ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרהורים בעקבות מלחמה ;">

דף הבית בית מדרש מבט על התקופה מאמרים אקטואליים מלחמת לבנון השניה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ז

הרהורים בעקבות מלחמה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

בצרור החיים
המלחמה שפקדה אותנו בקיץ זה הקיצה את כולנו מאיזו תרדמה. נראה היה לנו שבסך הכול אנו מוגנים, שצה"ל יכול להתמודד בקלות עם כל בעיה, שכל מה שנשאר לנו הוא לנהל ויכוחים בינינו, והנה פתאום אנו עומדים מול מלחמה ממש, עם משהו שנוגע בסכנה קיומית, או לפחות קצה קרחון של מה שמהווה סכנה קיומית. שוב עם ישראל נדרש, כמו בימים רחוקים, לגייס את כל התעצומות ואת כל המשאבים כדי להתמודד.

מצב זה מכריח אותנו להיות ביחד, ואומנם נחשפה תחושת יחד עמוקה מאוד בזמן המלחמה. אמרו דורשי רשומות על הפסוק "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם" - מהו "כי צוררים הם לכם"? שמכריחים אתכם כולכם יחד להיות צרור אחד.

המלחמה חושפת אותנו למצבים קשים ומזעזעים, ומצד שני מביאה אותנו למגע עם צרור החיים, עם ה'. המחשבה הראשונה שעולה אפוא בעקבות המלחמה היא שאי-אפשר לעבור לסדר-היום, אי-אפשר לחזור לאותה תמונת עולם אשלייתית שהיתה קודם, מוכרחים להתרומם למבט שנוגע בשיטין, ביסודות החיים של האומה, מה שיקים מחדש את החוסן הלאומי ויאפשר את המשך ההתמודדות.

ומכאן למחשבות יותר מפורטות על מה שמתבקש ללמוד בעת הזו, ונציג מחשבותינו דרך שתי פרשיות מן המקרא.

אצא כפעם בפעם ואנער
ספור נפילתו של שמשון בידי פלשתים מופיע בספר שופטים, וכך נאמר שם בפרק ט"ז מפס' ד':
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה: וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף: וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם: וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וַתַּאַסְרֵהוּ בָּהֶם: וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיְנַתֵּק אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ: וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם: וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט: וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת: וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע אֶת הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת: וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל: וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת: וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם: וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד <לה> לִי אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם: וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו: וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְקֹוָק סָר מֵעָלָיו: וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית <האסירים> הָאֲסוּרִים: וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח:

איך קרתה לשמשון נפילה כזו? איך לא נזהר מלהסגיר מקור כוחו לאויביו? על דרך הפשט תהיה התשובה שחולשה לאישה היתה כאן, וכך מופיע בפסוק הראשון "ויאהב אשה". ואמרו חכמים במשנה מסכת סוטה פרק א משנה ח: "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו שנאמר (שופטים ט"ז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו".

אך זה אינו מספק, כי עדיין צריך פירוש למה הלך אחר עיניו. איך שמשון, נזיר ה', הלוחם הגדול שידע להשתמש בקשרי אישות לצורך המלחמה עם פלשתים, נכשל כך? איך היה עיוור מלראות מה שהוא מביא על עצמו?

ובאמת נראה שלשמשון היתה מחשבה מושכלת, ולא תאווה לבד הביאה אותו אלי כשלון.
כאשר שמשון פגש את דלילה היו לו כבר הצלחות רבות, מן הסתם הוא היה לאגדה עוד בחייו. ביהודה ובדן סיפרו נפלאותיו וגבורותיו, וסביר להניח שגם בשדה פלשתים היתה אליו הערכה ואולי אף הערצה. במצב זה דימה שמשון בנפשו שמצבו כבר בטוח. לא רק שיש לו הכוח לנצח כל קרב, אלא שימי הקרבות כבר מאחוריו. הוא טעה לחשוב שהפלשתים רואים חלק טבעי בנוף שנוצר כבר מאזן הרתעה שגרם שלא ינסו להתגרות בו לעולם, ולפיכך יכול היה לשבת עמם להסב עמם ואף לגלות את לבו.

וללבו אמר: אפילו אם ינסו להפתיע אותי שוב, כפי שניסו בעזה, אראה להם את כוחי כפי שעשיתי ברמת לחי ובשערי עזה ועוד.

