בשבח הסכלות | הרב טל חיימוביץ | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

הדרשן הממוצע שיעלה השבת לדרוש בבית הכנסת יתייחס לפרשת פרה אדומה ולמסר העולה מדברי חז"ל: "אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופשפשתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי, כיוון שהייתי יגע בה ודורש וחוקר בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת רבה פרשה ז). שלמה, שהיה חכם מכל אדם, חקר ויגע בכללי התורה ובמצוותיה, אך מצווה אחת נשארה לו כחוקה לא ברורה – פרה אדומה, שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים (יומא יד א).
לכאורה אין כאן אלא הכרה במגבלות המחשבה של האדם. האדם, יצור קטן וחלוש, חלוש גו וחלוש דעת, לא יוכל לעמוד על סודותיה של התורה. אלא שבדברי חז"ל אלה חבויה הכרה משמעותית לא פחות ואולי אף יותר.
מפורסם בשם הרב משה לייב מסאסוב שאמר כי גם למידת האפיקורסות יש מקום, וגם איתה צריך לעבוד את ה' יתברך. והיכן? במידת הצדקה. שאם בא אליך עני ומבקש ממך שתחיה את נפשו, לא תאמר לו ה' יעזור! אלא היה אתה עוזר לו - כביכול עזב ה' את הארץ (תפילה לדוד, ברכת שעשה לי כל צורכי).
נדמה כי בדומה לכך, בפרשת חוקת, פרשתה של הפרה האדומה, באה לעולם מידה יקרה שבה עלינו לטבול, להניח לעצמנו לקבל קצת ממנה. ומהי אותה מידה? סכלות מעט.

סכלות מעט – סכל שימושי
חז"ל לימדונו כי "אין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג), וביארו המפרשים (תפארת ישראל שם) שאין להרחיק אפילו דברים מזיקים, מכוערים ואף מאוסים. גם להם יש מקום בעולמו של הקב"ה, וגם בהם יש צורך.
אומנם בדרך כלל, היחס לדברים הללו מתפרש כצורך פרקטי ותו לא. כלומר, הדברים הבעייתיים אינם מוערכים בפני עצמם. אין בהם צורך מצד עצמם, ולכאורה היה עדיף אם הם לא היו קיימים כלל, אך מכיוון שהעולם הזה לא מושלם, לפעמים אין ברירה, ואין לנו אלא להשתמש באמצעים בעייתיים על מנת להיחלץ מצרות. בשעת הדחק נוכל להשתמש גם בהם.
כך עולה לכאורה גם ביחס לשטות ולסכלות. המדרש (תהילים בובר לד) מתאר כי דוד המלך הרהר ואף ערער על הצורך בקיומם של שלושה דברים ובהם השטות. על כך ענה לו הקב"ה: "על שטות אתה קורא תיגר? חייך שתצטרך לה!" (שם), וכך אכן היה. דוד ברח מפני שאול אל לכיש מלך גת, אך בדיעבד הכיר כי הבריחה אל לכיש מסוכנת לו - שכן הוא נודע כמי שהרג את גוליית בן העיר לכיש. רק תפילתו של דוד שתיערה עליו רוח ממרום ושטות ושיגעון יתקפוהו ויצילוהו, רק היא הצילתו מידי המלך שזעק שהוא מוקף משוגעים מבית ומחוץ. הנה, שימוש פרקטי בסכלות, שטות ושיגעון במציאות דחוקה היה הפתרון הטוב ביותר למצב מסוכן.

אין להכיר החוכמה אלא מתוך הסכלות
אלא שמדברי חז"ל יש מקום ללמוד אופן עמוק הרבה יותר. המדרש מונה עשרה דברים חשובים ויקרים בעולם ובהם הסכלות:
"עשרה נקראו יקרים ואילו הן התורה, והנבואה, והתבונה, והדעת. והסכלות... סכלות מניין? דכתיב יקר מחוכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י, א)" (ויקרא רבה, ויקרא, פרשה ב).
על דבר יקר קשה לומר כי אין לו חשיבות עצמית עד שהיה עדיף בלעדיו. מהו פשר חשיבותה של הסכלות? איזה טוב יכול להיות בטיפשות מצד עצמה?
רבותינו לימדונו כי אין להכיר דבר אלא מתוך הופכו. מטבע הלשון שיוחדה לכך בספרי הראשונים היא "ידיעת ההפכים – אחת". הביאור לכך פשוט. כל המציאות שאנו חיים בה איננה אלא משחק של יחסים בין גדול לקטן, רחוק וקרוב, גבוה ונמוך. בעולמנו אין שום ערך מוחלט שיכול לשמש מדד לשאר הדברים. כל דבר נערך רק על פי הפרט שמנוגד לו. היכולת שלנו להכיר במציאות הפרט הגדול, נובעת רק מתוך שנפגשנו קודם לכן עם פרט קטן. החושך גורם להכרת האור.
כך אכן כותב הזוהר גם על החוכמה והסכלות: "יקר מחוכמה מכבוד, סכלות מעט, משום שהיא תיקון החוכמה ויקר החוכמה, ועל זה כתוב וליבי נוהג בחוכמה ולאחוז בסכלות... כיתרון האור מן החושך, תועלת האור לא נראית אלא מתוך החושך... אמר רבי יצחק משל למתוק במר שלא ידע אדם טעם המתוק עד שיטעם את המר" (תרגום הזוהר חלק ג מז ע"ב).
מכאן ברור כי למעשה החוכמה והסכלות אחת הן. כאשר אנו אומרים כי יש לאחוז בחוכמה ולדבוק בה, הדבר יובן רק אם נבין מהי הסכלות ומהם חסרונותיה. באופן שכזה, חשיבות הסכלות רבה, משום שרק היא מאפשרת את הופעת החוכמה.

