- פרשת שבוע ותנ"ך
- בלק
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בלעם מצד אחד היה נביא, ומצד שני היה אדם רשע ומקולקל. האפשר דבר כזה, להיות אדם עם כישרון רוחני גדול מאוד עד כדי כך שהוא זוכה לנבואה ויחד עם זה יש לו מידות מקולקלות. אכן הייתה מציאות כזו, אבל בלעם עצמו לא יודע את זה, הוא חושב שהוא בסדר. הוא אומר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י) מי אלו הישרים - אברהם יצחק ויעקב. הוא חושב שמגיע לו למות כמו האבות. אמנם מידותיו מקולקלות, אבל הוא לא מרגיש בזה.
הוא חושב שמה שיש לו עין רעה, זה מפני שהוא אדם שמחפש תמיד את הצדק, וכל מקום שהוא רואה דברים רעים ואנשים שעושים פעולות שליליות, הוא צריך לתקן אותם, להוכיח אותם, לקלל אותם, ולפעול לסלק את הרע. עין רעה זה דבר חיובי, לראות את כל הדברים הרעים כדי לתקן אותם, יש לו נפש רחבה, זה גם כן, היות והוא אדם גדול, שיש לו גדלות נבואית, מגיע שיהיו לו תנאי חיים מאוד מרווחים כדי שהגדלות שלו תהיה מכובדת. רוח גבוהה גם כן, צריך לשמור על היחס אליו, על הדרך ארץ כלפיו. הוא חייב להיות גאה לכבוד הנבואה שלו. בלעם לא מרגיש שהוא אדם מקולקל. וזה הדבר הכי חמור שיכול להיות, שאדם לא יודע בעצמו את החסרונות והקלקולים שיש בתוכו.
העיוות הגדול שאדם לא מכיר בחסרונותיו
בשיחות של ר' חיים שמואלביץ, הוא אומר שמה שאדם לא מכיר בחטא שלו, זה עוון יותר חמור מהחטא. כפי שכתוב: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיה ב, לה) לא על עצם החטא, אלא על אומרך לא חטאתי. זאת אומרת, שאדם צריך לעשות חשבון נפש עמוק על דרכיו שיכול להיות שהוא עושה אידיאולוגיות מקלקולים וטועה.
הוא מביא עוד שיש הלכה במסכת שבועות, שאם אדם יודע שהנוגע בשרץ הוא נטמא וגם הוא יודע מה הם השרצים. יודע את ההלכות ויודע את המציאות, והוא נגע בשרץ ולא שם לב שהוא נטמא, ונכנס למקדש הוא צריך להביא קרבן. כי קרבן מביאים אם הייתה ידיעה מקודם, ואחר כך שגגה, ואחר כך נודע לו שהוא חטא.
אבל לכאורה במקרה הזה, לא הייתה ידיעה, כי הוא לא שם לב שהוא נטמא, הוא רק יודע את ההלכה שאסור להיטמא בשרץ ושהיצור הזה הוא נקרא שרץ. וכשהוא נגע בו, הוא לא שם לב, אבל זה שהוא ידע את הדין שהנוגע בשרץ אסור לו להיכנס למקדש, זה נקרא ידיעה, חוסר תשומת הלב, לא אומר שהוא לא ידע. כלומר אדם צריך להיות עירני ולדעת לחבר את הדברים, לא רק לדעת שזה שרץ, והדין ששרץ מטמא, אלא לזכור שכאשר נוגעים בו - נטמאים, לשים לב לזה בפועל. אדם צריך להיות עירני, ואם הוא עושה דברים לא נכונים, להיות מודע לכך. לא לרמות את עצמו ולא לנתק מעשים מהידיעה. אבל זה היה בלעם, שהוא לא מכיר בחטא, לא יודע לשים לב על דרכו.
והשיבושים יכולים להגיע למדרגות גדולות מאוד. וזה ממש מסוכן. כי כשיש אדם כזה גדול עם קלקולים, כיוון שהוא גדול ונביא, אז יש לו תלמידים שממשיכים אותו ונדבקים בו. ואם הוא נביא ואומר שצריך להיות עם עין רעה, אז צריכים להיות עם עין רעה. תלמידיו הם אנשים שיש להם אמונת חכמים, ולומדים מכל מעשיו, וראו מה בין תלמידי בלעם הרשע וכו', יש לו דורות של המשך של תלמידים. צריך לדעת ולהיזהר למי להיות תלמידים.