וכך הולך הוא ומתפתה, הולך ומגלה, ובפעם השלישית, שבה לא גילה עדיין את כל לבו, מכל מקום נתן רמז עבה שהדבר קשור בשערו: "אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת".

ואומנם בפעם האחרונה כשגילה את כל לבו והיא אומנם גילחה את שבע מחלפות ראשו אמר שמשון: אצא כפעם בפעם ואנער, כלומר בוודאי אצליח גם עכשיו כפי שהצלחתי תמיד, אבל הוא לא ידע כי ה' סר מעליו. הוא לא ידע שהכוח שלו לא היה מובן מאליו אף פעם, שהוא היה תמיד תלוי בסיעתא דשמיא ישירה שהיתה קשורה לקדושת הנזירות שלו, לשליחות שלו ולתפילה שלו.

אפשר לדמיין מה חש שמשון רגע לאחר שתפסוהו פלשתים. ברגע אחד כל הקונספציה קרסה, ברגע אחד עמדה האמת בכל חריפותה מולו, אך דווקא באותו רגע התחיל לחזור אל מקומו האמיתי, אל תחושת השליחות שלו, אל הקדושה שלו ואל תפילתו.

ההנהגה הישראלית בדורנו שגתה כמה פעמים בחטא היוהרה. היא חשבה שאנו חזקים, שהמלחמות מאחורינו, שאנו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס של ויתורים ונסיגות מתוך הבטחה שאם רק יעזו לפגוע בנו נכה בכל העוצמה "נצא כפעם בפעם...". כך קרה לפני מלחמת יום-הכיפורים, שישראל ויתרה על עמדות צבאיות, חשבה שיכולה להרשות למצרים לקרב הטילים לתעלה, שהרי חיל האוויר בוודאי יידע להתמודד. חשבה שיכולה לאפשר לסורים ולמצרים לקרב כוחות גדולים אל הגבול בלא להעמיד מולם כוח שקול, וכשהתחילה המלחמה אמרו "נצא כפעם בפעם ונכה".

במלחמת לבנון הראשונה חשבו מנחם בגין ואריק שרון שחודשיים אחרי הנסיגות המופלגות בסיני הם יוכלו לקחת את העם למלחמה קשה ומתישה בלבנון, ולא ידעו כי ה' סר מעליהם, שהרי הם עצמם הוציאו הרוח מהמפרשים "למה להלחם אם אפשר לוותר".

כך היה באוסלו, שחשבו מתוך הסתמכות על כוחנו, שאפשר לוותר על עמדות פיזיות "ואם נצטרך נשוב ונכה", וחטאו יותר כששטפו לעם את הראש בטענה שהגענו לתקופת שלום ושהמצ'ואיזים והגבורה והרצון להילחם הם חטא, ולא ידעו שבכך הם מסירים מעצמם את רוח הלחימה הדרושה ביותר למקרה של משבר.

והאמת שאצל שדירת הלוחמים לא היה החטא הזה, ומתברר פעם אחר פעם שיש רצון ונכונות להילחם אף בחירוף נפש, אבל אצל ההנהגה באו הדברים לידי ביטוי בכל חריפותם. הכוח שהם הבטיחו שישתמשו בו בשעת הצורך לא היה להם בעת משבר, סרה מהם רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. כמה המתינו עד שיצאו ל"חומת מגן" וכמה המתינו עד שהגיבו כנגד ההתגרויות של חיזבאללה וכמה היססו כשהחליטו להגיב.

ניצוץ של רוח הקודש

בשנים האחרונות נתפרסמה תפילתו האחרונה של שמשון והיא מושרת בפי רבים. אפשר לומר שרוח הקודש פיעמה בלב הצבור, שהרי אין בתפילתו של שמשון רק רצון לנקם במובן הנמוך, יש בה הכרה עמוקה בכישלונה של הקונספציה, יש בה ענווה גדולה שדווקא מתוכה בוקעת התפילה שמחדשת את הכוח.
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱ-לֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו: וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה: פ

כי מלחמות ה' נלחם ורעה לא תימצא בך מימיך
יש במלחמה זו כדי לזכך את כולנו. המלחמה מזכירה לנו שבשאלת החיים העמוקה אנו כולנו עם אחד ואנו צריכים לגייס את מלוא כוחנו וכשרוננו כדי לעמוד. ומדובר גם על הכוח הפיזי, גם על הנפשי וגם המוסרי. המאבק שניהלנו בשנה שעברה נגד עקירת היישובים בחבל עזה צריך להתברר כמאבק שאיננו סקטוריאלי, אלא כמאבק שנובע מתוך אכפתיות וערבות כלפי הכלל כולו. ככל שאדם חש יותר את הממד הסקטוריאלי, כך יותר הרגיש צורך בתקופה זו לנער הרבה אבק כדי לחוש שזו המלחמה של כולנו ולא "שלהם" והיה צריך יותר לשכנע את עצמו שלא לשווא כל קורבנותיה של המלחמה.

