- פרשת שבוע ותנ"ך
- בלק
בלק מלך מואב שוכר מקלל מקצועי כדי לקלל את עם ישראל. בלעם, מעין מכשף קדמוני ששמו מעיד עליו - בלי־עם, הוא אדם שמרוכז בפרטיות שלו ומנותק מההקשר הלאומי הרחב. לאנשים שהם בלי עם יש נטייה לקלל, כלומר למצוא את הצד הקל והנמוך בכל דבר. יש סוגים שונים של אנשים בלי עם: הם יכולים להיות כאלו שיאיימו שיורידו את הכיפה אם היהדות המוסרית שלהם לא תאומץ על ידי רבנים, הם יכולים להיות קצינים במילואים שיכריזו ש"זו לא המדינה שלי" אם הרפורמה תעבור, והם יכולים להיות דתל"שים שישקיעו מאמצים תמוהים בלהשמיץ את הבתים ואת המוסדות שבהם גדלו מתוך אשליה שזה יביא שלווה לנפשם המסוכסכת. מה שכל אותם בלעמים מתישים אינם מבינים הוא שלאחר שיקבלו חיבוק מן התרבות הפרוגרסיבית, הם יישארו לבד בחושך. העם היהודי, המסורת היהודית והמדינה היהודית ימשיכו גם בלעדיהם, ואולי עדיף שכך.
אדם בלי עם, בלי משפחה ובלי מעגל שייכות זוכה לכינוי נוסף: "הגבר שתום העין" – גבר או אישה בעלי מבט חלקי ומריר שמתמקדים כל העת בחסרונות שאכן קיימים בעם ישראל ובעולם, אך מחמיצים פעם אחרי פעם את התמונה הכוללת. ככה זה שיש לך מבט זועם על המציאות, אתה רואה חלק זעום מהתמונה השלמה. בלעם גם נקרא "קוסם", יש משהו מאוד קוסם בלהרגיש צדקן ולצעוק על העם שלך - בכל פעם מסיבה שונה - "בושה, בושה".
ברכה, לעומת זאת, היא מלשון להבריך, לחבר ענף של צמח לאדמה כדי שיכה שורשים ויצמיח עץ חדש. במילים אחרות, מבט רחב שמתמקד בטוב ובתמונה הכוללת של המקום שאליו אתה שייך, ולכן גם מצמיח דברים טובים.
להביט פנימה
בלעם אומר על עם ישראל: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו". חז"ל אומרים ש"צורים" הם האבות והאימהות של האומה. בלעם מזהה את הטוב בשורש של עם ישראל, במקור היסודי שלהם. באופן דומה, כשאנשים מחפשים נקודה של תום ואושר בחייהם הם מוצאים אותה בילדותם. הילדות שלהם הייתה מאושרת, וזה מעיד שחייהם נובעים ממקור חיובי. עם השנים יש קלקולים, החמצות וסטייה מהמקור, אבל החיים ביסודם הם טובים. גם אדם ציניקן מעלה חיוך כשהוא רואה תינוק, מפני שנקודת הראשית של האדם משקפת את הטוב שבו, הנקודה הפנימית שהולכת לאיבוד במהלך החיים. כך בלעם מוצא את הטוב בשורשי המציאות, והמבט המקלל הופך לברכה.
בפעם השנייה ממשיך בלעם את נבואתו: "הנה ברך לקחתי, וברך ולא אשיבנה... א־ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו... הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". לא רק בתחילת החיים יש ברכה, אלא גם במהלך ההתבגרות. גם המשך ההיסטוריה של עם ישראל, שאליו בלעם מביט כעת, הופך את קללתו לברכה. עם ישראל השתחרר מעבדות, יצא מן המצרים והתקדם. עם כל הכאבים והכישלונות, הרי שבפרספקטיבה רחבה העולם הולך ומשתפר, המציאות נעשית מוארת יותר ויותר.
בפעם השלישית בלעם מנסה דרך אחרת. "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו". במקום לנחש מה הקב"ה רוצה, בלעם מסתכל על המדבר. חז"ל אומרים שהוא חיפש פגמים במחנה ישראל, ובדק היכן עם ישראל חוטא. גם מבט זה נגמר בברכה: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאוהלים נטע ה' כארזים עלי מים".