זהירות מקלקולים אצל אדם גדול
למדנו כאן, שאדם צריך לא רק שלא לחטוא, אלא להתבונן ולשים לב שלא ירמה את עצמו. וכן להתבונן שיש מצב כזה של אנשים קדושים וצדיקים לכאורה, ויכול להיות להם קלקול. צריך מאוד סייעתא דשמיא שאדם ידע להבחין בדברים הללו ולהיזהר. ראינו כבר בתקופה שלנו שהיו כאלה אנשים שנראים כמו צדיקים עם מעלות רוחניות, וכאילו השגות גדולות, ובסוף התברר שהם מקולקלים. אז אמנם זה חריג מאוד, אבל זה גורם באמת תחושה מאוד לא טובה. איך יכול להיות דבר כזה. אז ראשית כל, לא לאבד את אמונת חכמים, צריך להסתכל בפרופורציה במבט נכון. רובא דרובא כמובן של תלמידי החכמים ב"ה אנשים עם מידות טובות ומתוקנות, כתלמידי אברהם אבינו. מצד שני צריכה גם להיות עירנות לתופעות אלו ולהיזהר מהם.
בין אברהם הרוחני לבלעם הגשמי
"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו - אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא שנאמר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (משלי ח, כא), אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת שנאמר: "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ" (משנה אבות פרק ה משנה כג).
הלשון 'תלמידים', הם לא יכולים לתרץ תירוצים שהייתה להם אמונה בבלעם, כי צריך להתבונן.
מבאר המהר"ל (בדרך חיים), אברהם אבינו היה ראש האומה הישראלית, בלעם הרשע מבחינה רוחנית כביכול היה הראש של כל האומות. ויש כאן דברים כביכול משותפים אבל שונים. אברהם אבינו הולך לעקידה ושני נעריו עמו וגם בלעם. אברהם חובש את החמור, ובלעם חובש את האתון. אבל יש הבדל.
פה נקודת ההבדל, "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (בראשית כב, ג), חמור זכר, מה התורה צריכה להשמיע לנו כל הפרטים איך אברהם אבינו הלך לעקידה. אנחנו יודעים שכל מילה שכתובה בתורה באה ללמד אותנו לימוד גדול. חמור, זו חומריות, ואברהם רוכב על החומר ושולט עליו. אברהם הוא רוחני, מעל החומר, במדרגה עליונה מעל. לעומת זאת בלעם קשור עם האתון שלו, האישה שלו. היא נקבה והוא רוכב על אתון, כל המהות שלו היא חומרית גשמית. זה ההבדל התהומי שבין אברהם אבינו ובין בלעם הרשע. אברהם אבינו, נפשו עליונה אלוקית, וממילא כל המידות שלו הן נמשכות מהגובה הרוחני האלוקי שלו שהוא מעל החומר, ואצל בלעם הרשע להפך.
רוח נמוכה – מידת הענוה
מידותיו של אברהם אבינו, עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה. זה מתחיל מהרוח נמוכה, הענוה. מידת הענוה של אברהם אבינו שייכת לגדלות. אברהם אבינו היה מלך, היה ענק, הוא השורש של כל עם ישראל. והוא יודע את גדולתו, הוא יודע את מעלותיו, הוא פורץ דרך, הוא הולך נגד כל העולם. כולם עובדי אלילים, והוא סולל לו דרך נגד הזרם, ועם כל זה הוא עם רוח נמוכה, הוא עניו. כי הוא יודע שכל הכוחות שיש לו הם לא שלו, הם של ריבונו של עולם. וכל ההשגות הגדולות שיש לו, הכוחות הרוחניים הגדולים, היותו נביא, כל מה שיש לו הוא מאת ה'. ה' מדבר אתו, ה' נתן לו את הכישרונות, במה יש לו להתגאות, במה שהקב"ה נתן לו - להפך, כמה שהקב"ה נתן לו יותר, הוא נהיה עניו יותר. הקב"ה נתן לו עוד יותר כוחות, יותר ויותר גדלות, הוא נהיה יותר ויותר עניו, כי הוא יותר מקבל, ואין לו עצמיות. זו מידת הענווה, לא שאדם חושב שהוא כלום ואין בו שום דבר. אדרבה יש בו הרבה, אבל זה לא שלו, אין סיבה לגאווה.