וככל שאדם חש יותר את הערבות לכלל, הוא חש יותר את נחיצותה של מלחמה זו, את הכוחות הגנוזים שהתגלו בה ואת הערך העצום והנורא של אותם שהקריבו נפשם בה.

וכן חש הוא את בירור צדקת מאבקו בשנה שעברה, את הזכות להיות עם מי שראו את התמונה בבהירותה והתאמצו להראותה לכל הציבור.

המלחמה הצריכה אותנו לחדד את מה שכבר נאמר בשנה שעברה, שיש להתנגד לפקודות של נסיגה שאין בהן שום ערך מלחמתי או הגנתי, אבל מאותה סיבה עצמה יש ויש למלא כל פקודה שנוגעת למלחמה שהיא הגנה על עם ישראל. הבירור הזה מחדד שאותה קריאה של השנה שעברה לא נבעה מתוך ניכור והיפרדות, אלא אדרבא, מתוך שייכות ואכפתיות, מתוך הכרה עמוקה בסכנות שמביאות נסיגות השווא לעם כולו.

בספר שמואל א' כ"ה מסופר על חוצפתו של נבל כלפי דוד שנמשח למלך:
וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל: וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי: וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ: וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם: וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל: שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד: וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ: וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו: וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה: וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים:

אביגיל אשת נבל, מי שעתידה להיות אשתו של דוד, חשה בסכנה שיש כאן לא רק לנבל אלא למדרגתו הרוחנית של דוד. וכך נאמר בהמשך הפרשה שם:
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם: וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה: חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן: וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו: וַתְּמַהֵר <אבוגיל> אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן <עשוות> עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים: וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה: וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם: וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱ-לֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר: וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ: וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ: אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ: וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה: וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי: שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ: וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע: וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל: וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ: ס וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי: וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי: וְאוּלָם חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ <ותבאתי> וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר: וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ:

אביגיל אומרת לדוד שאם יעשה דין עכשיו בנבל, לא רק שזה לא יסייע לו לבסס מקומו ומלכותו, אלא זה יפגום במלכותו והדבר ישאיר כתם על מלכותו העתידית. במלים שלנו היא אומרת לו: אם תפגע בו תתגלה כראש מליציה, אבל אם תמתין יברר הדבר את מקומך כמלך. בתוך דבריה מופיע הפסוק "כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך", כלומר כל מפעלותיך כראש גדוד הם מלחמות ה', שהרי הכול נעשה למען עם ישראל וכנגד אויביו. אבל תימצא בך רעה - אם תשתמש בכוחך עכשיו, יפגום הדבר את היות כל מעשיך מלחמות ה'.

בלשון חז"ל היא אומרת לו: עדיין לא יצא טבעך בעולם. כלומר, למרות שנמשחת למלך עדיין אינך מלך בפועל, כל עוד אינך מלך רשמי שמנפיק מטבעות. אמנם נבל הוא רשע וחצוף, אבל אין לו כרגע דין מורד במלכות ודווקא אם תכיר בעובדה שכרגע יש מלך אחר גם בנוגע לעניין זה, הרי בזה אתה מכבד את המלכות שסופך לבוא אליה בעתיד הלא רחוק. והנה דוד הודה לה וברכה לה'.

אף אנחנו עומדים ומתבררים האם אנו מיעוט נרדף בתוך העם שנלחם על מקומו ותו לא, או שאנו ראויים למלכות ונותנים לעם את הביטחון שגם אם בהנהגה הקיימת יש חולשת דעת גדולה מאוד, שהיא לפעמים מסכנת את העם, יש לו לעם ביטחון שישנו צבור עם מסירות ועם ערכים בהירים שמוכן בכל רגע שיצטרך להעמיד את עצמו לרשות הציבור.

בזעיר אנפין התגלה דבר זה במוסרי הנפש במלחמה זו ובכל מי שיצא לעזרת ה' בגיבורים, ועליהם הכתוב אומר: "והיתה נפש ה' צרורה בצרור החיים את ה' א-לוהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע", "כי מלחמות ה' נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך".

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il