ה' ייתן חוכמה מפיו - לסכל
אלא שבהתבוננות בדברי שלמה המלך אנו יכולים ללמוד כי לא רק שהסכלות חשובה כחוכמה, שהרי היא חלק מהופעתה; אלא היא אף חשובה יותר מהחוכמה. כן, ממש כך!
כך לשון שלמה המלך – החכם מכל אדם, בפסוקי קהלת: "זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחוכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת פרק י פסוק א). פשט הפסוק כך הוא: כשם שהזבובים מבאישים שמן מרוקח ומבושם – עם כל חשיבותו ועם כל אי חשיבותם, כך הסכלות המעטה יותר יקרה וחשובה מחוכמה ומכבוד. איך ייתכן שסכלות תהיה חשובה מחוכמה?
פסקה מפעימה של מרן הרב מביעה עניין זה באופן נפלא: "בתוך כל הדברים שנקראו יקרים נחשבת גם כן הסכלות. כמה יקרה היא נקודתה הפנימית. שהיא מחזקת את אור כל החוכמה. אותו הציור, שלעד לא יוכל להיזקק בליבו של אדם, שלעולם ימצא המדע, שצריך לציירו יותר מבורר, יותר מעודן, הוא הנושא של כל הזיקוקים, והרדיפות השכליות המוסריות, וכל התנועות הטובות של החיים הכלליים והפרטיים" (אורות הקודש א, סכלות מעט). הרב מסביר כי הסכלות שהיא המחשבה, הציור, שלעולם לא נוכל לרדת עד סוף עומקו, לעולם נזדקק לזקקו ולהתאמץ להבינו – מחשבה עמוקה כזאת יוצרת בלב האדם חלל של סכלות. האדם איננו יודע ואיננו מבין. דווקא חלל שכזה, שגורם לאדם להבין שהוא איננו מבין, מאפשר את ההבנה העמוקה ביותר.
אדם שמלא כל כך מעצמו, מבין לעומק כל דבר, בעצם לא מבין כלום: "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו" (משלי יח ב). הכסיל הוא ההפך מהסכל, גם בהיפוך אותיותיו, וגם בהוראתו. הסכל הוא מחוסר הדעת, לעומת הכסיל שמלא בחוכמה מזויפת (איי הים עדל, יומא סב). הכסיל חפץ רק בהתגלות מה שבמוחו ובליבו. הוא מבין הכול ומלא כל כך, עד שאין לו מקום בליבו ובמוחו לקבל שום חוכמה. אלא שכסיל זה איננו מבין "כי ה' ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב ו). מקור החוכמה הוא ההארה האלוקית השורה על האדם שמכין את עצמו לקבל חוכמה. משום כך הסכלות כה יקרה, משום שהיא מפנה באדם מקום לקבל. היא המאפשרת את הארת החוכמה האמיתית שאיננה אלא מפיו של הקב"ה "המלמד אדם דעת" (תהילים צד י).
כמה חשובה הבנה זו בימינו! הכול סמארט אצלנו. הפלאפון חכם, הבית חכם, כולנו חכמים, עד שאולי קצת שכחנו שלא כל מה שנמצא מעבר לכזית מוח שלנו (אדר היקר עמ' יד) איננו צודק. אם חפצים אנו בחוכמה אמיתית, כזאת שיכולה גם לחבר נפרדים ולהפגיש אחים, כדאי שנשוב להכרה הבסיסית והפשוטה כל כך שלא הכול אנחנו יודעים.

הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות ועומד בראש תוכנית רבנן דאגדתא

מתוך העיתון 'בשבע'

חקת