המהר"ל מסביר שמידת הענוה היא מידת הפשיטות. זאת אומרת, שהוא כאילו כלום. נסביר את דבריו, אם אני אומר שהאדם קטן זו עדיין מציאות, אבל העניו הוא לא מציאות גשמית, ולא מציאות גשמית זה בלתי גבולי, כי זה יוצא מעבר למסגרות. זהו העניו.
המהר"ל בנתיב הענווה (פרק א), מביא את דברי חז"ל:
אמר רבי יהושע בן לוי בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח שבזמן שבית המקדש אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהילים נא, יט) ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (שם).
מה הכוונה של חכמים. כשאדם מקריב קורבן הוא מבטא שהוא עובד ה', הוא מקריב קורבן רק אל ריבונו של עולם, כי הוא המקור של הכול, הוא מקור כל הכוחות כולם, ואפס זולתו ורק אליו יש להקריב, זה עניין הקרבת הקרבן. בכל קרבן יש התבטלות במובן מסוים, יש קרבן מנחה, יש קרבן עולה, יש קרבנות שונים, בכל קרבן, יש ביטוי מסוים של התבטלות. ענוה, זו התבטלות מוחלטת מכל הצדדים, בכל המובנים. אז מי שהוא עניו כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, כי הוא עומד לפני ריבונו של עולם ובטל כלפי הגדולה האלוקית. ואין הכוונה שהוא בטל במובן זה שהוא מסכן, אלא בטל בזה שהוא שייך לגדולה האלוקית. הגדולה האלוקית מופיעה בו. זה לא הוא, זה ריבונו של עולם. העניו מרגיש אני כשלעצמי מה אני, הוא כשלעצמו, לא נחשב, רק הקב"ה ממלא אותו. אז ממילא כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, כי הוא בטל כלפי ריבונו של עולם, זו הבחינה של ענווה.
מידת הענווה תנאי לקניין התורה
ולכן אמרו חז"ל שמי שרוצה לקנות תורה, חייב להיות עניו. המהר"ל מסביר את עומק הדברים. אפשר להסביר באופן חיצוני, שמי שעניו, אז הוא יכול ללמוד יותר טוב. כי אם יש לאדם גאווה, אז הוא מתבייש לשאול, לא רוצה להראות שלא הבין וכדומה, יש לו עכבות בלימוד. מישהו עניו, אין לו בעיה לשאול, לא צריך שיחשיבו אותו, הוא לא עוסק בכבוד שלו, הוא רוצה לדעת, אז הוא שואל, מתעניין, ולומד מזה, ולומד מאחרים, אין לו בעיה ללמוד מקטן ומגדול, העיקר ללמוד. לא חשוב לו אם יגידו שהוא לא מבין, שואל שאלות, לא מעסיק אותו המעמד שלו, מה שמעסיק אותו זה שהוא רוצה לדעת ללמוד תורה, זה הסבר בפן החיצוני.
אבל המהר"ל מוסיף לנו עומק חדש, שהעניו מבטל את עצמו, הוא כלום, הוא בלתי גבולי, והתורה היא גם כן בלתי גבולית. אז מי שרוצה לעסוק בתורה, הוא צריך להתאים את עצמו למדרגת התורה, ולהתאים את עצמו למדרגת התורה זה להיות בלתי גבולי. הענוה זה בלתי גבולי, הענוה זו מידת הפשיטות. על כן מי שעניו הוא זוכה לתורה.