לפי חז"ל, בלעם ראה כיצד מסודרים אוהליהם של ישראל – פתחיהם אינם מכוונים זה מול זה, משום צניעות. זו דרך נוספת לזהות את הנקודה הפנימית: אפשר להביט על המקור, אפשר להביט על ההיסטוריה ואפשר גם להביט על אורח החיים הישראלי היומיומי. את המבט הזה משקפת הצניעות, ההתכנסות פנימה. לעומת המבט החיצוני, הביקורתי והשכלתני, שעוסק בניתוחים קרים של הקליפה החיצונית במציאות, אדם יכול להתכנס ולהביט באוהל הפרטי שלו ולראות את כל הטוב שבנה עד היום.
בחייו של כל אחד מאיתנו יש רגעים שבהם המבט של בלעם מופיע בתודעה. ברמה האישית זה יכול לקרות בתום עידן התמימות, כשאנחנו מתבגרים. אנחנו מגלים, למשל, שההורים שלנו אינם מושלמים כפי שחשבנו בילדותנו. לפתע מתחילה לקנן בתוכנו תחושה מרירה, שאולי במשך כל הילדות שלנו חיינו בטעות. ברמה הלאומית, עולים חדשים, לדוגמה, מגיעים לארץ עם כל ההתלהבות הציונית, עד שהם נתקלים בקשיי הקליטה. פתאום הם חווים שבר וחושבים שעד עכשיו הונו אותם. גם ברמה הרוחנית, בתחילת הדרך אדם נפגש באור גדול של לימוד התורה, מתרשם מדמויות תורניות ומתלהב. בשלב מתקדם יותר הוא מגלה שהדברים אינם מושלמים, ואז מתעוררת בו הנטייה לשחוט פרות קדושות ולומר שהכול מסואב. זוהי טעות חמורה! ברור שיש מורכבות בעולם, יש בעיות וצביעות ויש אנשים רעים. אבל העולם הזה ביסודו הוא טוב, ביסודו הוא א־לוהי. למרות כל הרוע שבו, בסופו של דבר הכול מוביל אל הטוב והברכה.
מה טובו
בהקשר האקטואלי של השבוע – ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון הוא הציבור המופלא ביותר שחי כיום במדינת ישראל. דמויות מופת שייזכרו בהיסטוריה. חלוצים, אנשי תורה, צבא והתיישבות שמשלמים בדמם בכל יום למען אמת גדולה שצדקתה מתבררת יותר ויותר. צריך לנשק את הידיים של כל אחד ואחד מהם. בתוך המכלול הרחב הזה יש כמה תושבים שרואים את חבריהם נרצחים ואינם קרי רוח מספיק כדי להגיב בצורה ממלכתית. זה אכן לא בסדר ויטופל באופן הראוי על פי החוק, אבל זוהי ממש לא הנקודה עכשיו. חלקים (קטנים והולכים ברוך ה') בתקשורת מנסים, כמו תמיד, לנגח את מפעל ההתיישבות בעלילת דם על "אווירת פוגרום" שיש כעת ביהודה ושומרון. אנחנו כבר מכירים את אנשי הרשע בתקשורת. לא צריך להתרגש.
מה שחשוב כעת הוא לחזק את העמידות והאמונה. והאמונה היא – כדבריו של בלעם לאחר ההתפכחות – "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". כמה טוב יש בעם שלנו, כמה נחישות, כמה אומץ. יש גם לא – לא לעבור על החוק, לא לאנרכיה. אבל בעיקר יש כן! כן תמשיכו להתיישב, כן תמשיכו לבנות, כן תוסיפו עוד אלף יחידות דיור בעלי, וכן תתעלמו מהבלעמים, וכן – אנחנו ננצח בזכותכם. תודה לכם גיבורי יש"ע, אתם הישע שלנו.
בימים אלו יצא לאור ספרו החדש של הרב חגי לונדין 'אַיֶּכָּה? קריאה פנימית ואופטימית על מגילת איכה', בהוצאת מגיד־קורן
מתוך העיתון 'בשבע'
סוד ההתחדשות של יצחק
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
משמעות המילים והדיבור שלנו
הקשר בין ניצבים לראש השנה
פסח שני
איך ללמוד גמרא?
סודה של ברכה
למה לשמור על הקדושה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
לאן נעלמה האמת?
פינוי מת שנקבר על תנאי
רבנים שונים | י"א כסליו תשפ"ה
דברי פיוס של יעקב אבינו לעשיו הרשע, להשקיט את כעסו מעליו
כלי יקר פרשת וישלח חלק א'
הרב חיים כץ | י"א כסליו תשפ"ה
