורגשת, והיא הקובעת, אך לא כן הדבר.
התבוננות בהשגחת ה' על ישראל אז והיום
זה גם מה שקורה לנו עכשיו. עם ישראל הקטן עומד נגד מדינות גדולות ממנו בהרבה, ויש להם גם יכולות כלכליות ואמצעים ועם ישראל עומד מולם ומנצח אותם, ולא מצליחים לפגוע בו. מנסים ולא מצליחים ואז נאלצים האויבים לעשות שלום כי אין להם ברירה. מצרים ומדינות נוספות ששונאות את ישראל שבעצם רוצים שישראל לא תהיה קיימת, אבל אין להם ברירה, מפני שלא החיצוניות החזקה היא המכריעה, הקובע זה הפנים, הפנימיות האמיתית, זה היותנו עם ה'. הקב"ה מסייע בידינו ואנחנו מצליחים להתמודד עם כוחות גדולים ועצומים מאיתנו כהנה וכהנה. ומי שמתבונן בעינא פקיחא, צריך להיות מאמין עצום, מאמין גדול בריבונו של עולם. הוא רואה את מדינת ישראל עומדת מול כל המתנגדים והמפריעים מי במישרין מי בעקיפין. מול כל השקפות העולם הגדולות האלה שיש להן עוצמות כלכליות וטכנולוגיות גדולות מאוד, והם לא מצליחים לפגוע בנו, אלו ניסים גדולים.
אנשים שואלים איך ישראל שראו בעיניהם את כל הנסים הגדולים שהקב"ה עשה להם במדבר, איך קרה להם שהם חוטאים?! כבר שאלו אותי כמה פעמים את השאלה הזאת. מה אתם שואלים - תסתכלו עכשיו, רואים היום איך הקב"ה מחזיק את עם ישראל מול כל כך הרבה אויבים. ומדינת ישראל הקטנטונת הזאת, האם הקמתה זה לא היה נס? עמדה מול שבע מדינות שמנסות להילחם בה, זה לא נס? צריך אבנים נופלות מן השמיים? רואים את יד ה' הגדולה. ואחר כך במלחמת ששת הימים, גם כן רואים את יד ה' הגדולה. וכל הזמן רואים את יד ה' הגדולה. כל הגאונות וכל היכולות שהצבא שלנו מפתח ומשתכלל, הרי כול זה בעצם ריבונו של עולם שמסייע בידינו לעמוד מול כל הצרים עלינו. מעשה אבות סימן לבנים. מה שקרה אז, אנחנו בדיוק פוגשים היום. צריכים להתבונן בזה. לא בכדי התורה מספרת לנו את כל הסיפורים הללו, וחז"ל מספרים לנו את הדברים הללו כדי לדעת שכל מה שקרה אז, קורה גם היום, זה לא קרה רק אז בעבר. אנחנו צריכים לחיות את זה גם עכשיו. אלו שיעורים באמונה. הקב"ה נותן לנו את השיעורים האלה, רק צריך להקשיב לשיעורים.
שלמות התורה ושלמות ישראל
ר' נחום מטשרנובל, בעל 'מאור עיניים, שהיה מגדולי תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, מבאר על הפסוק: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) ודרשו חכמים אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות סג:). שכידוע יש שישים ריבוא אותיות בתורה, וכנגדם שישים ריבוא שורשי נשמות של ישראל. וזה לא בכדי חז"ל אומרים ששישים ריבוא אותיות בתורה כנגד שישים ריבוא מישראל. כי כנגד כל שורש נשמה בישראל, יש אות אחת בתורה, והיא החלק אלוה ממעל שבכל נשמה שבישראל. וכל אות היא כלולה בתורה כולה, וכאילו הכול תלוי בה. וכשם שאם חסרה אות אחת מהתורה, התורה לא כשרה, ואי אפשר לקרוא בתורה, כך גם כל אדם מישראל הוא אות, ואם חסר אחד מישראל, כאילו חסר הכול. כל נפש בישראל היא עולם מלא, ואם חסרה נפש אחת, עם ישראל כביכול אינו שלם. לכן אמרו כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד עולם מלא, ואם מקיים כאילו קיים עולם מלא.
ולכן אומרים קודם כל תפילה: 'הריני מקבל על עצמי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' כי הכול הוא אחדות גמור' - כלומר, כשאנחנו הולכים להתפלל, אנחנו מתפללים עם כל ישראל ובשם כל ישראל. כי עם ישראל אחדות גמור כמו התורה. וכך גם אם אחד רואה בחברו שום דבר רע ישנא את הרע שבו, כלומר, לא ישנא אותו כולו אלא ישנא את החלק הרע שבו, אבל את החלק הקדוש יאהב מאוד כנפשו. הבעל שם טוב אמר, צדיק גמור שאין רע בקרבו, אינו רואה רע אצל אחרים. כלומר, מי שאין לו שום רע הוא לא מסוגל לראות רע. הוא לא יודע מה זה. ומי שרואה רע הוא כמו מי שמסתכל במראה, אם פניו מטונפים הוא רואה כך במראה. זהו 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שאם אדם יודע בעצמו שיש בו שום רע, או חולשה מסוימת, הוא אינו שונא את עצמו. אז אותו דבר, ואהבת לרעך כמוך, אם יש לשני איזו חולשה, תתייחס אליו כאילו זה אתה. וזה מה שכתוב: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהילים לד, יג) - אוהב לראות טוב אצל האחרים. והמשך הפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (שם פס' טו), כלומר סור מעצם הרע, שיתחרט ויעזוב החטא מהלב ואז עשה טוב.
וזה שכתוב "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) התורה זה אדם, כי לכל אדם יש אות בתורה שהיא החלק האלוקי שבתוכו, ואיך התורה תתקיים בו, הרי התורה לא מתקיימת אלא במי שממית את עצמו, כלומר שממית המחשבה על עצמו, ועושה הכול לשם ה' יתברך. וזה גם כפשוטו כמו שאדם אומר 'אני מת לאכול'. זאת אומרת, לא מעניין אותו שום דבר עכשיו חוץ מהאוכל, כל הרצונות שלו בטלים חוץ מזה שהוא רוצה לאכול. שמעתם פעם מישהו שאומר 'אני מת ללמוד'... לא מעניין אותי שום דבר חוץ מללמוד ולהתפלל ולעבוד את ה'. 'אדם כי ימות' ימית את עצמו, וכל מחשבותיו יהיו רק לעשות את רצונו של הקב"ה. כל המחשבות האחרות, כל הרצונות אחרים, מתים ביחס לעשיית רצונו של הקב"ה, "אדם כי ימות באוהל" אין התורה נקנית אלא במי שממית את עצמו באוהלה של תורה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
סוד ההתחדשות של יצחק
איך עושים קידוש?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
למה ללמוד גמרא?
מתנות בחינם
חידוש כוחות העולם
מה המשמעות הנחת תפילין?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך ללמוד גמרא?