אותו דבר מבאר המהר"ל לגבי מידות אחרות, לימוד התורה הוא ההפך מתאוות. אם לאדם יש תאוות אל החומר אז הוא מתגשם ונעשה חומרי, ואם הוא לא נמשך לתאוות, אז באמת הוא מתאים למדרגתה של התורה. כלומר, כל מה שחז"ל אומרים שאדם צריך לתקן את מידותיו כדי שהוא יוכל לזכות בתורה, זה מפני שהמידות המקולקלות מגשימות את האדם, ואז הוא נעשה מצומצם, ולא מתאים למדרגת התורה. זה לא משהו חיצוני, שאם הוא נמשך לתאוות, אז אין לו זמן ללמוד, הוא רוצה לאכול, רוצה לשתות, רוצה ליהנות, רוצה לבלות, ואז ממילא זה פוגע בלימוד התורה. זה יותר עמוק, הוא לא מתאים לתורה. המשיכה החומרית היא ההפך מהתורה. התורה היא רוחנית, אלוקית, עליונה, והמשיכה אל החומר אל הדברים הגשמים והנמוכים היא ההפך ממש.
עניינה של מידת הענווה, זו האמונה וההכרה שהכול מאת ה' ואין עוד מלבדו, וכל המציאות כולה היא כולה הופעה של ריבונו של עולם. כל מה שיש לאדם זה הכול מאת ה'. הוא מרגיש התבטלות במובן כזה שהוא כאילו הופעה של הקב"ה, והוא כשלעצמו מה הוא - זו מידת רוח נמוכה.
נפש שפלה – להיות שמח בחלקו
נפש שפלה, פירושו של דבר שאדם מסתפק במועט, שמח בחלקו, ההפך מרצונות גשמיים, לכסף, ולעושר, ולחומרנות וכדומה.
חז"ל אומרים: איזהו עשיר השמח בחלקו. אני חשבתי תמיד, שאיזהו עשיר - מי שיש לו הרבה כסף. כמה שיש לו יותר כסף, כמה שהוא יותר מליארדר, הוא יותר עשיר, ומי שיש לו פת חרבה ומים בלחץ, הוא לא עשיר. איך אפשר להגיד עשיר על מי שנכנסים לבית שלו, ורואים שאין בו שום דבר. מדוע חז"ל משנים את המושגים?
חז"ל אומרים 'איזהו עשיר השמח בחלקו', העשירות האמיתית היא כשאדם לא חסר לו. אם לאדם יש הרבה ועדיין חסר לו, לא מספיק לו מה שיש לו, זה לא מספק אותו, אז מה זה שווה, הוא צריך עוד הרבה וכל הזמן חותר לעוד ועוד. יש לו כבר מספיק כסף בשביל לזון את עצמו ואת ביתו את ילדיו ונכדיו והוא לא מרוצה. איך אפשר לקרוא לו עשיר - הוא סובל, חסר לו. לעומת זה מי שיש לו שולחן ופת חרבה בלבד, אבל הוא שמח וטוב לו עם זה, לא חסר לו. לא שהוא לא מבין שיכול להיות יותר, אבל זה מה שהקב"ה נתן לו, וזה כנראה מה שצריך להיות לו, והוא מאוד שמח עם זה - זהו עשיר.
איזהו מכובד המכבד את הבריות
כמו שחז"ל אומרים 'איזהו מכובד המכבד את הבריות'. שוב חז"ל אומרים לנו דברים שבמבט הפשוט, נראה לנו ההפך הגמור, מי זה מכובד - שכולם מכבדים אותו. לאן שהוא הולך, כולם מכבדים אותו ונוהגים בו כבוד. מושיבים אותו במקום מכובד, מתייחסים אליו בכבוד גדול, זהו אדם מכובד. ומי שמכבד את הבריות אז הם מכובדים, הוא המכבד, הוא לא מכובד. באים חז"ל ואומרים לנו שאיזהו מכובד - המכבד את הבריות. מסביר המהר"ל באופן עמוק, מי זה מכובד, מי שיש לו עודפי כבוד, יותר מדי כבוד יש לו והוא יכול לחלק את זה לאחרים. יש חנויות שמוכרים עודפים, נשאר עודף, מוכרים את זה במחיר זול. אדם שמכבד את כולם, מאיפה יש לו כל כך הרבה כבוד כדי לכבד את כולם, ככל מה שהוא מכבד יותר, סימן שיש לו המון כבוד. מכבד את זה, ומכבד את זה, מחלק כבוד, יש לו כבוד רב מאוד. אם מכבדים אותו, זאת אומרת, שהוא צריך כבוד, חסר לו, כי מכבדים אותו, אז הוא לא נקרא מכובד כי חסר לו. אבל מי שנותן כבוד, הוא מכבד את כולם אז הוא מכובד.
אפשר היה להסביר גם כפשוטו, שמי שמכבד, מכבדים אותו. כי זה כמים הפנים לפנים אתה מכבד אנשים, אז גם אחרים מכבדים אותך חזרה. ככה זה הסדר הטבעי, יש הדדיות.
אבל המהר"ל הסביר באופן עמוק, אתה אוהב לכבד, זאת אומרת, שלא חסר לך כבוד. אם אתה מכבד מישהו אחר, זה יכול להראות אולי קצת על חשבונך, אתה מכבד אותו, אז הוא יותר מכובד ממך, ואתה כאילו פחות, אבל באמת זה ההפך הגמור, מי שנותן כבוד הוא המכובד. וזה אותו רעיון של הפסוק "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז) אדם שאוהב מתנות, זאת אומרת שחסר לו. ומי ששונא מתנות, זאת אומרת שיש לו מספיק והוא לא צריך מתנות. אז אפשר להגיד, שנותן מתנות הוא לא רק יחיה אלא הוא מחייה אחרים, הוא לא מקבל אלא נותן. למדנו התבוננות עמוקה במידות.
אברהם היה עם המידות המתוקנות, וכשמלך סדום אומר לו: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית יד, כא), והוא אומר לא רוצה "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (שם פס' כג). אלה כוחות הנפש המתוקנים.
מידת עין טובה – לחפש טוב בבריות
ועוד מידה טובה יש לאברהם אבינו, עין טובה. הרוח הנמוכה והעין טובה אלה כוחות הנפש שיש בצד הרוחני של האדם. והנפש השפלה זה הצד הגשמי החומרי שמסתפק במה שיש לו. כל הכוחות, כל צדדי הכוחות, היו מתוקנים אצל אברהם אבינו.
עין טובה - הוא מסתכל בעין טובה על כל הבריות, מחפש לראות את הטוב. יש לו אופי כזה שהוא מלמד זכות על סדום. לכאורה אדם צדיק שרואה את הרשעים האלה צריך לקלל אותם. רשעות כזאת שמספרים על סדום, אין רשעות יותר גדולה מזאת, אז מה יש להתפלל עליהם שיחיו, אנשים כאלה מקולקלים, מזהמים את העולם, העולם סובל מזה, יותר טוב שהם לא יהיו קיימים. ואברהם אבינו עומד ומתחנן לפני ריבונו של עולם, זה לא כל כך מנומס. הקב"ה יודע מה שהוא עושה, ומה אתה בא לשנות את רצונו של הקב"ה?! והוא עומד ומתפלל לפני ריבונו של עולם שהוא יחוס על סדום. הפסוק אומר: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהילים מה, ח) זה נאמר על אברהם אבינו. היה אפשר להבין את פירוש הפסוק 'אהבת צדק ותשנא רשע' - תשנא את אנשי סדום הרשעים ותאהב אנשים צדיקים, ככה זה הפשט. באים חז"ל ואומרים אהבת לצדק את בריותיי ותשנא להרשיעם. זה הצדק העמוק, לא הצדק החיצוני. יש צדק חיצוני שאתה שונא את הרשעים ואוהב את הצדיקים. ויש צדק עמוק יותר, שאתה מצדיק את הבריות. אין הכוונה להצדיק את הרשעות שלהם חלילה, אסור להצדיק את הרשעות בשום פנים ואופן. ואברהם באמת לא מצדיק, הוא אומר אולי יש שם חמישים צדיקים, אולי ארבעים, אולי יש שם איזה גרעין של צדיקות שלא כדאי שיתבטל בתוך כל הרוע שיש בסדום. אולי יש שם בכל זאת צדיקות, לא רק במובן הכמותי שאולי יש שם עשר צדיקים, אלא במובן שאולי יש אפשרות שהגרעין הזה של הצדיקים יתפתח ויוכל לתקן את הכול. ולמה שבריותיו של הקב"ה ימותו והקב"ה יהפוך את סדום. ואברהם למה הוא עושה את זה - כי הקב"ה מגלה לאברהם מה שהוא עומד לעשות, ואברהם מבין, בשביל מה הקב"ה מספר לי את זה, אולי הוא רוצה שאני אלמד זכות, כמו שמשה רבינו כאשר הקב"ה אמר לו: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (דברים ט, יד) משה רבינו מבין הרף ממני, זה אומר שהכול תלוי בי, ומתפלל על עם ישראל (ברכות לב.).
עין טובה, זה מי שמחפש את הטוב שיש. לא מצדיק את הרע. אי אפשר להצדיק את הרע, צריך שהוא לא יהיה. אבל כשיש רע ויש טוב בערבוביא, אז העין טובה רואה את הטוב ולא מתעלמת ממנו. ולא בגלל שיש כל כך הרבה קליפות רעות אז לא רואים את הטוב. רואים את הטוב ורוצים שהטוב הזה הוא יהיה הדומיננטי והחזק, והוא יתפשט ויתגבר על הרע. כי כל הופעה שיש בעולם היא מופיעה את כבוד ה', כל מה שברא הקב"ה ברא לכבודו. אז קלקול בבריאה, בסילוק הבריאה, זה סילוק מכבודו של הקב"ה. מי שרוצה שכבודו של הקב"ה יופיע, הוא מסתכל בעין טובה ומחפש כל נקודה טובה שאולי ממנה או וודאי ממנה יכול אחר כך להתפתח משהו טוב ולהביא למצב של התגברות הטוב על הקליפות הלא טובות, והכל יכול להיהפך לטובה. והקב"ה אוהב את זה כפי שדרשו חכמים, "אהבת לצדק את בריותיי ותשנא להרשיעם" ההפך מבלעם.
עין טובה – לשמוח בשמחת הזולת
הנקודה הזאת של עין טובה, זה מצב של בריאות. אדם רואה אצל אחרים מעלות והוא לא מקנא, הוא שמח, והוא לא שואל, למה השני מצליח יותר ממני. הוא אומר אני משתדל כמה שאני יכול, ואם מישהו אחר מצליח – מצוין, אז יש עוד אחד שעובד את ה', עוד אחד שמצליח - הוא שמח בהצלחתם של אחרים. זה ההפך מעין רעה שמחפשת את החסרונות אצל האחרים כדי שהוא יראה יותר חשוב, ולשם כך הוא צריך לראות את החסרונות אצל כולם. אבל עין טובה להפך, אדרבה הוא שמח שירבו אנשים שיודעים ומצליחים. ואם אדם יתבונן הוא יחשוב, אדרבה, מה זה יעזור לי אם הוא יהיה פחות ממני, האם זה יתרום לי איזו תרומה. העין טובה - זו הבריאות. זה ההפך מלקנא, קנאה זו מחלה קשה מאד, ואם יש תכונה כזו לאדם, צריך להשתחרר ממנה. זה לא הטבע של בן אדם שהוא מקנא. אדם צריך להיות שמח בחלקו. וכל מה שהקב"ה נותן לו, להודות על זה מאוד, ולהגיד 'שעשה לי כל צרכי'. ולהגיד את זה בלב שלם, שכל מה שנתן לי הקב"ה, הוא נתן לי מה וכמה שאני צריך. כל מה שאני צריך קיבלתי. יותר מזה, זה יכול אפילו להזיק לי. אם אדם אוכל אכילה גסה, זה מזיק. אם אדם מקבל יותר מהכוחות שיש לו, הוא לא יכול להתמודד עם זה. אדם צריך להיות שמח בחלקו ושמח בהצלחתם של אחרים, מביט בעין טובה, מפרגן, מסייע, ויודע ששום הצלחה של הזולת היא לא על חשבונו. וכשהוא מסייע, אדרבה, יש לו גם חלק בהצלחה של האחרים. זוהי העין טובה.
'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל' (ביאור אור החיים)
נוסיף עוד כמה דברים מאור החיים, שהשבוע חל הייארצייט שלו.
זכה רבי חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים', להיקרא 'אור החיים הקדוש'. יש יחידים מבין גדולי ישראל בכל הדורות שנקראים קדושים. אור החיים הקדוש, השל"ה הקדוש, האלשיך הקדוש. צדיקים כאלה שמתוארים במדרגה מיוחדת. ואור החיים הגיע למדרגה נפלאה של גדלות.
אור החיים מבאר על הפסוק: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג, כא). לא הביט און ביעקב - הקב"ה מסתכל ביעקב שזו המדרגה היותר בסיסית היותר נמוכה לעומת המדרגה ישראל. 'ישראל' אלו הגדולים והצדיקים, ו'יעקב' זה שאר העם. אצל שאר העם אפשר למצוא חסרונות, אך 'לא הביט אוון ביעקב', המילה הבטה היא התבוננות. זאת אומרת, אמנם יש עוונות, אבל כשאתה מתבונן לעומק, אתה רואה שזה לא עמוק, זה שטחי. ואפשר לשטוף עוונות אלו, לנקות אותם ולזכך. אך לעומת זאת בישראל - 'ולא ראה עמל בישראל', אצל תלמידי החכמים לא צריך בכלל עמל כדי לתקן, כי אפילו בצד החיצוני הם מתוקנים.
ומבאר עוד פירוש, 'לא ראה עמל בישראל' - יש אנשים שעוסקים בקודש ולומדים תורה ומתאמצים מאוד, ו'אדם לעמל יולד', הם מתאמצים מאוד אבל זה מכביד, וצריך לעבוד את ה' גם שזה מכביד. אין שום היתר לאדם שהוא לא יעבוד את ה'. בכל מצב צריך לעבוד את ה' גם אם זה קשה. אבל ב'ישראל' הוא לא ראה קושי, הם מאוד שמחים ומתענגים בעבודת ה', זה לא עמל בשבילם, זו חוויה מרוממת, התרוממות רוחנית.
אור החיים מוסיף 'לא ראה עמל בישראל' - לא ראה עמל בגלל ישראל. זאת אומרת, הקב"ה יכול לשאת את כל העולם כולו עם כל המורכבויות שיש בו, בגלל ישראל, כי הוא כל כך שמח שיש את ישראל בעולם, ובזכות ישראל, הוא לא רואה קושי להחזיק את כל העולם כולו.
עבודת ה' שלמה – באהבה וביראה
למטרה הזאת אנחנו שואפים להגיע. למצב כזה של עבודת ה' מתוך חשק ורצון והשתוקקות ללמוד, השתוקקות לעלות בקודש, שלא רואים בזה עמל. אבל צריכים לדעת לעבוד את ה' באהבה וביראה כאחד, כי המצב הזה של ההשתוקקות שאנחנו שואפים אליו, הוא לא מצב תמידי. בן אדם הוא לא מכונה, לבן אדם יש עליות וירידות. וגם מכונה יש לה קלקולים לפעמים. וצריך לדעת לעבוד את ה' בכל המצבים. ובכל מצב צריך שתהיה עבודת ה' המיוחדת לאותו מצב. יש עבודת ה' שאדם עובד באהבה, מאוד אוהב את ה', מאוד נמשך ודבק, והוא עושה את כל המצוות, התפילה, תלמוד התורה בחשק, בהתרוממות, בדבקות עצומה גדולה. ויש עבודת ה' בשעות שיש קצת הסתר פנים, ואין לאדם את המרץ וההתלהבות והחשק, וגם אז הוא צריך לעשות את רצון ה'. הוא לא פטור מלעשות את רצון ה' גם כשזה קשה לו. ויש אנשים שזה קשה להם מאוד, שהם נבראו עם טבע כזה שמושך אותם לדברים לא טובים, וקשה להם מאוד להתגבר. הם לא פטורים מכל המאמץ. הם צריכים להתאמץ גם כן, זו עבודת ה' שביראה. שליטה עצמית שיש עליה שכר. ולפי גודל המאמץ השכר, לפום צערא אגרא, וזה מביא עוד כבוד שמיים.
בעל התניא, אומר שהמקור לכך בזוהר, שכאשר אדם מנצח את יצרו ומתגבר ולא נכשל, אז כבוד שמים מתעלה מעלה. במבט הפשוט, יכול אדם להגיד מה הוא התקדם, הוא בכלל לא התקדם בשום דבר. הוא בסך הכול לא עשה עבירה, אבל זו לא התקדמות. התקדמות זה לעשות מצוות, זו מעלה. מה המעליותא, אם אדם כמעט נכשל ולא נכשל. כבר הזכרנו פעם, שאנחנו יכולים ללמוד את זה מהשב"כ. כל פעם מספרים לנו בתקשורת שהשב"כ הצליח למנוע פיגוע, נו מה התקדמנו, אז לא היה פיגוע. מה כבר קרה, והשב"כ משתבח בזה שהוא תפס את בכיר הכנופייה, מה התקדמנו. זה מה שאומר הזוהר, כשאתה משפיל את המתנגדים, כבוד שמיים מתעלה. אם אדם מנצח את יצר הרע, כבוד שמיים מתעלה מעלה מעלה. הוא כאילו לא התקדם, אבל יש בזה כבוד שמיים. ויש לכל אחד את הסוג של עבודת ה' שהוא צריך לעבוד. יש כאלה שתפקידם להרבות כבוד שמים על ידי כך שהם מנצחים את יצר הרע. ואם לא יהיה להם יצר הרע, הם לא יוכלו לנצח. וכל פעם שמנצחים כבוד שמיים מתעלה. ויש כאלה שיש להם תפקיד אחר, ומיניה ומיניה יתקלס עילאה.
ריבונו של עולם מתקלס מכל הצורות של עבודת ה'. ולפעמים אותו בן אדם, יש ימים שהוא מקדש את ה' על ידי שהוא נלחם, ויש פעמים שהוא מקדש את ה' על ידי שהוא עובד בחשק בהתלהבות ובהתעלות מעלה מעלה. ולא לחשוב שרק בדרך אחת אפשר לעבוד את ה'. בכל הדרכים אפשר וצריך לעבוד את ה', ואם אדם עובד רק בדרך אחת, אז הוא לא עשה עבודה שלמה. צריך שהעבודה תהיה פעם בדרך זאת ופעם בדרך זאת.
שאיפה לעבודת ה' מאהבה
כשאור החיים אומר לנו את הדברים הללו, הוא בעצם אומר את מה שהוא מרגיש. 'לא ראה עמל בישראל' לא ראה קושי בעבודת ה'. הכול אצלו היה בחשק גדול, כפי שאנחנו שרנו היום, כמה התורה היא מתוקה וכמה היא נפלאה, וכפי שהוא אומר 'אם היו בני אדם מרגישים', היו משתגעים אחריה, אבל אצלו זה לא 'אם היו', הוא יודע, הוא מרגיש, הוא היה משתגע אחרי התורה מרוב אהבת התורה.
אז לדרך הזאת אנחנו שואפים להגיע, זאת המגמה של הדור שלנו, להגיע לעבודת ה' באהבה גדולה. אבל כמובן לא לוותר על שתי הדרכים, אהבה ויראה, שרק ביחד זו עבודה שלמה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (1)
שיעור מס' 90
ט"ו סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
חידוש כוחות העולם
בריאת העולם בפרשת לך לך
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
איך עושים קידוש?
ראיית המבט השלם
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
איך נהנים כשעובדים קשה?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
ויאבק איש עמו - המפגש בין יעקב לעשו
הרב אליהו ברין | י"א כסליו תשפ"ה
למה יעקב מפחד?
כלי יקר פרשת וישלח חלק ב'
הרב חיים כץ | י"ב כסליו תשפ"ה
"וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" - על איחוד כוחות, ראיה למרחוק ובנין הארץ
הרב יוסף כרמל | י"ב כסליו תשפ"ה
